מזמר מפורסם בדלת ב־7 בבוקר ועד לריבים יומיים עם קלוד על קוד

יש רגעים בקריירה שאתה זוכר לתמיד. אחד מהם קרה לי בשישי בבוקר אחד ב־2013, כשהייתי עמוק בשינה. מישהו דפק על הדלת של הדירה שלי בשבע בבוקר. ירדתי בתחתונים, זה היה זמר ישראלי מאוד מאוד מפורסם (שלא נזכיר את שמו). היה לו ״רעיון מדהים״ לעטיפת האלבום החדש שלו שהוא היה חייב לשתף איתי באותו רגע.

באותה תקופה זה היה החלום שלי. יצאתי ב־2009 מלימודי תקשורת חזותית בוויצו חיפה, מוכן לכבוש את העולם. אני בא מבית של מוזיקאים, אבל הכישרון המוזיקלי דילג עליי, אז איור ועיצוב היו הדרך שלי להיכנס מהחלון לתעשייה שרציתי להיות בה. די מהר מצאתי את עצמי בסטודיו של NMC, עובד ישירות מול האמנים שהערצתי בתור ילד.

אבל המציאות של עיצוב אלבומים היא פחות רוקנרול ויותר פסיכולוגיה קלינית. אמנים רגישים מאוד למראה שלהם (שוקינג, אני יודע). מצאתי את עצמי עושה עשרות סיבובי ריטושים, מגלח לחיים, מגהץ פופיקים, בודק עוד זוויות צילום, משנה פונטים, ומייצר 200 סקיצות לאלבום אחד רק כי לאמן זה לא הרגיש ״זה״ (בינינו, חלק גדול מהזמן בסוף פשוט לקחנו תמונת יח״צ ושמנו לידה טקסט).

מקצועית הייתי מאושר, אבל ראיתי את המספרים. כמות הדיסקים המודפסים צנחה. כולם עברו ליוטיוב ואיי־טיונס. במקום לבנות עולמות ויזואליים שלמים של אלבום, ויניל ומארזי קרטון, מצאתי את עצמי מעצב בעיקר מודעות ל־7 לילות ומעדכן סולד־אאוט. הבנתי שאם אני נשאר אפספס את הרכבת המקצועית להייטק, ותקרת הזכוכית שהגעתי אליה, תשאיר אותי לגור בדירה קטנה בדרום תל אביב.

במקום לבנות עולמות ויזואליים שלמים של אלבום, ויניל ומארזי קרטון, מצאתי את עצמי מעצב בעיקר מודעות ל־7 לילות ומעדכן סולד־אאוט. הבנתי שאם אני נשאר אפספס את הרכבת המקצועית להייטק

אז עשיתי פיבוט. המשרה הראשונה שלי בתחום היתה בעולמות ה־Sports Betting. זה היה בית סםר טוב לוודא שזה באמת מה שאני רוצה לעשות. משם הגעתי ל־WSC Sports. הייתי העובד השמיני בחברה. לא היו מתחרים, המצאנו משהו חדש מאפס, כמו רנסנס של ux – הכל היה פתוח והיה מקום להתנסות ברעיונות משוגעים. 

זו הייתה אחת התקופות המקצועיות הטובות בחיי. שלוש וחצי שנים אחר כך עשיתי רילוקיישן עם בת הזוג לברלין, ככה הגעתי לעבוד עם חברה גרמנית בשטוטגרט, שמשדרת אירועי כדורגל בליגות נמוכות. השוני בין טק גרמני לטק ישראלי שונה כמו סופגניה וברלינר (זה נראה אותו דבר אבל זה בכלל לא אותו דבר). פתאום מצאתי את עצמי מעצב מוצר לקהל של ליגה רביעית מכפר קטן בדרום גרמניה, שמביא 10,000 צופים מטורפים למשחק.

בתחילתו, המעבר ל־UX היה הלם. בימים ההם לא היתה סטנדרטיזציה של כלי עיצוב לפיתוח וכל אחד פיתח עם איזה כלי שבא לו. במקום להגיע לפריים המושלם והסטטי שיספר את כל האלבום בריבוע אחד, מצאתי את עצמי בריקוד אינסופי: לתחקר משתמשים, לייצר טסטים, למדוד, לתקן, ולהמשיך את הריקוד הזה כל הזמן מידיעה שתמיד, אבל תמיד, יש מה לשפר.

האבולוציה שלי כמעצב נראית כמו תרשים של דרווין. מדג מהלך שעובד עם פוטושופ ופלאש, לקוף זקוף שעובד עם סקץ׳ וזפלין, דרך האדם הראשון שעובד עם פיגמה, ועד לאדם המודרני שרב עם קלוד וקודקס ביומיום.

שומר הסף הוויזואלי

היום, כ־Design Lead בפיקסלוט (Pixellot), אני כבר לא מעצב מסכים קלאסי; וגם בקושי פותח פיגמה. המעבר ל״מעצב AI״ שם אותי בכיסא של ארט דיירקטור ושומר הסף הוויזואלי. הכל מתחיל מטיקט או סיכום פגישה. קלוד מוציא לי אקשן אייטמס. אני בונה תכנית עבודה, מנחה אותו מה אני רוצה, מבקש ממנו להציע אפשרויות ויזואליות לפני שהוא מקודד, מסנכרן מול הדיזיין סיסטם שלנו בסטוריבוק, ומשם זה עף אוטומטית לסביבת הפיתוח. רק אם צריך עבודה כירורגית של ״מעצב״ או מיקרו־אנימציות, אני חוזר לקנבס הותיק של פיגמה.

זה דורש ירידה לפרטי ארכיטקטורה, דוקומנטציה, ובנייה של דאטהבייס ו־design knowledge איכותי כדי שהמכונה תבין אותי. זה דורש גם סנכרון מול המשימות של הפרודקט, משהו שאנחנו משפרים מידי יום. יש ימים שזה מדהים והכל עובד כמו תזמורת של להב שני, ויש ימים שאני וקלוד רבים שהוא לא הצליח לרדת לסוף דעתי, או כי הזמן שלי מתבזבז על ללחוץ allow, כדי שהאדון יואיל בטובו לסיים את שורת הקוד שהוא התחיל (את העצבים מהתהליך הזה אני מנתב לקומיקס שאני מפרסם בלינקדאין שלי בשם ״יוני x קלוד״).

אבל האתגר האמיתי היום הוא האנשים. ההתנהלות האג׳נטית בחברה הביאה למצב שגם מנהלי המוצר (PMs) מעודדים לעבוד על פרוטוטייפים. הסביבה שהייתה פעם הסטודיו הסטרילי שלי, הפכה להייד פארק, וכל בעל הרשאות יכול לפתוח בראנץ׳ ולהביא רעיונות ויזואליים לשולחן.

מצד אחד זה מגניב, אבל מצד שני ״צאו לי מהריפו, אתם לא מעצבים!״. למזלי, עדיין לא חוויתי ״פיגוע עיצובי״ על מלא, כי אני מתפקד כמו סלקטור במועדון. אני דואג שהכל יעבור דרכי, עושה סדר בבלאגן, ומוודא שלפיתוח עובר רק משהו נקי שאני יכול לעמוד מאחוריו.

אני בדיוק סוגר שנה בפיקסלוט, וראיתי את החברה מסתובבת 180 מעלות. רועי סגן־כהן נכנס לתפקיד ה־CPTO ורתם את כולנו לעשות מהפכה. הוא הפך את מחלקת הפרודקט והעיצוב לפחות ל־x10 ברמת התוצרים, ודאג שנחבר מעגל אג׳נטי שלם שעושה את העבודה שלנו חכמה, מדויקת ובמהירות האור.

כשאני מדבר עם קולגות בחברות אחרות, אני מבין שאנחנו חלק מדור החלוצים לעבוד ככה – ואני גאה לקחת חלק בזה. השיטות השתכללו, הכלים הפכו למפלצות של בינה מלאכותית, אבל העקרונות נשארו זהים

כשאני מדבר עם קולגות בחברות אחרות, אני מבין שאנחנו חלק מדור החלוצים לעבוד ככה – ואני גאה לקחת חלק בזה. השיטות השתכללו, הכלים הפכו למפלצות של בינה מלאכותית, אבל העקרונות נשארו זהים: מחקר, פרסונות, ראיונות עם משתמשים, userflows, שיחות עם לקוחות, wireframes ובדיקות שמישות. פשוט הדרכים להגיע מנקודה א׳ לנקודה ת׳ הפכו הרבה יותר קצרות.

בסוף, כשאני מסתכל על המסלול הזה, מהדג המהלך עם הפלאש ועד למאלף ה־AI שאני היום – אני מבין שמשהו אחד לא השתנה. התפקיד שלי הוא עדיין לקחת כאוס ולהפוך אותו למשהו הגיוני. זה לא משנה אם מדובר בעטיפת אלבום, במערכת שמצלמת כדורגלנים חובבים בשטוטגרט, או בקוד שקלוד פלט אחרי שחפרתי לו בפרומפט. האמצעים השתנו, המהירות פסיכית, אבל הליבה נשארה: לגרום למשתמש להרגיש שהוא בידיים טובות ולא ללכת לאיבוד.

הכלים ימשיכו להשתנות. הבבון ימשיך להזדקף. ואולי בעוד עשור אני אמצא את עצמי מנהל צוות של רובוטים שמעצבים במחשבה בלבד. אבל עד אז? אני פה. לוחץ allow ומוודא שהעולם הדיגיטלי שלנו נשאר אנושי.