RCA 2026 // אביב ינובסקי

מי?

אביב ינובסקי, בן 34 מתל אביב, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. בימים אלו מסיים תואר שני ב־RCA במחלקת Intelligent Mobility – תואר בעיצוב רכב שמתמקד בעתיד התחבורה ובאתגרים הגלובליים שקורים בתעשיית הרכב. התכנית בגלגולה הנוכחי קיימת כבר מספר שנים, וכיום נמצאת תחת מחלקת המחקר לתחבורה חכמה של ה־RCA.

כשאני מספר שבחרתי ללמוד עיצוב רכב, לא פעם אני מקבל תגובה מופתעת, אולי כי בארץ תעשיית הרכב קטנה עד לא קיימת (לפחות כרגע). אבל למי שמכיר אותי זה נראה מהלך טבעי. החיבור לספורט מוטורי וכלי רכב קיים מאז שאני זוכר את עצמי. בנעוריי טסתי לנסות את מזלי כרוכב אופניים מקצועי באירופה, מהשבילים המאובקים של הרי אילת למדרונות הבוציים של שוויץ.

מה שהוביל אותי ללימודי עיצוב תעשייתי לפני עשור, היה חלום נאיבי לעצב אופניים. המעבר לעולם העיצוב הרגיש לי המשך טבעי. במהלך התואר הראשון התאהבתי במקצוע והבנתי עד כמה עיצוב הוא תחום רחב שנוגע בכל אספקט בחוויית החיים, אבל תמיד היה לי ברור שאני מעוניין להעמיק בעולם התחבורה.

הלימודים

תכנית הלימודים במחלקה ב־RCA אינטנסיבית ודחוסה לשנה אחת בלבד, שבה עבדנו אל ארבעה פרוייקטים עיקריים לצד פרויקטים רב־מחלקתיים. מספר התלמידים מצומצם ביחס למחלקות אחרות, אנחנו היינו 23 סטודנטים בלבד, מה שמאפשר קשר אישי ורציף עם צוות ההנחיה.

באחת התחרויות השנה, של חברת Andersen יחד עם מסלול המירוצים הבריטי Silverstone, התבקשנו לדמיין איך יראה הדור הבא של עמדות טעינה חשמליות. לשמחתי, העיצוב שלי נבחר לקונספט הזוכה והוזמנו להתארח במירוץ ה־F1

רוב חבריי לכיתה היו אסיאתיים – מסין, קוריאה, אינדונזיה, תאילנד וגם איראן. אפשר היה לראות איך למרות הפערים התרבותיים העצומים, כולנו בסוף מצליחים, כיאה לקלישאה, לדבר את אותה שפה. אולי בתחום הרכב זה נעשה קצת יותר קל, אחרי הכל אנחנו מאותה הדת.

במהלך השנה התבקשנו להגיב לשלושה נושאים מרכזיים שהוגדרו יחד עם מרכז המחקר Intelligent Mobility Design Center: מיקרו מוביליטי, אדם וטכנולוגיה, ושינויים עתידיים בעולם הרכב. לכל בריף נדרשנו לחשוב על קונספט (במסגרת נושאי הליבה) ולתרגם אותו לעיצוב פנים / חוץ / שניהם יחד, או פתרונות תלויי מקום ותרבות.

במהלך השנה התארחו בתכנית מעצבים וחוקרים מובילים בתעשייה. ההרצאות נעו מנושאים פונקציונליים כמו מארזי רכב ועד ברנד. לדוגמה, הרצאה של הסטודיו שאחראי על עיצוב קמפיין Copy Nothing מעורר המחלוקת של חברת יגואר.

המחלקה מעודדת השתתפות בתחרויות שונות ולוקחת בהן חלק באופן קבוע. באחת התחרויות שהיו השנה, של חברת Andersen יחד עם מסלול המירוצים הבריטי Silverstone, התבקשנו לדמיין איך יראה הדור הבא של עמדות טעינה חשמליות.

לשמחתי הרבה, העיצוב שלי נבחר לקונספט הזוכה ויחד עם שאר הפיינליסטים הוזמנו להתארח במירוץ ה־F1 במסלול המירוצים. מה שמטורף בחוויה הוא שערב אחד אתה עושה סקיצה אחרי סקיצה של אותו הדבר, ולמחרת אתה רואה את הסקייל של התעשיה והרגש שסוחף רבים כל כך.

פרויקט הגמר

פרויקט הגמר הוא הפרויקט הרביעי והמסכם, שנערך במשך 12 שבועות שבהם אנחנו עובדים מול בריף רחב. רוב הפרויקטים מנסים להביא בשורה עיצובית חדשה או טייק חדש על העולם שלאחר המכונית הפרטית.

הפרויקט שלי התחיל מתובנה די עגומה – רכב, כמו שאנחנו מכירים אותו, הוא מכונה קטלנית. עולם הרכב מושתת בבסיסו על תשוקה – למהירות, לסכנה ולחיבור חושי למכונה ולכביש. המעבר לרכבים חשמליים ואוטונומיים משמעותו ניתוק הדרגתי מאותם ערכים, וצורך בבניית נרטיב חדש.

הפרויקט שלי, Semiotic Component, לוקח את הצורה הקלאסית של רכב ספורט (״הארכיטיפ האולטימטיבי״) ומשתמש בו כקנבס ליצירת גישה עיצובית חדשה. רכבים שאנחנו מכירים בשנים האחרונות עמוסים באלמנטים עיצוביים שהם ייצוג של חלקים פונקציונליים, גם כשהחלק הפונקציונלי כלל לא קיים – תופעה המכונה Over Styling.

להשקפתי, עיצוב לא בהכרח צריך להיות מונע מפונקציה בלבד – להיפך, עיצוב יכול להיות חופשי ולא מתנצל כל עוד הוא נשאר אותנטי למותג או לקונטקסט, ובתנאי שאין כוונה להונות את הצופה (פתחים דמויי כונסי אוויר, דמוי כנפונים וכו׳).

בפרויקט, אני לוקח את הזרם האינסופי של צורות וסימנים שאנחנו רואים באופן יומיומי על הכביש, ומשתמש בהם כדי לייצר שפה חדשה שאפשר לפיה להמשיך לחקור. הפרויקט מפרק את הרכב לחלקים, ״סמלים״ ומציג אותם במקומות ואופנים לא שגרתיים, בהשראת תנועות הקוביזם והפוטוריזם.

ההשראה המרכזית לפרויקט היתה המהלך המחשבתי פורץ הדרך של מרסל דושאן בתחילת המאה ה־20, שבו הוא הראה שבנסיבות מסוימות, ניתוק הפונקציה והוצאה מהקשר של האובייקט מאפשר לחוות אותו מזווית חדשה.

הטשטוש בין הפנים לחוץ מציע להפוך את בעל.ת הרכב לחלק מהמופע הכללי של העיצוב, והוא הזדמנות ליצירת פלטפורמה לבעלי הרכב להפוך לחלק מהעיצוב עצמו. בסופו של דבר, מה שהפך רכבים לחלק כל כך מרכזי בתרבות, הוא הרעיון שהרכב הוא ההמשך (אקסטנשן) האולטימטיבי של הגוף.

עתידות

עכשיו כשהתואר הסתיים, אני פתוח להזדמנויות חדשות, עיצוביות ומחקריות, וכמובן מכוון לצבור כמה שיותר נסיון וחוויות מעשירות להמשך דרכי המקצועית. בסוף, למרות שתעשיית הרכב נמצאת בעיקרה מחוץ לישראל, בסוף המטרה היא לחזור לארץ ולהשתמש בניסיון שרכשתי.