Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
The Critical F // הופעה היא (כמעט) הכול בפוליטיקה
ידידותי למשתמש הפשוט
לקח לי כמה ימים להבין מה בעצם השתנה, אבל בראיון שנתן נפתלי בנט לחדשות 12 בתחילת החודש שעבר נפל לי האסימון – ראש הממשלה לשעבר החליף מלתחה. שיטוט מהיר בארכיון העלה שבנט נהג בעבר להופיע בציבור במקטורן וחולצה מכופתרת, בדרך כלל ללא עניבה. זו פשרה ישראלית מוכרת – מצד אחד מראה מכובד לפי קוד הלבוש הגברי המערבי, שמעיד על משרה בכירה ויכולת ניהולית, אבל לא חנוק מדי. בשבועות האחרונים, לעומת זאת, בנט עבר למדים מסוג אחר – והוא מופיע בראיונות בחולצת טי פשוטה, בדרך כלל בצבע כחול כהה.
קל לנחש שמדובר בשינוי שהומלץ על ידי יועצי תדמית לאור הצלילה בסקרים. בנט אולי נתפס כאיש אחראי, אבל מראה איש העסקים המלוטש – ומדובר באיש הייטק שהוביל עסקאות ענק – עשוי להיראות מנוכר, שייך לשכבה סוציו־אקונומית ותרבותית ספציפית מאוד בישראל, כזו שאפשר לדמיין אותה ברמת אביב, רמת השרון או רעננה, אבל הרבה פחות בעיירות פיתוח.
חולצת הטי הכחולה אמורה להפוך אותו לידידותי למשתמש הפשוט. היא חלק מתהליך של דה־אליטיזציה, ונותנת את התחושה של מישהו שבא לעבוד, ולא מישהו שבא להרוויח על חשבון אחרים (כמו פוליטיקאים מצויים). מי שלובש חולצת טי, אם להאמין לבנט, בא לתקן. במובן הזה, קשה שלא לראות בשינוי הסגנוני אפקט זלנסקי: נשיא אוקראינה אימץ בגדי חאקי פשוטים כדי להראות שהוא חייל של העם (ולא כמו שהתרגלנו בפוליטיקה הישראלית, שהעם הוא חייל מנוצל של נבחרי הציבור).
מעניין לציין בהקשר הזה את התהליך ההפוך שעובר גדי אייזנקוט, שמקפיד על הז׳קט המחויט ולא לשווא. בתור מישהו שצמח משורות הצבא, הוא צריך לאותת שיש לו יכולת להתנהל בעולם הפוליטי, מקום עם היגיון אחר בתכלית, שבו סמכות לא ניתנת מתוקף דרגה. במובן הזה, ההופעה המאורגנת מפרידה אותו מהעבר הצבאי ומעבירה אותו אל שדה הפעילות המדיני.
מכיוון שהופעה היא (כמעט) הכול בפוליטיקה, במבט־על אפשר לטעון ששתי הדוגמאות האלו מבהירות שדבר מה משתנה באופן שבו אנחנו תופסים פוליטיקאים. בנימין נתניהו, וגם דונלד טראמפ, הם דוגמה למנהיגות הוליוודית צבועת שיער ועמוסת ברונזר, שהייתה פרפורמטיבית ומשכנעת מאוד בימים שלפני הבינה המלאכותית. אבל אחרי שהאסתטיקה העשויה מדי של המכונה תפסה כל חלקה טובה בשלוש השנים האחרונות, התחלנו לאמץ נוסחה שאומרת שאם זה נראה מלוטש מאוד, זה כנראה גם מזויף מאוד. וזו כל התורה על רגל אחת.
View this post on Instagram
נרטיב הוליסטי של מעצב גאון
את תערוכת הרטרוספקטיבה של דיור ראיתי במקום אחר בעבר, אך בגרסתה הנוכחית היא הפכה לתצוגת קבע כחלק מהקומפלקס ההיסטורי של בית האופנה בשדרת מונטיין 30 בפריז. לביקור הייתה מטרה כפולה: לקחת את יוחאי (שצילם בכישרון), ולרשום לעצמי הערות כחלק ממחקר חדש (וקצת שאפתני מדי) שעניינו אופנה טוטאלית.
זו תערוכת אופנה שוות ערך לביקור בדיסנילנד: מרהיבה, עשויה לעילא, ומשובצת ברמזים מסחריים שאפשר לרכוש ביציאה. עשו שם בחוכמה כשרעננו את התצוגה, שמהווה כרטיס ביקור למייסד אז ולבעלים היום. כך, לצד שמלות היסטוריות של דיור עצמו, הוצגו גם יצירות של שורת המעצבים שמילאו את מקומו לאחר מותו – כולל שילוב יצירות משונות של ג׳ונתן אנדרסון מהשנה החולפת, המעצב הנוכחי של הבית.
בדיור עבדו קשה מאוד כדי לנסח נרטיב הוליסטי של מעצב גאון ששלט על אטלייה מפואר והשפיע לכאורה על העולם כולו. אך דווקא תמונה אחת שולית חושפת עד כמה כל זה קשקוש גמור: היא מתארת את הקווים הרבים שהיו לבית עד שנות ה־80 – חלקם קווים מסחריים זולים למדי לשווקים ייעודיים.
אלה היו ברובם הסכמי רישיונות (מתן זיכיון ליצרן חיצוני לשווק פריטים תחת השם דיור), שבפועל לא היה להם שום קשר אמנותי לבית האופנה. זו גם הסיבה שדיור היה קטסטרופה פיננסית מאובקת, עד שברנרד ארנו רכש אותו בתחילת שנות ה־80 ועשה סדר שכלל את חיסול מרבית הרישיונות.
ובכל זאת, מה שמרתק במיוחד הוא הקרבה של המוזיאון לאטלייה, והאופן שבו הוחלפו התפקידים המסורתיים כשהחנות הופכת למוזיאון (כשמוזיאונים רבים כיום הם בעצם חנויות).
View this post on Instagram
ההצלחה והכישלון של החשיבה הפמיניסטית
מה גברים (צעירים) רוצים? תיקי מעצבים ובשמים. או כמו שסיפרה לי לאחרונה חברה טובה שיש לה זעמן מתבגר בן בקושי 14: ״יש לו מדף בישום שלוקח את שלי בהליכה. עכשיו הוא בקטע של אוד. הוא חולה על אוד״.
דור האלפא (סורי זדניקים, אתם כבר פאסה) נמצא בימים אלה תחת זכוכית מגדלת של מותגים, מכוני מחקר ואנליסטים. מי שלאט לאט הופך לכוח צרכני מהותי מעניין מאוד את מי שרוצה לעשות ממנו כסף. ויש לו מאפיין אחד ברור: כמו הדור שקדם לו, גם דור האלפא נולד לתוך מציאות מקוונת בעיקרה, אבל בניגוד לדור הקודם שעוד אולי זוכר את הימים שבהם לא הייתה ממש רשת חברתית, בני ובנות האלפא מכירים רק עולם שיש בו אינסטגרם וטיקטוק.
הנקודה הזו חשובה משתי סיבות עיקריות. האחת לכאורה מובנת מאליה: הרשת החברתית היא אפיק פרסום עיקרי שמצליח להגיע לשלל דמוגרפיות. השנייה קשורה לכינון של קהילות בינלאומיות: ברשת החברתית יכולים בעלי תחומי עניין דומים לא להרגיש לבד, לא משנה כמה הם פריפריאליים. בהקשר הזה, אם אני בחור צעיר שאוהב אוד, ואין לי אף אחד בשכונה שאוהב אוד, הרי שברשת אוכל למצוא שלל אנשים כמוני, שאוהבים להריח כמו כדורגלנים.
״לא לבד״ היא מנטרה שיווקית ידועה. צריכה היא עניין עדרי. וכך אנחנו מגלים דור שמרשה לעצמו להתעניין במוצרים וחפצים שאולי לא היו מקובלים במילייה המגדרי שלו. בישום וקוסמטיקה, למשל. זה מה שמסביר איך גם בחורים צעירים מגלים חיבה יתרה לספורה, או מדוע מותג הבישום עם השם הקינקי Snif השיק קו קולון חדש למתבגרים (מגובה באסתטיקת וינטג׳ מתבקשת וטרנדית).
על אותו המשקל – הזליגה הבלתי פוסקת של גברים אל מותגי נשים. בהתחלה זה היה עם אימוץ של אביזר כזה או אחר, אבל כמו ששלל כוכבים מראים לאחרונה (מאייסאפ רוקי ועד ג׳ייקוב אלורדי) שום דבר כבר אינו טאבו, כולל ז׳קטי שאנל מהודרים.
בהקשרים תאורטיים, יש כאן במידה מסוימת הצלחה וכישלון של החשיבה הפמיניסטית. הצלחה – כי המגמה מנתקת בין טיפוח והתייפייפות לבין מגדר. מנגד, זהו גם כישלון, משום שהוא ממחיש שטיפוח והתייפייפות אינם משהו שאפשר או צריך להיפטר ממנו מתוקף היותו כוח עריץ. במילים אחרות, כפי שאמרה סטודנטית שלי באחד הדיונים – הכוחות מתגלים כאותם כוחות בדיוק.
View this post on Instagram
אנטי־קלימקס מכוון
במהלך פרשת ההימלטות של האם והבת, שנדמה שהעסיקה כל בית בישראל, כל הזמן חשבתי על כך שמדובר בפרשה שמתאימה לסופר דרור משעני לכתוב. את משעני יצא לי להכיר לפני כמה וכמה שנים, כשראיינתי אותו עבור ״גלריה שישי״ של הארץ רגע אחרי שיצא ספרו ״שלוש״ (ואם יורשה לי – באופן אירוני, דווקא ריאיון על ספרות מתח הפך לריאיון הכי טוב שכתבתי).
על הנייר, יש בפרשת האם והבת את כל המרכיבים שמשעני עשה מהם קריירה – היעלמות מסתורית של אנשים רגילים בתכלית ופיצוח פרשה שיש בה אנטי־קלימקס מכוון. במילים אחרות, משעני מייצג את הצד הלא־הוליוודי של הז׳אנר, באופן דומה מאוד לאופן שבו התפתחה פרשת הבריחה הזו.
אני חושב שיותר מכל, פרשת האם והבת המחישה עד כמה שום דבר אינו פרטי עוד. אפילו סיפור מינורי יחסית של הגירה – תהיה חוקית או לא חוקית, זה לא העניין – הפך לנושא ציבורי על מלא, שמזמין אנשים לא רק להתגייס להצלתן־הלא־נדרשת, אלא גם לספק ספקולציות לגבי מה שקרה להן.
נדמה שכולם רצו להרגיש קרובים לאירוע, ולכן היה קל לדמיין איזשהו נרטיב־על שייתן לנו את האישור להתעסק בסיפור כאילו הוא שלנו. בהתחלה זה היה סיפור חטיפה לאומנית (״זה יכול לקרות לכל אחד ואחת!״), ואז זה התפתח לסיפור של מעילת כספים בבנק (״גם זה יכול לקרות לכל אחד ואחת!״). החרדות הקולקטיביות בשיאן.
זו גם הסיבה מדוע הסוף נתפס כאכזבה ציבורית קולוסאלית (ע״ע הפשוטע). כמו בסיפורים של משעני, הוא כה אפור ובנאלי, שאפילו לא ברור לגמרי שנעשה איזשהו פשע. וזו בעיה, כי אם לא נעשה פשע, סתם בזבזנו את ההתגייסות הנפשית והרכילותית שלנו. זה לא באמת מעניין (״אפשר לחשוב, מי לא חשב על לברוח פעם?״).
הפרשה הזו גם ממחישה עד כמה התפיסות שלנו מהונדסות לא רק על ידי נרטיבים דרמטיים של אולפני החדשות, אלא גם על ידי האופן שבו פועלת הרשת החברתית. אחד המאפיינים המובהקים של הסושיאל מדיה הוא האופן שבו היא גורמת לממד הזמן והמרחק להיעלם. בגלל שהיא מזרימה בזמן אמת אינספור פיסות מידע מכל העולם, הכל – כמו באותה מראת רכב בסרט ״פארק היורה״ – נראה הרבה יותר קרוב מכפי שהוא באמת. וכך אנחנו מרגישים מעורבים בסיפורים שאין להם שום קשר ממשי אלינו או לקיום שלנו. העיקר שהכל בסדר.
View this post on Instagram
לחיות עם הדברים שאי אפשר להסביר עד הסוף
מבאס להגיד את זה, אבל אין באמת תשובות קלות. בזמן האחרון אני חושב על זה הרבה. אולי כי אני כותב קורסים חדשים. אולי כי אני עובד על המחקר הגדול שעתיד לצאת ב־2028. אולי כי אני שובר את הראש על תשובות לביקורות עמיתים על שני מאמרים שהלוואי ויתפרסמו כבר כי יצא לי המיץ.
אין תשובות קלות לשאלה למה אנחנו מתלבשים כמו שאנחנו מתלבשים. גם אני חטאתי בזה לפני עשור וחצי כשהייתי עיתונאי, ואחר כך כשהתחלתי ללמד: לנסות להסביר את העולם דרך חוקיות של סיבה ותוצאה. זה גם תמיד נשמע חכם מאוד ומספק מאוד להצביע על איך תהליך חברתי מסוים מוביל לשינוי רדיקלי בלבוש, או מנגד – איך פרט מסוים בהופעה הוא עדות לאיזה דבר מה גדול שקורה בעולם.
מבין אין־ספור קלישאות אפשר לציין שתיים פופולריות במיוחד: שמלחמות או מיתון משפיעים על קו המכפלת, או שאופנות נקבעות על ידי המעמד העליון ועל ידי דמויות מפורסמות ואז מחלחלות מטה.
כל זה כמובן קשקוש מוחלט שאין לו אחיזה אמפירית ממשית. למעט סיטואציות ספציפיות, רוב בני האדם לא פותחים את הארון (או יוצאים לשופינג) ובוחרים מה ללבוש מתוך איזושהי מודעות פוליטית או חברתית. מה שאנחנו לובשים בכל רגע נתון הוא תמהיל או ממוצע של כמה כוחות שפועלים במקביל: של מצאי ותקציב (מה שאני יכול להרשות לעצמי; מה שמצאתי בקניון; מה שהיה נקי מהכביסה); של טעם אישי ולחץ חברתי; של אמצעי ייצור (מה הטכנולוגיה יכולה לאפשר לייצר); ושל מגבלות פיזיות כאלו ואחרות (הן הגוף הפרטי והן סביבת הקיום שלנו).
כשאנחנו מנסים לבודד גורם אחד שמשפיע על מגמה, אנחנו בעצם מתעלמים מרשת הרבה יותר מסובכת של גורמים שמביאים אותנו לפעול כמו שאנחנו פועלים בכל רגע נתון.
הנקודה הזו תמיד מחזירה אותי לספרון המכונן של אוברטו אקו, ״פרשנות ופרשנות יתר״. כבני אדם כולנו רוצים להסביר את המציאות ואת החוקיות שלה (ויש שיגידו שזה מה שמושך אנשים לדת, למשל). יש משהו מנחם בידיעה שיש סדר עליון שקובע דברים. אבל מזה בדיוק צריך להיזהר, וזה גם מה שכל כך קשה. לחיות עם הדברים שאי אפשר להסביר עד הסוף.
View this post on Instagram
הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן
