קריוקי: כשאנשים גנריים הופכים לאנשים בשר ודם

״זה לא סרט תיעודי״ אמרתי לעצמי. ששון גבאי הוא רק דמות. ובכל זאת הוא שבר לי את הלב. יומיים אחרי הצפייה עוד המשכתי ללכת עם מאיר – האיש שהוא שם, ובעיקר עם הפנים שלו, כאילו הוא דמות ממשית.

״קריוקי״ של משה רוזנטל הוא זוכה פרס סרט הביכורים וחביב הקהל בפסטיבל ירושלים, שהשתתף גם בפסטיבל טרייבקה. זהו סרט על מאיר (ששון גבאי) וטובה (ריטה שוקרון), שזכו בפרס אופיר על המשחק שלהם בסרט – זוג שהוא כבר פחות או יותר אחד. מרוב שנים שהם יחד, אף אחד כבר לא זוכר או סופר אותם בנפרד.

הבנות כבר גדולות, לפעמים אחת מהן מביאה בחור חדש לארוחת יום שישי, ויש איזה מתח חדש באוויר. הדירה שהם גרים בה היא לא אותה דירה שבה הבנות גדלו. הם הצליחו לעבור לבניין חדש, כזה שמשדר יוקרה ישראלית גנרית – לובי מטופח, מעליות שמזמינים, עציצים גדולים ומראה בכניסה, שכנים שיודעים גם לשמור מרחק, וכמובן מרפסת גדולה עם מעקה זכוכית ומטבח חדשני. כל שנה הם יוצאים לחופשה, תמיד לרודוס. הם אוהבים שם את המוזיקה, האוכל, וגם את זה שזה קצת נהיה מקום שלהם עם הזמן.

כשאני מתארת את זה ככה אני עושה את מה שהסרט מבקש ממני: רואה את המעמד החצי בורגני הזה, שמסתופף בשכונות חדשות שנראות כולן אותו הדבר; שכונות שהן פרבר נקי וסטרילי, שגרים בהן אנשים שנתפסים כדומים אחד לשני. אבל האמת היא שלא נוח לי עם התיאור הזה, שיש בו כמובן איזו מידה של התנשאות.

אני לא בטוחה אם לסרט לא נוח עם התיאור הזה. ככה הוא מספר עליהם, אבל בתוך הפרבר הזה הוא מבקש להתבונן בזוג אחד, ממשי. ריטה שוקרון וששון גבאי הופכים מאנשים גנריים לאנשים בשר ודם.

מול השכן הזה הכל מתהפך: מאיר מאבד את הזהירות והאילמות שכל כך קשורות בו, את הבוז האירוני שנדמה שיש לו לחיפוש אחרי יוקרה, ונענה להבטחה המזהירה של השכן כאילו למילים שלו ולתפאורה שסביבו יש איזה ערך ממש

הדרמה מתחילה עם מכונית יוקרה שחוסמת את החניה של מאיר ושל עוד כמה שכנים. ככה מסתבר שלשכן החדש בפנטהאוז (ליאור אשכנזי), יש מזארטי (בהמשך יתברר שיש לו גם אופנוע), וכידוע מי שיש לו מזראטי החיים שלו תמיד דחופים ויקרים יותר משל אחרים. לכן הוא חונה איפה שהוא חונה, ולשאר ממילא יש זמן ואין להם לאן לצאת אחרי שש בערב כשהם חוזרים מהעיסוקים הבנאליים שלהם. שיחכו.

אבל השכן החדש הזה עשוי מחומרים אחרים. הוא גם חונה איפה שהמכונית שלו נעצרת, כלומר איפה שנוח לה או לו להיעצר, אבל גם באיזה אופן מפתיע מסתבר שאנשים, בעיקר שכנים, ממש חשובים לו. הוא תמיד תופס את עצמו בסוף כשהוא מבין שהתנהג באופן לא ראוי, ומפצה בנדיבות שאין בכלל דרך לאמוד אותה.

ככה מתחילה מערכת יחסים בין מאיר וטובה לשכן החדש. לפרקים יש לה חלקים גרנדיוזיים, לפעמים היא נחווית כנדיבות, לפעמים היא נראית כמו מסרט. ולמרות שהשכן הוא כזה שאין גבול למה שיש לו להציע, טובה ומאיר הם אנשים עם קלאסה שבנויים להדדיות.

הבטחה לגאולה

הדמות הגרנדיוזית של השכן שמופיעה משום מקום, או בדרך כלל במטוס מאמריקה (ממיאמי, או ניו יורק או דאלאס או אל.איי), היא דמות שאנחנו מכירים. מאיפה מכירים? אפשר למצוא אותה בספרות או בקולנוע, ובעיקר אנחנו מכירים אותה מהחיים (לא שלנו, של אחרים).

כשהדמות הזאת נכנסת באופן לא צפוי לחיים שלנו, היא תמיד מבחינה בייחוד שלנו ומציעה לנו את החיים הגדולים שלהם אנחנו ראויים. לפעמים היא מביאה איתה סיגרים ואירוח גרנדיוזי, לפעמים יש לה איזו קרן השקעה שמניבה רווחים שאין לתאר, לפעמים יש לה בתים בערי יוקרה, או יאכטות ששטות ליעדים אקזוטיים. לפעמים הבושם שלה, או המכונית, או האישה שקשורה בהם, היא הבטחה לגאולה מהמקום החם, הצפוף ונטול הקלאסה הזה שבו אנחנו חיים, שלא עשוי מהחומרים הראויים עבורנו.

לפעמים הדמות הזאת, או הקיום שלה בחיים שלנו, מתפוגגים או קורסים ברעש גדול, ולפעמים אפשר כמעט לאחוז בה. השכן החדש של מאיר וטובה, ומסתבר ששל עוד שכנים בבניין, שמגיע עם המזארטי והאופנוע ופותח בפניהם את העולם הגדול – הוא בדיוק האיש זה.

קשה להבין מי הוא השכן, או מה מניע אותו. נדמה שהיוצרים לא ממש מתעניינים בו ברצינות, והוא נשאר פחות או יותר הדימוי שלו. אבל מה שמעניין בסרט הזה, או נוגע ללב, הוא האופן שבו חייו של מאיר מטלטלים בעקבות הפגישה הזו; או יותר מדויק, האופן שבו הנשמה שלו מטלטלת.

למאיר אין שפה בשביל הדבר הזה. כמו שטובה מסבירה או מתלוננת לשכן החדש, הוא כמעט לא מדבר. לפני שהשכן מופיע, ניכר כי הוא יודע לזהות היטב את הפסאדה שמקימים מולו, הוא חי אותה כמעט באופן יומיומי. אבל מול השכן הזה הכל מתהפך: הוא מאבד את הזהירות והאילמות שכל כך קשורות בו, את הבוז האירוני שנדמה שיש לו לחיפוש אחרי יוקרה, ונענה להבטחה המזהירה של השכן כאילו למילים שלו ולתפאורה שסביבו יש איזה ערך ממשי. מאיר הופך לנגד עיניה של טובה, וגם מאחורי גבה, כמעט לילד, אך בו זמנית גם לגבר שאם הוא היה זר היא היתה רוצה ליפול בזרועותיו.

קשה להציץ לבניינים כאלה – הגודל, הגובה, הסיסמאות בכניסה ובמעליות. אבל המצלמה עסוקה בדיוק בזה, באיך נראים החיים בבניינים המהודרים האלה של השכונות החדשות, לא חשוב באיזו עיר או שכונה

האופן הלא צפוי שבו השכן החדש מטלטל את חייו של מאיר הוא לא צפוי בעיקר לשכן החדש עצמו. הוא, כמו אנשים מהסוג הזה, יודע לחשב בדיוק את כמות הנדיבות, ומה היא תוציא ממי, ויודע היטב איך לשמור על עצמו מזיעה ודמעות, ואיך לתחום את הגבול.

מאיר עובר גבול. גבאי, במשחק נפלא, במבט הדק שלו, במחוות קטנות של גוף, הוא בו זמנית מטולטל ונסער, אבל גם נשאר הוא עצמו, כלומר מאיר עצמו. יש רגעים שהוא נראה בתוך המטבח היוקרתי והגדול הזה של הבית החדש שלהם, או סביב לשולחן הארוחה המשפחתית, כמי שמחזיק בתוכו איזה בוז אירוני, כמעט משטמה, לכל הדבר הזה. הוא רוצה חיים אחרים בלי כל הציפוי הזה של השיש.

יש רגעים שהמבט הדרוך שלו על טובה, התשוקה העזה (אליה או בעיקר אל החיים עצמם) והכעס העצור – כל אלה ביחד בונים דמות מלאת ארוס ואינטימית שתכף תצא מתוך הגוף שלה. יש רגעים ששברון הלב שלו, הזעם, תחושת הבושה שלא מגיע לו לסחוב יותר – מוציאים את הלב של הצופה אליו.

סיפור הפרברים

התפקיד של טובה הוא להיות השכנה הזו שעסוקה בשכנות, בלמי יש מה, ואיך החיים נראים מבחוץ, ומה מגיע לה שאין לה. ריטה שוקרון, בעיקר ברגעים שהיא מאופקת מרוב זעם, ברגעים של תבוסה או של רמייה, או ברגעים שבהם לבה יוצא אל מאיר, אל הכנות שלו, אל הארוס שפתאום היא מבחינה בו אצלו – הופכת את השכנה הזו לאישה חשופה ומכמירת לב. ברגעים האלה שבהם הכנות שלה מחזירה אותה לעצמה אין יותר שכנים סביבה, ואין בניין, ויוקרה, ואפילו לא בנות. יש מאיר והיא, והעולם מוגן ושלם. הארוס של שניהם מנצח את ההגנות של העולם שבו הקיפו את עצמם.

לסיום – משהו על הבניינים עצמם, ועל הפרברים: המצלמה של הסרט מצלמת באופן מופלא לא רק את הבניין הספציפי של מאיר וטובה. אחד הסיפורים שהיא מספרת הוא סיפור על שכונות ובניינים. קשה להציץ לבניינים כאלה – הגודל, הגובה, הסיסמאות בכניסה ובמעליות – זה לא בנוי למציצנים. אבל המצלמה עסוקה בדיוק בזה, באיך נראים החיים בבניינים המהודרים האלה של השכונות החדשות, לא חשוב באיזו עיר או שכונה. כולן מבחינתה נראות אותו דבר, והסיפור הוא לפרקים על הבניינים עצמם.

בקולנוע האמריקאי יש לא מעט סרטים שמתרחשים בפרברים, והם כמעט תמיד סיפור לא רק על דמויות, אלא על הקיום הפרברי עצמו. כשצפיתי בסרט הייתי עסוקה גם בעניין הזה. שאלתי את עצמי אם ראיתי משהו כזה קודם. היה בסרט משהו חדש.

נזכרתי בשיכונים שאנחנו מכירים היטב מהקולנוע הישראלי, מ״שחור״ ומ״סוסי־ים״, מ״חולה אהבה בשיכון ג׳״, מ״המשגיחים״, מ״סוף העולם שמאלה״, מ״חתונה מאוחרת״, מ״פיגומים״ ועוד ועוד. בכל אחד מהסרטים האלה קורה בשיכון המוכר והחבוט איזה דבר אחר, אבל השיכון הוא אותו שיכון. ברחובות, בחצרות, בחדרי המדרגות, כולם מתחככים בכולם, מציצים, נפגעים, מבקשים סוכר, נותנים קמח, מרכלים, ומסמנים מי לא בדיוק בקו השפיות.

כשהתבוננתי בשכונות החדשות שהסרט מצטלם בהן, בבניינים המצוחצחים והדומים לעצמם, בצילום הפנורמי של הבניינים מסביב, בשכנים המביטים ממרפסת אחת לאחרת, בגובה של הבניין שמבחינים בו כשהדמות מסתכלת למטה, ובמעליות, המון מעליות – כמעט הסתחררתי. לרגעים היה נדמה שהסרט מספר גם את הסיפור הזה, ספור של פרברים ישראלים. מצוחצחים, גנריים, ממוזגים, רחבי ידיים.

אנשים לא אמורים לצאת מהם, בוודאי לא להתחכך אחד בשני, לקחת סוכר או קמח. הם מסמלים הצלחה או קיום ראוי ומספיק לעצמו. לא רק בגלל הדמות של ששון גבאי שאלתי את עצמי מה עוד רואים או לא רואים כשמתבוננים בבניינים האלה, מה עוד מתרחש בתוכם.

---

קריוקי
בימוי: משה רוזנטל
ישראל, 2022; 103 דקות
4 כוכבים