RCA 2026 // שירה סוניגו

מי?

שירה סוניגו, בת 29. המסלול שלי לא היה שגרתי. במהלך השירות הצבאי שלי שירתי כתוכניתנית ובהמשך כקצינה, והשלמתי במקביל תואר ראשון במדעי המחשב במכללה למנהל. לאחר השחרור עבדתי מספר שנים כמהנדסת תוכנה בהייטק.

השנה אני מסיימת תואר שני ב־Innovation Design Engineering, תוכנית המשותפת ל־RCA ול־Imperial College London. מדובר בתוכנית דו־שנתית שבסיומה מוענקים שני תארים – MA ו־MSc – ומשלבת סטודנטים שמגיעים מעולמות ההנדסה, העיצוב, מדעי המחשב, רפואה ותחומים נוספים.

השנה הראשונה מוקדשת ללמידה אינטנסיבית ולהתנסות במגוון תחומים, ביניהם מחקר משתמשים, עיצוב מוצר, אלקטרוניקה, הנדסת מכונות ועיצוב ספקולטיבי. הלימודים מבוססים על פרויקטים מעשיים, שבהם עובדים בצוותים רב־תחומיים ובינלאומיים (במחזור שלי אנחנו 60 סטודנטים מכמעט 30 מדינות), ומתנסים בכל שלבי תהליך הפיתוח – מהבנת הצורך והמחקר, דרך גיבוש רעיונות, ועד לפיתוח אבטיפוס.

בשנה השנייה מתמקדים בשני פרויקטים מרכזיים – פרויקט קבוצתי ופרויקט גמר אישי. פרויקט הגמר מאפשר לכל סטודנט לבחור בעיה שמעניינת אותו, לבצע מחקר (context exploration) ולפתח פתרון חדשני המשלב טכנולוגיה, עיצוב וחשיבה אנושית; ויש ממש דגש על מה הערך של הפרויקט לחברה, לסביבה ועוד. את התהליך מסכמים בהצגת הפרויקט בתערוכות בשתי האקדמיות.

הלימודים

אני לא מגיעה מרקע של עיצוב או אמנות, אבל כשהייתי קטנה הייתי מאוד יצירתית וזה היה חסר לי בחיים הבוגרים. משיטוט באינטרנט למדתי על ה־RCA והבנתי שהם מקבלים סטודנטים לתואר שני גם בלי רקע אקדמי בעיצוב או אמנות. החלטתי להכין תיק עבודות ולנסות להגיש לתוכנית שמה שמשך אותי בה הוא השילוב בין עיצוב להנדסה, והעבודה שמגיעים אליה סטודנטים מרקע מקצועי ותרבותי שונה.

המעבר מהנדסת תוכנה לעיצוב דרש ממני לחשוב בצורה אחרת לגמרי, והרגשתי שלא הגעתי עם מספיק ידע מוקדם להישען עליו. למדתי הכל מהתחלה לאורך שנתיים – סטוריטלינג, מחקר ובניית אבטיפוסים, עיצוב תלת־ממד, אלקטרוניקה והנדסת מכונות

ראיתי את זה כהזדמנות ללמוד המון ואכן, כך היה. הייתה לי חוויה מדהימה אבל זו היתה גם אחת התקופות המאתגרות שעברתי. המעבר מהנדסת תוכנה לעיצוב דרש ממני לחשוב בצורה אחרת לגמרי, והרגשתי שלא הגעתי עם מספיק ידע מוקדם להישען עליו. למדתי הכל מהתחלה לאורך שנתיים – סטוריטלינג, מחקר ובניית אבטיפוסים, עיצוב תלת־ממד, אלקטרוניקה והנדסת מכונות.

אחד הדברים המשמעותיים ביותר עבורי היה החשיפה למגוון עצום של תחומים. במהלך הקורס יצא לי לעצב ל־huawei, למנצח בתזמורת, לתחום האריזות ועוד. למדתי לפתח חשיבה עיצובית, לעבוד בצוותים רב־תחומיים ובינלאומיים, ולהתמודד עם מצבים שבהם לא כולם מגיעים מאותו רקע וגם מנסים לגשר על הבדלי שפה.

למרות האינטנסיביות, מאוד נהניתי מהלימודים. הקצב היה גבוה, אבל נוצרה תחושת קהילה חזקה. סטודנטים מגיעים פתוחים ללמד וללמוד, והרגשתי שחלק גדול מהידע שלי הגיע דווקא מהסטודנטים שסביבי.

פרויקט הגמר

בפרויקט הגמר הקבוצתי פיתחתי – יחד עם גאונן ליאו, מייקל ג׳ונס וגריפילד גוזלי – פתרון טכנולוגי בתחום החקלאות. בחרנו לחקור את נושא ביטחון המזון, לאחר שבאותה תקופה פורסמו דיווחים על מחסור בחלב בישראל ובמדינות נוספות. המחקר הוביל אותנו להתמקד בחוות בקר בבריטניה, המתמודדות בשנים האחרונות עם אתגרים כלכליים משמעותיים.

במסגרת הפרויקט ערכנו מחקר שוק, ביקרנו במחלבות ובמספר חוות בקר, ושוחחנו עם חקלאים ואנשי מקצוע. במהלך התהליך נחשפנו לשיטת מרעה הנקראת Regenerative Grazing – שיטה שבה הפרות רועות במקטע מסוים של השטח, ולאחר מספר ימים מועברות למקטע אחר. שיטה זו מאפשרת לדשא להתחדש באופן טבעי, משפרת את בריאות הקרקע ותורמת לחקלאות בת־קיימא.

בעקבות המחקר פיתחנו את GrazeIQ – חיישן המותקן על רגלה של הפרה ומנטר את איכות וכמות העשב במרעה. באמצעות למידת מכונה, המערכת מספקת לחקלאי המלצות לגבי העיתוי האופטימלי להעברת העדר למרעה הבא. המטרה היא לסייע לחקלאים לאמץ שיטות מרעה בנות־קיימא, המועילות הן לסביבה והן לרווחיות המשק.

את החיישן פיתחנו ובחנו בשיתוף חווה בקנט, שם קיבלנו משוב חיובי מאוד. בעקבות ההצלחה התקבל הפרויקט לתוכנית הפרה־סיד של האימפריאל קולג׳, במטרה להמשיך את פיתוח הטכנולוגיה.

בפרויקט הגמר האישי שלי עיצבתי ופיתחתי את CuLa – משאבת הנקה המותאמת לנשים עיוורות ולקויות ראייה. ההשראה לפרויקט הגיעה בזכות אמי שמייבאת לישראל את מוצרי חברת Hegen, המפתחת בין היתר משאבות הנקה, ובחודש ינואר הצטרפתי אליה לכמה ימים של סדנאות פיתוח מוצרים בסינגפור.

במהלך אחת השיחות עם מייסדת החברה היא סיפרה שבנה שאל אותה איך נשים עיוורות משתמשות במשאבות הנקה. זה עניין אותי, כי רבים מהחברים שלי הפכו להורים בשנים האחרונות, ואני רואה את האתגרים שהם חווים. הרגשתי שאף אחד לא מדבר על הורות עם מוגבלות. אנשים שדיברתי איתם אפילו הניחו שאנשים עם מוגבלויות לא מביאים ילדים, והפרויקט הזה ממש הוכיח אחרת.

זה הוביל אותי להתחיל במחקר על חוויית ההנקה של נשים עיוורות. נדהמתי לגלות קהילת הורים עיוורים חזקה בפייסבוק וראיינתי עשרות נשים. במהלך המחקר נחשפתי לפער בשוק משאבות ההנקה: חברות רבות מתמקדות בשיפור ביצועים, בהקטנת הרעש של המשאבה או בעיצוב דיסקרטי יותר, אבל נגישות כמעט ולא נלקחת בחשבון בתהליך הפיתוח. אימהות שיתפו אותי שהן מנסות וקונות סוגים שונים של משאבות הנקה, אבל לא מצליחות להשתמש בהן בצורה עצמאית ונכונה, מה שגורם לפציעות, תסכול והפסקת הנקה מוקדמת.

עבדתי עם קבוצת אמהות עיוורות בבריטניה, שהיו שותפות מלאות בעיצוב והפיתוח. יחד פיתחנו משאבת הנקה המאפשרת שימוש עצמאי ללא הסתמכות על ראייה. הפתרון נותן מענה לשלושה אתגרים מרכזיים: מיקום מדויק של הפטמה באמצעות מגע בלבד, מתן משוב ברור כשהחלב מתחיל לזרום, ועיצוב בקר הפעלה מישושי ופשוט המאפשר שליטה במשאבה ללא מסכים וללא צורך במשוב קולי.

בימים אלו הפרויקט מוצג בתערוכת הגמר של הרויאל קולג׳ והאימפריאל קולג׳, באמצעות מיצב אינטראקטיבי המזמין את המבקרים להתנסות במוצר מבלי לראות אותו. המשתתפים מתבקשים לחקור את המשאבה באמצעות חוש המישוש בלבד, כשמדריך קולי מלווה אותם לאורך כל שלבי החוויה, כפי שמשתמשת עיוורת הייתה חווה את המוצר.

עתידות

כרגע אני מתכננת להישאר פה בלונדון להמשיך ללמוד ולהתפתח כמהנדסת ומעצבת. אני מחפשת הזדמנויות בסטארט־אפים קטנים של בוגרי הקורס והמכללה, שיאפשרו לי לשלב את הידע והניסיון שצברתי.