״תחתונים וגופיות״: מלחמת יום הכיפורים - מהצד של הנשים

״תחתונים וגופיות – נשים בעורף המלחמה 1973״, סרטה התיעודי של סמדר זמיר (״על כיסא הבמאי יושבת אישה״, 2020) ממשיך את הקו הפמיניסטי ביצירותיה. הפוקוס הפעם הוא על עדויות וחומרי ארכיון נדירים, המספרים לראשונה את ההיסטוריה הישראלית על מלחמת יום הכיפורים – מנקודת מבטן של נשים.

״תחתונים וגופיות״ הוא משפט הלקוח מהשיר הישראלי המיתולוגי ״אין לך מה לדאוג״ שכתבה תלמה אליגון־רוז והלחין קובי אושרת (בביצועו של עוזי פוקס), המנוסח כמו מכתב אירוני של חייל אל חברתו שבעורף, ומתאר את חיילי צה״ל בחזית מלחמת יום הכיפורים וקרבות ההתשה שהתנהלו אחריה באופן ציני וקליל. הבחירה בשם הסרט הוא לא מקריף וטומן בתוכו ביקורת חברתית נוקבת על האופן שבו תיחשף הטרגדיה הנשית הקולקטיבית בהמשך.

הסרט שישודר ב־19.9 בכאן 11, נפתח בכתובית המצהירה שרוב חומרי הארכיון המוצגים בסרט צולמו והוקלטו בזמן מלחמת יום הכיפורים, וכי רוב העדויות מובאות בקולן המקורי של הגיבורות (וחלקן מבוצעות על ידי שחקניות).

ההתייחסות לנשים המתועדות כגיבורות מסמן את הקו הכללי של הסרט והנימה כולה. יש בו קצב קולנועי שמזכיר פרויקטים תיעודיים משנות ה־90, אבל הפרספקטיבה על המתרחש היא מפוכחת, ואוחזת היטב ובביטחון בנקודת המוצא הפמיניסטית של ימינו, כשהיא דנה בעבר שנדמה רחוק – ואינו כה רחוק. זמיר יצרה יצירה אינטימית, תוך כדי בחירה באסתטיקה, קולות ונשים מייצגות ושאינן מייצגות.

לפעמים הנשים נשמעות ברקע בקטעי ארכיון כשהן מספרות על הפעם האחרונה שראו את אהוב ליבן; לפעמים הנשים נראות בפניהן הגלויות; לפעמים ההווה חוזר לעבר ולפעמים אנחנו בתוך העבר

הסרט נפתח בכתובית המציינת את התאריך 6.10.1973, שבו נפתחה מתקפת פתע משולבת של צבאות מצרים וסוריה על ישראל והחלו להישמע אותות הגיוס. תוך זמן קצר גויסו 350 אלף גברים למלחמה. מהכתוביות האינפורמטיביות, לבן על גבי שחור, אנחנו עוברים לתמונות עם צבע עז – ציפורן אדומה, חיננית הבתה, שלהב דרומונד, שושן כתום, כלנית, רקפת… הקריינית ברקע מציינת בקול רהוט עם מבטא ישראלי מושלם, שאלו רק חלק משמות הצופן שהיו ברובם שמות פרחים, בעלי חיים, עצים, אבנים יקרות – מכונת מלחמה במסווה של חיים.

כבר באקספוזיציה נופל לנו האסימון שההיסטוריה חוזרת על עצמה במופעים תקופתיים. מלחמת יום הכיפורים נפתחה ב־6 באוקטובר 1973; ועצם היותנו אחרי מלחמת 7 באוקטובר של תקופתנו – שמכונה בפי רבים מלחמת יום הכיפורים השנייה – שמה אותנו כצופים במקום הבלתי נמנע של ההשוואה.

השוואה זו עוסקת גם בפוליטיקה ובעתיד המדינה, אבל גם ובעיקר במעמדן של הנשים שנשארות בבית, בעורף, למעלה משמונה חודשים, כשבני זוגן, בעליהן ובניהם נשלחים לחזית. ״תוך זמן קצר לא נותר גבר בגיל 55-18, הגברים פשוט נעלמו מהעיר״, מספרת הקריינית הרהוטה.

המקום של ההקרבה

מהר מאוד אנחנו נכנסים לעדויות של הנשים. לכל אישה יש סיפור גבורה קטן שמלמד על הזווית הנשית, וכל אחת מהן מתמודדת עם המצב בצורה שונה. לפעמים הנשים נשמעות ברקע בקטעי ארכיון כשהן מספרות על הפעם האחרונה שראו את אהוב ליבן; לפעמים הנשים נראות בפניהן הגלויות; לפעמים ההווה חוזר לעבר ולפעמים אנחנו בתוך העבר. הסיפורים נארגים אט אט לתמונה גדולה – כאן מישהי שנאלצה לתפוס את מקום בעלה במשק, ושם מישהי ששבעת בניה גויסו, חייה נעצרו והיא לא יודעת מה עלה בגורלם.

לצפות בקטעים המתועדים מעורר גל נוסטלגי: תקופת הצנע, לפני האצת מהפכת הטכנולוגיה החדשה, הפשטות של הרחובות הריקים ממותגים, התור המשתרך ברחוב אבן גבירול לסופרמרקט הריק שבו סופרים את הביצים אבל מכריזים שיש הכל, הלבוש הבסיסי של הדמויות והעברית הצחה שהסלנג בה הוא הכי הרבה מילים בערבית, הטרנזיסטור הישן. יש בזה קסם רב, וזה מרגש כי זה מעניק הזדמנות לראות את המרחק שהמדינה עברה ולחשוב על המושגים ועל התרבות שהתפתחו בה, וגם על מעמדן של נשים בחברה האזרחית.

תפקידן של הנשים היה המקום של ההקרבה. הן אלו שהחזיקו הכל שלא יתפרק, טיפלו בילדים ובבית, תרמו דם, התנדבו בבתי חולים ובחלוקת דואר. בשלב מסוים גויסו גם נשים כדי להרים את המורל לחיילים בחזית. כך מצאה את עצמה חנה גולדברג, מי שהייתה כתבת צבאית, כותבת ידיעות שיעלו את המורל כי ״המצב קשה ואנחנו חייבים לעזור להם להחזיק מעמד״.

״ידעתי שאסור לי לכתוב שום דבר על הדברים המשמעותיים שקורים סביבי ושאני יודעת שקורים, שאני כותבת בעצם סוג של שקרים״, היא מספרת. כך גם הוקמה האגודה לסריגת כובעי צמר וכך גם הוקדמה חתונה כדי שתתקיים בבסיס ותעלה את מורל החיילים. הנשים המשיכו לתפקד חרף אי הוודאות הנורא. או כמו שג׳יהאן סאדאת תגדיר לקראת סוף הסרט – תפקידן של הנשים הוא להגן על האנושות.

בלב הסרט נמצאת ההתייחסות הבלתי נמנעת לגולדה מאיר, מי שהנהיגה את מדינת ישראל בזמן המלחמה והייתה אחראית על המחדל ועל המידע שהוסתר מהציבור. בתום 188 ימי מלחמה שגבו מחירים קשים, מוות ופציעות בלתי הפיכות, פגועי פוסט טראומה בשבי וחורבן חברתי, התפטרה מתפקידה וקראה ל־188 ימי המלחמה שבראשותה ״יום אחד שאין לו סוף״.

הסרט מוסיף את פניהם של משה דיין, מנחם בגין ושולמית אלוני במקומות הנכונים, ומציף תהיות רבות על מלחמה ושלום ועל מקומן של נשים בעורף ובחזית. הוא עושה זאת באופן שלא מאפשר לנו לא לקשר בין המלחמה של אז למלחמה של היום. הוא משודר בימים אלו, כמו סטירת לחי (להתעורר) או קפסולת פיכחון בלב הסערה, קריאה לסכנה שבבלתי הפיך.

---

תחתונים וגופיות
בימוי: סמדר זמיר
75 דקות; ישראל, 2025
4.5 כוכבים