פסטיבל ישראל 2026: הזמנה ציבורית לדרוש בשלומנו

בתקופה של חוסר ידיעה ויציבות – האמנות מעניקה לנו את האפשרות להשהות את מיידיות התגובה שאנחנו נדרשות אליה במציאות. היצירה מאפשרת לעצור את שגרת החירום המנהלת את חיינו, לפרק את חוסר האונים ולהרחיב את אפשרויות ההתבוננות והמחקר.

היצירות בפסטיבל ישראל השנה הן אקו־סיסטם של נקודות מבט שונות ורחבות, שדרכן ניסינו למצוא רישום אחר של המציאות. ביקשנו להתייחס אל המושג מחר – מחר הוא היכולת לשרטט משהו שונה; מחר הוא החובה ללמוד את ההווה, להישיר מבט אל האתמול; מחר הוא האפשרות וגם ההכרח לדמיין עתיד.

בסיטואציה של מלחמה וחרם בינלאומי – ביקשנו להתבונן שוב על היצירה המקומית הרב־תחומית בארץ כעל אוסף, כמעט כמו הפעולה המוזיאלית של מבט מחודש על היצירה המקומית. הפעולה הזאת הולידה גוף יצירה שמאגד פרויקטים עם יוצרים רבים – פלטפורמות חדשות לשיתופי פעולה המכילות עשרות אמניות ואמנים.

היכולת לשתף פעולה, ליצור מסגרת יצירתית שנשענת על דיאלוג פורה – היא עמדה בפני עצמה, עמדה המאפשרת שיחה, פרקטיקה שהתמצית שלה הוא דיאלוג והקשבה. באופן הזה, גם תהליכי העבודה על הפסטיבל היו השנה מושא למחקר – התהליך הוא חלק משמעותי לא פחות מהתוצאה. לצד היצירה הקולקטיבית, תופעה נוספת ומעניינת שהתהוותה ביחס למחשבה על אוסף היא שיצירות רבות בפסטיבל מהדהדות יצירות איקוניות או היסטוריות, כאלה שהולכות אחורה 40, 50 וגם 100 שנה.

הרגשנו את הצורך והדחיפות להרחיב את הנוכחות של אמנות המגיבה למציאות במרחב האזרחי המשותף. הרבה מהעבודות במרחב הציבורי כוללות פעולה אישית או קולקטיבית של הליכה, תהלוכה, בנייה ופירוק של מבנים פיזיים והתארגנות אזרחית

ביקשנו לשים השנה דגש מיוחד על אמנות במרחב הציבורי. הרגשנו את הצורך והדחיפות להרחיב את הנוכחות של אמנות המגיבה למציאות במרחב האזרחי המשותף. הרבה מהעבודות במרחב הציבורי כוללות פעולה אישית או קולקטיבית של הליכה, תהלוכה, בנייה ופירוק של מבנים פיזיים מרשימים והתארגנות אזרחית.

ב״על חבל דק״ – אירוע הפתיחה של הפסטיבל בגיא בן הינום, אנחנו נדרשים להביט למעלה – לשמיים, לראות אמנות מזווית חדשה. להתבונן בתנועת האדם הקטן ובפעולת ההליכה מעל הוואדי – פעולה אמנותית הטווה חוטים עדינים מעל הוואדי המחבר בין קצוות העיר.

האירוע מהדהד את ההליכה המיתולוגית של האמן פיליפ פאטי, שהלך על כבל מתוח מעל גיא בן הינום בפתיחת פסטיבל ישראל ב־1987; ואת היופי והסכנה שנחקקו בזכרון הקולקטיבי של אזרחים רבים שצפו במופע. כמעט 40 שנה אחרי – ההליכה באוויר היא חיפוש של שיווי משקל ואיזון על סף התהום הפעורה. האירוע מתקיים על קו תפר בין מזרח ומערב ירושלים, ומבקש דרך האמנות לסלול אפשרויות חדשות של מפגש בין אזרחי העיר ומחשבה על המרחב הגיאו־פוליטי המשותף.

״כל הרוחות״ היא עבודת מחול קולקטיבית המפרקת את מושג המלחמה. באוצרות של משה אבשלום שכטר ושני תמרי מתן, היצירה פורשת שלל תגובות בגוף ובתנועה לארכיטיפים של המלחמה. זוהי יצירה בשש תמונות, שנוצרה על ידי שבעה כוריאוגרפים ובהשראת הבלט האנטי מלחמתי ״השולחן הירוק״ של הכוריאוגרף הגרמני קורט יוס מ־1932.

התמונה האחרונה של ״כל הרוחות״ היא תהלוכה של כל 24 הרקדנים המשתתפים. אקט ההליכה בתהלוכה לוקח את הצופה, כמו ביצירות של ויליאם קנטרידג׳, לתמהיל שבין תהלוכות פליטות לצעדות המחאה; בין עליה לרגל, להליכות טקס ופולחן, הקפות או טקסי קבורה.

היצירה ״כאחד״ של דנה יהלומי עם קבוצת תנועה ציבורית, שעולה בבכורה בישראל, לוקחת אותנו להליכה פיזית במרחב הסובב את תיאטרון ירושלים. זהו מרחב גיאוגרפי שמחבר בין מוסדות ציבור, ממשל ותרבות – מבית הנשיא, בית ראש הממשלה ועד תיאטרון ירושלים. חברי תנועה ציבורית מפרקים ובונים מחדש מבנים חברתיים עם ובעזרת הקהל במרחב הציבורי. העבודה חוזרת אחורה בזמן אל מחקר תנועתי של אולימפיאדת הפועלים שהתקיימה ב־1925, תחת הצורך לזכור בגוף חברה שוויוניות שתשאף לצדק, הרמוניה וגמישות.

ביצירה ״פורטרטים של נפילה״ של הכוריאוגרף עדי בוטרוס, ששת הרקדנים בונים בגופם מערכת של מבנים ודימויים על הבמה. המבנה קורס אל תוך עצמו בתנועה שבין הרמוניה למאבק כואב. הווירטואזיות של הרקדנים מאפשרת לתנועה לשרטט מערכת דימויים שמשתנה לנגד העיניים כמו קליידוסקופ.

דמיון פוליטי ומוזיקת מחאה

ברצועה הציבורית שתלווה את הפסטיבל לאורך כל ימיו יציג גם הפרויקט ״ דרישת שלום״. זהו מיצב ופעולה שמתחילה עם המעצב דוד טרטקובר, לפני למעלה מ־50 שנה, וממשיכה בהזמנה לקהל לכתוב ולדרוש שלום בגלויות שעיצבו 12 אמנים ויזואלים כמו דוד עדיקא, זאב אנגלמאייר וכרים אבו שקרה, לצד כותבים וכותבות כמו יובל מנדלסון, מאיה קוסובר, אפי שהם, הדסה פרומן ועוד.

במהלך השבוע השני של הפסטיבל נתכנס ליומיים של אירוע אמנות אזרחית – VERSE – בקמפוס אמנויות בירושלים (שיתוף פעולה עם עמותת ענר שפירא), שבמסגרתו יתבצעו פעולות הנובעת מהחיבור שבין יוזמות חברתיות ובין אמנות. זהו אירוע שמפגיש בין מיצגים, דמיון פוליטי, ומוסיקת מחאה.

מתוך הידיעה הברורה שתקופה זו מבקשת מפגש ודיאלוג בין אנשים – אנחנו רואים באמנות את הקרקע הטובה ביותר להתכנסות ולמפגש מכונן ומשמעותי. במהלך האירוע יופיעו קולקטיבים, עמותות ויזמים חברתיים, לצד אמניות ואמנים כמו אהוד בנאי, עוז זלוף וקרקס אמנות השתתפותית, דיבייט של דנה פרנק, ״קוונדילייט״, אלכס פרפורי, פוטו סלאם של שירז גרינבאום ועוד.

למעט אירוע הפתיחה, העבודות בפסטיבל לא מיועדות לנוער או ילדים במהותן, אבל אנחנו מקוות להרחיב את הקהלים שלנו, ולמצוא עוד ועוד נערים ונערות כחלק אינטגרלי מהמשתתפים.

הכניסה להצגות רנדומליות בעיתויים רנדומליים יצרה רצף של חוויות שנע בין לראות הצגה באמצע ולדמיין מה היה במערכה ראשונה; לבין להיכנס ישר אל תוך הדרמה מבלי להבין דבר ולחדור בסערה אל שיא השעמום

אסיים בווידוי: כשהייתי ילדה בירושלים של סוף שנות ה־80, היה לנו מנהג ללכת לפסטיבל ישראל (שהיה נקודת ציון קבועה ומרגשת בלוח השנה) ולהתגנב להצגות בהפסקות. אני לא יודעת איך זה קרה ומי הובילה את זה, אבל כך קרה – שתי ילדות ירושלמיות ושתי האמהות שלהן, שהיו אמנם נשים מגניבות, אבל לא פרועות במיוחד ולא צעירות במיוחד – פשוט התפלחו לאולמות בהפסקות.

הכניסה להצגות רנדומליות בעיתויים רנדומליים יצרה רצף של חוויות שנע בין לראות הצגה באמצע ולדמיין מה היה במערכה ראשונה; לבין להיכנס ישר אל תוך הדרמה מבלי להבין דבר ולחדור בסערה אל שיא השעמום.

אבל הכי ביזארים ומסעירים היו הרגעים המביכים וגם הזכורים ביותר: להיכנס לחוויה בלתי צפויה והכי לא מותאמת שיש, הכוללת טקסטים בשפה זרה, אסופה של איברי מין לא נימולים, מקבץ שדיים מארצות הניכר ועוד. ככה חוויתי את פסטיבל ישראל של סוף שנות ה־80 ושנות ה־90. משוטטת בין שברי יצירות מופת, של היוצרות והיוצרים הגדולים של התקופה.

מההתפלחויות המופלאות לפסטיבל למדתי שיעור או שניים על הסגת גבול, על הסדקים המופלאים שבין מותר ואפשר, שבין המתורבת לשובבי, שבין המהוגן לערמומי. אבל בעיקר למדתי שאמנות היא לכולם. אין לה גיל ואין לה הגדרה, ומה שנפלא בה זה שהיא שם – משעממת או עשויה היטב, מפוארת ואפית או אינטימית ומוזרה.

להתפלח כבר אי אפשר, אבל לראות אמנות זה תמיד הדבר הנכון לעשות. אתגרו את הגיל ואת התפיסה, והביאו איתכם לפסטיבל אנשים שבדרך כלל לא באים לראות אמנות, קטנים או גדולים. אנחנו מחכות לכן ולכם.

---

פסטיבל ישראל 2026
ניהול אמנותי: מיכל ואעקנין ודפנה קרון
28.7-20.8
פרטים וכרטיסים >>>