בוגרים 2026 // המחלקה לצורפות ואופנה, בצלאל
אירועי תערוכת הבוגרים והבוגרות לשנת 2026 של בצלאל נחתמו בתצוגת הגמר השנתית של המחלקה לצורפות ואופנה, שהתקיימה על גג קמפוס האקדמיה בירושלים, בתמיכת הקרן לירושלים ורשות הצעירים. במהלך הערב הוצגו על המסלול 33 מערכות לבוש, תכשיטים ונעליים שעיצבו בוגרות ובוגרי המחלקה.
״מחזור 2026 החל את לימודיו בצל מלחמה קשה ומטלטלת, ויצר לאורך שנות לימודיו תחת מעטה מתמשך של כאב, אובדן ואי־ודאות״, אומרת ראשת המחלקה שנית אדם. ״מתוך התקופה המורכבת הזו נולדו קולקציות גמר אמיצות ורגישות, העוסקות בשאלות של זהות, מגדר, גוף, כוח, פגיעוּת וחוסן.
״אופנה היא לא רק שיקוף של מציאות עכשווית בת חלוף. יש בכוחה לחולל שינוי אישי, לחזק, לבטא זהות ולהעניק לאדם קול. היא מנוע תרבותי וכלכלי, המסוגל לעורר שיח ולתרום לעולם אנושי וטוב יותר״.
לצד העיסוק בזהות ובמציאות שבתוכה הם פועלים, בולטה בפרוייקטים החזרה למלאכות יד, לטכניקות מסורתיות ולעבודה חומרית מוקפדת. הגבולות בין אופנה, צורפות ומלאכה מיטשטשים, וכך גם אלה שבין גברי לנשי, רכות לנוקשות, אינטימי ופומבי, גבוה ונמוך.
דנה הרשקו // Mechanic
הפרוייקט נולד מתוך התבוננות בעולם המוסכים ובדמותו של המכונאי – עבודת הכפיים, בגדי העבודה, הכלים, המכונות והחלפים. נקודת המוצא היא המפגש בין שני עולמות שנתפסים לכאורה כמנוגדים – המוסך והאופנה.
בפרויקט נפרמים בגדי העבודה ומורכבים מחדש דרך פרשנות אופנתית ואישית, שמרככת את הנוקשות אבל משמרת את סימני השחיקה. חמש מערכות הלבוש משלבות עור, צמר, ג׳ינס, כותנה ופשתן עם חלקי רכב מקוריים, לצד סריגה, מידול והדפסת תלת־ממד. החיבור בין החומרים מעלה גם שאלות על היררכיות של טעם – מה נחשב גבוה ומה נמוך, מה אנחנו מגדירים כיפה ומה קורה כשחומר פונקציונלי ושחוק עובר מהסדנה אל מסלול האופנה.

דנה הרשקו. צילומים: גיא רשקובן

גיא יוסף ירזין // Mr. Casino
גיא יוסף ירזין התמקד בדמותו של המהמר הכפייתי ובתנועה המתמדת שבין תחושת הכוח והניצחון לבין אובדן שליטה והתרסקות. נקודת המוצא היא הגבר בחליפה המחויטת שנכנס לקזינו מלא ביטחון, ונשאב בהדרגה לעולם של אורות מרצדים, אדרנלין, לחץ וחרדה.
ירזין מתרגם את התהליך אל הבגד עצמו: החייטות מתקמטת ומתערערת, צווארונים גבוהים משדרים התנשאות והדפסים צבעוניים ומטושטשים מבטאים את העומס הנפשי.
האסתטיקה של הקולקציה שואבת השראה מימי הזוהר של לאס וגאס ומסרטים כמו ״פחד ותיעוב בלאס וגאס״, ״פני צלקת״ ו״קזינו״. מאחורי הזוהר וההגזמה נמצא סיפור על התמכרות, אגו ופגיעות, ועל המרחק הקצר שבין השיא לתהום.

גיא יוסף ירזין. צילומים: גיא רשקובן
איתם דב להמן // כתם לידה
בפרויקט יוצא איתם דב להמן מתוך החלומות שלו ומתוך החיפוש אחר הנחשק. הוא מתבונן בקווים ובצורניות של הלבשה תחתונה לגברים, ומעביר פרטים המזוהים עם המרחב האינטימי אל השכבות החיצוניות של הבגד. מתוך מה שלהמן מגדיר כ״עולם גברי חסין של נוקשות ותבניתיות״ הוא מבקש לחשוף אפשרויות אחרות של גבריות – רכה, עדינה ואנדרוגינית יותר.
כתם הלידה משמש אותו כדימוי מטפורי לדבר הקיים, השבור והייחודי, שלא זקוק לתיקון. באמצעותו הוא בוחן מחדש את הגבולות שבין גוף לבגד, חשיפה והסתרה, ואת האפשרות לעצב זהות שלא נשענת על הגדרות חד־משמעיות.
איתם דב להמן וגיא יוסף ירזין היו גם שני הבוגרים שאת עיצוביהם לבש השף אייל שני, שעלה על המסלול במהלך הערב בפריטים שעיצבו.

איתם דב להמן. צילומים: יובל אורבך, גיא רשקובן
יסכה אריאל הרווד // מאובנים
פרויקט שבו הופכים הזמן והזיכרון לחומרי גלם. הרווד בוחנת את נקודת המעבר שבין מה שהיה לבין מה שנותר, ואת האופן שבו רגעים וחוויות ממשיכים להתקיים בתוכנו, גם לאחר שהמציאות שבה התרחשו כבר חלפה.
״הגזרה היא כלי, הצורה היא שפה, והבגד הוא המקום שבו הזיכרון מקבל גוף״, היא מסבירה. בהתאם לכך נבנים הבגדים כשכבות – בגד בתוך בגד, צורה בתוך צורה, ומנסים להעניק נוכחות פיזית למה שכבר איננו. הקולקציה משלבת צמר, כותנה, משי ועור בעיבוד צמחי, לצד פיתוח גזרות, מידול תלת־ממדי, עיצוב עור רטוב והדפסת תלת־ממד.
את אחד הדגמים של הרווד לבשה בתצוגה לורה דמתי, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, ואחותה של קים דמתי ז״ל, שנרצחה במסיבת הנובה. דמתי צעדה על המסלול לצד בן זוגה, יונתן טבצ׳ניק.

יסכה אריאל הרווד. צילומים: גיא רשקובן

יעל בן ציון // משענות
יעל בן ציון עוסקת בצורך להיתמך וביכולת לאפשר לעצמנו להישען על אחרים. מוטיב V שחוזר לאורך הקולקציה מייצג עבורה את המשענות הבסיסיות בחייה: במובן הפיזי אלה הרהיטים, ובמובן הרגשי אלה הבית ומערכות היחסים.
גם הצבעוניות והחומריות מגיעות מהבית שבו גדלה. סריגי צמר ופשתן ואריגי כותנה נפגשים עם עץ ועם טכניקות של נגרות מסורתית. המפגש בין הסריג הרך לחומר הנוקשה הופך את מושג התמיכה לצורה ממשית, ובאמצעותו היא מבקשת לתת ביטוי לבית, לקשרים ולאנשים שהיא נושאת איתה – ולאלה שעליהם היא יכולה להישען.

יעל בן ציון. צילומים: גיא רשקובן

שהם קמפניינו // שעבורם הנראה ישנו
שהם קמפניינו מפנה את המבט אל ארבע מלאכות יד מסורתיות שהולכות ונעלמות – חייטות, סנדלרות, בניית מחוכים ו־Ronghua – מלאכה סינית מסורתית ליצירת פרחי קטיפה ממשי.
הפרויקט לא עוסק רק בשימור טכניקות, אלא בשאלה רחבה יותר על הערך שאנחנו מעניקים לעבודת יד ועל האנשים שמייצרים את החפצים שסביבנו. קמפניינו מצביעה על הפרדוקס שבו עבודת יד הפכה לתואר המזוהה עם מוצרי יוקרה, למרות שגם מאחורי מוצרים המיוצרים בייצור המוני נמצאות ידיים אנושיות.
השאלה הזו מקבלת משמעות נוספת בעידן הבינה המלאכותית. קמפניינו מחברת בין הדיון העכשווי לבין הרעיונות ההיסטוריים של תנועת Arts and Crafts ושואלת מה יהיה מקומה של האנושיות לנוכח השינויים בתהליכי הייצור, האמנות והמחשבה. התשובה שלה נמצאת בחזרה אל המלאכה ובביטול ההפרדה בין הראש לידיים, בין העיצוב לביצוע.

שהם קמפניינו. צילומים: יובל אורבך, גיא רשקובן
סטפני מנובחוב // הגלריה השקטה שלי
בפרויקט של סטפני מנובחוב הופך הגוף לחלל תצוגה. נקודת המוצא היא הציור, ששימש במשך שנים מקום מפלט, ואוסף של תמונות וזיכרונות. כאלה שנשכחו, כאלה שמנובחוב ביקשה לשכוח וכאלה שהיא רוצה לשמר.
באמצעות פעולת הרישום והמפגש בין בד למתכת, מקבלים הדימויים חיים חדשים. במקום לתלות אותם על קיר, הם הופכים לחלק מפריט לבוש שהוא גם תכשיט. ״הגוף הוא הגלריה, וחלקי הבגד הם היצירות״, היא מסבירה. כך הופך הלבוש לאוסף אישי של רגעים, חפצים, דימויים ותחושות שנישאים על הגוף, תוך משחק מתמיד בין מה שנחשף לבין מה שנותר מוסתר.

סטפני מנוחוב. צילומים: גיא רשקובן

























