RCA 2026 // לטם רוזן

מי?

לטם רוזן, בת 33, מעצבת, חוקרת ואוצרת. בוגרת התואר הראשון בעיצוב תעשייתי בבצלאל. בימים אלה מסיימת את לימודי התואר השני ב־RCA בתכנית Information Experience Design, שבה למדתי בזכות המלגה של קרן קלור ובצלאל.

אחרי לימודי התואר הראשון עבדתי כשלוש שנים במוזיאון גן המדע ברחובות, כמעצבת מוצגים, תערוכות ופעילויות לחינוך מדעי חוויתי לקהל הרחב. במקביל עבדתי על פרויקטים עצמאיים כמעצבת חוויה וכרקדנית.

אני עוסקת רבות בקשר שבין רעיונות לגירויים חושיים ולמצבים גופניים. מסקרן אותי לגלות איך רעיון עובר דרך מפגש הגוף עם החומר, ואילו מחשבות, תחושות והתנהגויות נולדות מתוך המפגש הזה. מילדות יצרתי דרך מלאכות שונות, ובמקביל למדתי מחול וכוריאוגרפיה. האינטואיציה הגופנית והרגישות לתנועה במרחב שהמחול פיתח בי מלוות ומכוונות עד היום את הגישה שלי כמעצבת וכאוצרת.

הלימודים

המסלול ממוקד בעיצוב חוויה, תוך שילוב מגוון דיסציפלינות טכנולוגיות, פיזיות, נרטיביות והרבה חשיבה ביקורתית. יש דגש על מחקר והתנסות ועל שיח רפלקטיבי. בחרתי בו כי סקרנה אותי הגישה הייחודית של העברת מידע כחוויה רב־חושית, וההעמקה בלימודים עזרה לי לנסח את החוט המקשר בעשייה שלי כיוצרת מולטי־דיסציפלינארית.

רגע משמעותי בתהליך היה כשהשתמשתי במתמר קול כדי להשמיע הודעות קוליות, ובדקתי איך הרטט עובר בחומרים שונים. כשחיברתי אותו לכרית שהחזקתי, הרגשתי חוויה דומה לשיחה תוך כדי חיבוק, כשאפשר להרגיש את הדהוד מיתרי הקול בבית החזה

זאת הייתה הזדמנות מעולה ללמוד יכולות חדשות, בליווי הצוות הטכני המצוין. למדתי כלים לעיצוב סאונד במרחב ושימוש ברכיבי מחשוב פיזיים, וביליתי הרבה בסדנת הטקסטיל בלימוד טכניקות צביעה והדפס.

הלימודים בקולג׳ מכוונים ללמידה עצמאית, ודי מהר הבנתי שאני מחפשת אינטנסיביות גבוהה מהקצב שהמסלול מציע. יש הרבה הזדמנויות לשיתופי פעולה בתוך המסלול ומחוצה לו, ומתוך סקרנות מצאתי את עצמי מעורבת בלא מעט פרויקטים במקביל.

לדוגמה, הצטרפתי לתחרות שמקיים המסלול לאופנה עם ארגון בישום ומחקר בשם IFF, שבה הסטודנטים מעצבים חוויה סביב ריח. עבדתי עם צוות בהובלת מעצבת האופנה פלאביה ניסטור, ולשמחתנו הפרויקט שלנו NOMOROI היה בין הזוכים.

פרוייקט מעניין נוסף, שאליו הגעתי מתוך מסלול הלימודים שלי, כלל חיבור עם מוזיאון הורנימן בדרום לונדון, שבו יצרנו מיצבים ופעילויות לקהל המוזיאון. נהניתי במיוחד לעבוד במהלך השנה על שתי תערוכות כאוצרת, דרך גוף שנקרא SustainLab RCA המקדם קיימות דרך יצירה.

השנה הזאת הרגישה כמו שחרור מקפאון יצירתי, כשכל המתח שקדם לה התפרץ בגל של עשיה אינטנסיבית. עברתי ללונדון עם זיו, בן הזוג שלי, ומעבר ללימודים, בכל הזדמנות שוטטנו בעיר הנפלאה הזאת, ראינו תערוכות, מופעים ולאט לאט פיתחנו קהילה קטנה של חברים מכל העולם.

המלחמות שבהן ישראל מעורבת ליוו, כמובן, את חווית הלימודים שלי בלונדון. זו עיר ענקית, שיש בה הרבה פעילות פוליטית, אבל לפעמים גיליתי אותה דווקא מקריאה באתר ישראלי. עבורי, המפגש בנושא עם אנשים בקולג׳ עורר בעיקר שיח אישי, כחלק ממציאות החיים שלהם ושלי.

אני מודה על האפשרות להתחבר עם סטודנטים ממקומות שלצערי לעולם לא אוכל לבקר בהם כישראלית, חלקם מהצד השני של אותן מלחמות. גם כשהמציאות מורכבת, המפגש האישי מרחיב את המבט ומעורר הרבה הבנה הדדית.

פרויקט הגמר

פרויקט הגמר שלי, Present Presence, חוקר חוויה של קרבה רגשית ותחושת נוכחות, בעת שימוש באמצעי תקשורת מרחוק. הוא מורכב משני מיצבים אינטראקטיביים, טקסט וסדרת סדנאות שמזמינים את הקהל להתנסות בחוויות תקשורת המדגישות נוכחות דרך תנועה, מגע וגירויים חושיים שונים.

הפרויקט נועד לעורר שיח על עתיד צורת התקשורת שאליה אנחנו שואפים, ולהציע להרחיב את האפשרויות הקיימות. ההסתכלות על שיחה מרחוק היא כעל סיטואציה שלמה – קוגניטיבית, רגשית וגופנית, ולא כפעולה טכנית התלויה רק באיכות הטכנולוגיה, אלא גם בכוונה שמאחורי הבחירה בשימוש בה והאופן שבו הוא נעשה.

המחקר התחיל מתוך חוויה אישית של הצפה משימוש באפליקציות התקשורת בטלפון, שכולן מפעילות את אותם החושים באופן דומה. במקביל, המעבר ללונדון והמרחק מהארץ החלו להשפיע. בעקבות המחשבה על אנשים רבים בעולם במצב דומה, מבחירה או הכרח, זיהיתי שיש משהו צורם באופן שבו אמצעי התקשורת משטיחים את האינטראקציה עם כלל האנשים לאותה חוויה, כששיחות עם בן משפחה או עם אדם שמעולם לא פגשנו מתנהלות באותם אמצעים.

כך נוצר דגש במחקר על יצירת חווית תקשורת המיועדת עבור קשרים רגשיים קרובים, עם בני משפחה, חברים או בני זוג. מתוך כך הגיעה התובנה שהפרויקט יתמקד בהגברת תחושת הנוכחות של האדם המרוחק, כי ככל שהיא יותר מורגשת, עוצמת הקשר הרגשי איתו עולה. אבל איך בכלל אפשר להרגיש נוכחות במרחק?

כמעצבת, אני אוהבת לבחון את הקשר שבין צורה לתוכן, ובמקרה הזה, איך עיצוב הממשק מעצב גם את ההרגלים הפיזיים, התודעתיים והרגשיים שלנו ביחס לתוכן שהוא מעביר. התחלתי לפרק את רצף הפעולות בתקשורת הטלפונית ולייצר ממשקים פיזיים חדשים לחלקים שונים, כשכל אחד מהם הפעיל חוש אחר.

התהליך היה משחקי, וכלל הרבה התנסויות מהירות בחיבור בין גירוי חושי לפעולה מסוימת ברצף. דרך הניסויים השונים, ראיתי שככל שהחוויה הגופנית מערבת יותר חושים, ובייחוד מגע ותנועה, כך האדם הרחוק מורגש יותר בתפישה שלנו. הצבעים, הצורות והטקסטורות הרכות של הבדים במיצבים נבעו מחיבור בין צורניות גופנית לשפה דיגיטלית, ונועדו להשרות אווירה משחקית, מזמינה וחמה.

ניסויים עם משתתפים נוספים הובילו אותי להשתמש בקול האנושי כמדיום עשיר, הרבה מעבר להיותו כלי להעברת מידע מילולי. בזכות התכונות שלו כצליל, הוא מסוגל להעביר רטט פיזי מורגש ולתווך תנועה המתקיימת במרחב אחד ונשמעת במרחב אחר.

רגע משמעותי בתהליך היה כשהשתמשתי במתמר קול, רכיב ההופך אות אלקטרוני לגל קול, כדי להשמיע הודעות קוליות, ובדקתי איך הרטט עובר בחומרים שונים. כשחיברתי אותו לכרית שהחזקתי, הרגשתי מיד חוויה דומה לשיחה תוך כדי חיבוק, כשאפשר להרגיש את הדהוד מיתרי הקול בבית החזה.

הוספתי מיקרופון והתקשרתי ככה לאבא שלי, והתרגשתי מאוד מתחושת הקרבה שנוצרה. כך נולד המיצב הראשון ?Have you ever held a voice, שבו הקהל מוזמן לחבר את הטלפון האישי, להתקשר לאדם יקר, לחבק את הממשק הרך ולהרגיש – לא רק לשמוע – את הקול ממרחק.

המיצב השני ?Are we moving together מציג איך אפשר להרגיש תנועה של אדם רחוק במרחב שבו אנחנו נמצאים. הוא מתנהל כשיחת טלפון מוקלטת, שבתחילתה מזמינה הדוברת את הקהל להצטרף לשיחה ובכך להפעיל אותה באמצעות חיישן קרבה. גם כאן הקול הוא שמשדר את התנועה, דרך שמיניית רמקולים, בעודו מטייל ביניהם במרחב לפי ההליכה של הדוברת המרוחקת. המשתתף ההולך בעקבות הקול, מחזק בתנועת הגוף שלו עצמו את נוכחות התנועה המשודרת.

אני רואה בעיצוב חוויות מעין שער, דרך לבוא במגע, פיזית ומטאפורית, עם נושאים שבהם התחושות עצמן הן התוכן המהותי של החוויה. המיצבים שיצרתי לא נועדו להגיש פתרונות או לסכם את הנושא, אלא דווקא להוות נקודת פתיחה לשיח.

עתידות

אשאר בלונדון תקופה, לספוג עוד השראה וליצור. אמשיך להציג את פרויקט הגמר ולפתח אותו למיצב שיחה תנועתית דו כיוונית, מה שכבר מסמן את עצמו כאתגר הטכנולוגי הגדול של הקיץ. במקביל, אני עובדת על סדנה שאוביל עם אחד המרצים במסלול. אני מתכננת לבקר בארץ (כי כמה אפשר לתקשר מרחוק) ולרקום שיתופי פעולה ופרויקטים חדשים.