לא תאומים, אחים: הספר החדש של Brothers Of Light

״להוציא ספר היה חלום שלנו מההתחלה״, אומרים האחים גאב ואלנה (בשמותיהם הבדויים – את האמיתיים הם עדיין שומרים לעצמם), שמוכרים יותר כצמד Brothers Of Light. ״כשהתחלנו לעבוד יחד, לפני עשור, זה היה ממש אחרי שאמא שלנו נפטרה. כבר אז אמרנו שכשיעברו עשר שנים מפטירתה, נעשה ספר ונקדיש לה אותו״.

את הספר החדש – Are You Twins? – יצרו האחים יחד עם המעצב אסף גורל (אספה). בימים אלה הוא יוצא לאור, בהוצאה עצמית, וכולל 288 עמודי צבע בכריכה קשה – שמציעים מבט רחב אל תוך עולמם, דרך עשור של יצירה משותפת.

כשהגיע הרגע, הם פנו לאספה, שכבר עיצב להם ספר אחד, שפורסם לסיכום רזידנסי במקסיקו ב־2021. ״זה הרגיש לנו טבעי לפנות אליו שוב, אהבנו את החיבור״, אומר גאב. ״באמנות אנחנו מאוד יודעים מה אנחנו רוצים, אבל כשמדובר בספר היינו צריכים מישהו שיגיד לנו איך״, מוסיף אלנה. ״נתנו לו להוביל את המהלך״.

על הספר עבדו האחים במשך שנה, ממקום מושבם הנוכחי – שמורת טבע שממוקמת כ־40 דקות מברצלונה. במקור הם ירושלמים – הם גדלו והתחנכו בבתי ספר לאמנות בעיר, וכבר בגיל צעיר מצאו את עצמם כחלק משמעותי מסצנת אמנות הרחוב ובמקביל כחלק מסצנת הסקייטבורד הירושלמית.

אלנה: ״הרבה מהעבודות שלנו הן זמניות, חלק מהדברים שעשינו כבר לא קיימים. עבור דור צעיר, שלא היה שם בזמן שהדברים קרו, זו ההזדמנות שלנו להציג דברים אחד לצד השני, באופן מסודר״

מירושלים הם נדדו לפרדס חנה, שם חיו ועבדו עד לפני שנתיים, מסטודיו גדול שבו יצרו במקביל לעבודתם ברחוב, בארץ ובעולם. ״המעבר לחו״ל התבשל אצלנו עוד לפני״, מספר גאב. ״הוא שילוב של כמה גורמים: יוקר המחיה בארץ והעובדה שהעלו לנו את שכר הדירה של הסטודיו בפרדס חנה, לצד הרצון להתפתח ולהגיע לעוד קהלים. כשהגיעה המלחמה הבנו שזה הזמן להתאוורר״.

״הגענו לאיזשהו מיצוי בארץ״, אומר אלנה. ״אני גרתי בברצלונה לפני עשר שנים, והכרנו אנשים מגניבים מהקהילה שחיה פה. זה מקום טוב להיות בו מבחינה אמנותית״.

בשנה האחרונה היו עסוקים בפרויקט אחד גדול – הספר, שמבחינתם הוא שווה ערך לכל פרויקט אמנותי אחר, ואולי אפילו משמעותי יותר. ״הוא יצירה בפני עצמה״, אומר אספה. ״המחשבה שהובילה אותו היתה להציג צדדים נוספים של היצירה שלהם. לא רצינו ליצור משהו קטלוגי, ארכיוני או שמחולק לפי סגנונות עבודה, אלא דווקא את הבין־לבינים, שהם יספרו על היצירה כולה. רצינו למצוא דרך אחרת לספר את הסיפור״.

השלב הראשון היה צלילה משותפת של השלושה אל הארכיון העצום של האחים, ובחירה של פרויקטים מסוגים שונים, שנוצרו בסטודיו, ברחוב וברחבי העולם. ״דווקא ספציפית בסצנה הזאת של סטריט ארט, ספר הוא דבר שמשפיע ומלווה יוצרים. לכל אחד מאיתנו יש ספריה בבית עם ספרים של היוצרים שהוא הכי אוהב, מעולם אמנות הרחוב בפרט ומעולם האמנות בכלל. זוהי הזדמנות לקהלים חדשים לגלות דברים שנוצרו בעבר, דברים שהם לא היו מודעים אליהם, כאלה שחלפו מן העולם״.

״הרבה מהעבודות שלנו הן זמניות״, אומר אלנה. ״וחלק מהדברים שעשינו כבר לא קיימים. זו ההזדמנות שלנו לאחד בין כולם. נכון שרובן קיימות באינסטגרם, אבל קשה לי להאמין שמישהו יגיע להסתכל על דברים שעשינו לפני עשר שנים. עבור דור צעיר, שלא היה שם בזמן שהדברים קרו, זו ההזדמנות שלנו להציג דברים אחד לצד השני, באופן מסודר״.

פחות טובים במילים

שם הספר, Are You Twins?, מבוסס על אחת השאלות שהם נשאלים באופן תדיר. ״שואלים אותנו את השאלה הזאת בכל מיני סיטואציות, שלא בהכרח קשורות לעשייה האמנותית שלנו. לפעמים זה קורה ברגעים הכי לא צפויים ומצחיקים – כמו שוטר שעוצר אותנו בניו יורק או הומלס אקראי שניגש אלינו ברחוב. התשובה שלנו תמיד זהה: לא, אנחנו אחים״.

״הספר עוסק בעשר שנים של יצירה משותפת של אמנים שהם גם אחים״, אומר אספה. ״יש בו אוסף של סיפורים שמתארים את בניית השפה המשותפת שלהם, מתוך השפה האישית של כל אחד מהם. יש בו הרבה גילויים על האחים עצמם״.

איך זה מסתדר עם העובדה שאתם מתעקשים להישאר אנונימיים?

״זה מקום שאספה דחף אליו״, אומר אלנה, ״לחשוף את עצמנו קצת יותר. אחד האלמנטים שעושים את זה הם דפי הסקיצות שמשולבים בו, בנייר בגודל ובסוג אחר, כמו הצצה אל תוך ספרי הסקיצות המקוריים שלנו. ספרי סקיצות מלווים אותנו מההתחלה. בכל מקום שאנחנו טסים אליו אנחנו יושבים ומציירים רשמים של דברים שאנחנו קולטים מהסביבה״.

אתם מציירים אותם יחד? או שלכל אחד יש ספר משלו?

״לכל אחד יש ספר משלו״, אומר גאב, ״אבל הרבה פעמים אנחנו מציירים גם אחד בזה של השני. ככה אנחנו נכנסים לראש אחד של השני. אנחנו פחות טובים במילים. הרבה פעמים יש שרבוט קטן שפתאום אפשר לראות על קיר ענק. גם אותנו כיוצרים זה לפעמים מפתיע״.

״כחלק מהניסיון שלנו להכניס את הקוראים לתהליך״, מסביר אספה, ״יש ניסיון להראות עד כמה האחים מסתמכים על סקיצות. נכון שלכל אמן יש כאלה, אבל הם משתמשים בהם גם עבור משימות יומיומיות וכך גם מתנהלת התקשורת ביניהם. זה כלי הישרדותי באיזשהו אופן. אם נצליח לשאוב את הקוראים לתוך עומק הדברים, הגילויים הקטנים האלה יפילו אצלם אסימונים ויבנו אצלם את ההקשרים״.

למרות שהאחים מצהירים שהם פחות טובים במילים, הפרק הראשון בספר עוסק בעיקר בתקשורת ביניהם. ״הוא כולל טקסט שמורכב משיחות שלהם, שמובאות באופן מאוד גולמי״, אומר אספה. ״כאלה שזורקות את הקוראים לתוך הבית, כאילו הם מצוטטים לשיחה אישית. זה מכניס לתוך אנרגיה שמתגבשת ויוצר קצב, תדר, נושא ושפה משותפת. הפרק מתחיל לכוון את הקוראים להכנס לתוך כל אלה.

״הפרקים הבאים מבוססים על תמות, כאלה שהן אפילו רגשיות – הם עוסקים בתשוקה שיש לאחים ליצירה עצמה, לאיך זה מפעיל אותם, בקשר ביניהם ובדרך שבה הם יצקו שפה משותפת. פרק אחד עוסק בעומק של היצירה עצמה באופן יותר מקצועי, והפרק האחרון מעניק מבט לדרך שבה כל הדברים האלה נפגשים וממשיכים הלאה. זהו גם פרק שנוצר בעקבות טיול של השניים במרוקו, באזור שבו אמא שלהם גדלה״.

גאב: ״מבחינתנו להיות על מנוף זה הדבר הכי כיף. אנחנו נמצאים רחוק למעלה, שמים מוזיקה ומציירים. יש אוויר טוב, אנחנו רואים את העיר ואף אחד לא מציק לנו. בכל הזדמנות שיש לנו אנחנו מבלים על מנופים״

בהסתכלות לאחור, מה השתנה בעבודה שלכם לאורך עשר השנים?

״יש דימויים שמלווים אותנו מתחילת הדרך״, אומר גאב. ״וגם כאלה שהתווספו עם הזמן. חלק מפרקטיקת העבודה שלנו היא לחזור לדימויים ישנים, ללכת אחורה וקדימה. ככה אנחנו בונים את השפה והרבה מהיצירה שלנו עוסקת בחזרתיות״.

״הסצנה מאוד השתנתה בשנים האלה״, מוסיף אלנה. ״העבודה שלנו היום היא הרבה יותר ממוקדת פרויקטים, אנחנו פחות פשוט יוצאים ומציירים. הכל קצת פחות מחתרתי״.

״כשהאחים התחילו, היתה איזו תחושה של פעולה מתוך ריק״, אומר אספה. ״לא הרבה אנשים בארץ פעלו בשדה הזה. האחים, לצד יוצרים אחרים, הניחו את הקרקע למשהו שהוא היום יותר ממוסד״.

אבל לא הכל ממוסד, עדיין. אחד מציורי הקיר הגדולים שלהם מהתקופה האחרונה בתל אביב הוא זה שיצרו בפארק המסילה, ביוזמה עצמאית שלהם וללא הזמנה מאף אחד. ״כולם חושבים שזה ציור בהזמנה״, אומר אלנה. ״אבל לנו אין אפילו מושג מה זה המבנה שעליו ציירנו.

״מבחינתנו קיר ריק כזה, שעומד בלוקיישן כזה, הוא בדיוק האש שאנחנו צריכים – אנחנו רואים ואומרים לעצמנו שאנחנו חייבים לעשות את זה – גם אם קנינו צבעים באלפי שקלים ויודעים שיש סיכוי שיעצרו אותנו באמצע. זה לקח לנו יום וחצי, וניסינו לעבוד כמה שיותר מהר כדי שזה לא יקרה״.

זה קרה בעבר?

״בטח. בתל אביב היתה במשך שנים סילואטה גדולה של ציור שהתחלנו ועצרו אותנו באמצע״, אומר גאב. ״ועדיין – אם אנחנו רואים קיר שבא לנו עליו, אנחנו ננסה למצוא כל דרך להבין אם אפשר לצייר עליו״.

אין לכם עכשיו מחסור בקירות כאלה, כשאתם חיים במקום מרוחק מהעיר?

״גדלנו בעיר כל חיינו, ועכשיו כשאנחנו מגיעים אנחנו קצת כמו ילדים שמחפשים ממתקים. אנחנו מחפשים קירות בכל פינה, רוצים לנצל את הזמן. מבחינתנו להיות על מנוף זה הדבר הכי כיף. אנחנו נמצאים רחוק למעלה, שמים מוזיקה ומציירים. יש אוויר טוב, אנחנו רואים את העיר ואף אחד לא מציק לנו. בכל הזדמנות שיש לנו אנחנו מבלים על מנופים. זו אמנם פרוצדורה מורכבת יותר, אבל זה קורה״.

מה לגבי תערוכות? יש משהו באופק?

״עבודה בסטודיו לקראת תערוכות היא בווייב אחר והיא נעשית הרבה יותר בנחת״, אומר אלנה. ״בשנה האחרונה היינו עסוקים בעיקר בעבודה על הספר, ועכשיו אנחנו עובדים על חלל הסטודיו החדש שלנו. ברגע שהוא יהיה מוכן אולי נתחיל לעבוד על תערוכה״.

הספר יושק בשני סופי שבוע – בתל אביב ובירושלים, שאליהם יגיעו האחים מספרד (וכן, זו גם הזדמנות עבורם להצביע). בסוף השבוע הקרוב (22-24.10) יתקיים אירוע השקה בפארק התחנה בתל אביב, בהפקת ג׳לאדה סטודיו, שיכלול מכירת ספרים וחתימות, חנות פופ אפ, תקלוטי מוזיקה ושיח עם אספה והאחים. אירוע דומה יתקיים בחמישי ושישי שאחרי (29-30.10) בבית הנסן בירושלים – העיר שבה צמחו.

כאמנים שעובדים לא מעט בחו״ל לאורך כל השנים, הם מספרים שיש השפעה בשנים האחרונות על דעת הקהל העולמית ועל היותם ישראלים, אבל ממש לא באופן חד משמעי. ״יש אנשים שיודעים לעשות את ההפרדה״, אומר גאב, ״אבל אני מניח שכן יש פרויקטים שלא יקראו לנו אליהם בגלל שאנחנו ישראלים, ומעדיפים להמנע מזה מראש. אנחנו בטוח לא מושפעים מהמצב לטובה״.

״דווקא השנה הזמינו אותנו לצייר במקסיקו״, מוסיף אלנה, ״בפרויקט גדול של קירות בג׳ונגל, ביוזמת מרכז לוולנס ויוגה. הם בנו קירות בתוך הג׳ונגל, בצורות שונות, ויצרנו עבורם בתחילת השנה האחרונה עבודה שהיא סייט ספסיפיק. בהמשך השנה היינו גם במיאמי, ברומניה ועוד. עם כל מה שקורה – יש גם אנשים שהם סבבה״.