Brothers of Light מציירים על מתכות: ״כמו ממצאים ארכיאולוגיים של התקופה שלנו״

את האחים גאב ואלנה, שמוכרים יותר כצמד האמנים Brothers of Light, אני פוגשת בפארק מדרון יפו, לא רחוק מהתערוכה החדשה שלהם, ״מתוך עפר״. כבר בתחילת הפגישה שלנו אני שואלת אותם לשמותיהם האמיתיים: ״נו, ולי לא תגלו?״. הם מחייכים, ואני מבינה שגם למעני הם לא יחרגו ממנהגם.

הרצון לשמור על זהות אנונימית היא חלק בלתי נפרד מאמנות שפועלת במרחב הציבורי באופן בלתי חוקי, כזו הכוללת ציור או עבודה על מבנים. המנהג התחיל בקרב אמנים ברחבי העולם כחלק מניסיון להימנע מהפללה. אצל אמנים מסוימים, כמו אצל האמן הצרפתי JR שהחל את דרכו בהדבקת תצלומים ברחבי העיר פריז, המנהג דבק ומלווה אותם עד היום. כך גם אצל גאב ואלנה, שלא חושפים את שמותיהם או את פניהם בשום פלטפורמה.

גאב (31) ואלנה (35) נולדו בירושלים להורים אדריכלים, גדלו על תרבות חזותית – החל מספרי אמנות ועד לקומיקס, והתחנכו שניהם בבית ספר לאמנויות. הם העבירו את מרבית ילדותם בהיעדר טלוויזיה או מחשב ובילו את מרבית זמנם בחוץ – מה שגרם להם להתחבר לסצנת הסקייטבורד הירושלמית. בשנת 2015, לאחר שמתה אימם, הם החליטו לאחד כוחות ולייצר עבודות שיעניקו אור לעולם (ומכאן השם, Brothers of Light).

כשאני שואלת אותם איך אפשר ליצור בשניים שפה שהיא אחידה מבחינה ויזואלית, משיב גאב: ״בגלל הרקע שאנחנו באים ממנו יש לנו שפה משותפת. אנחנו יודעים מה שונה אצל כל אחד, אבל אנחנו מנסים ליצור משהו אחיד. הצופה צריך לקבל עבודה שלמה ולא שני חצאים שמתחברים״.

זה לא יוצר סוג של משבר זהות? אין לכל אחד מכם רצון לנפרדות בעשייה לפעמים? 

״לפעמים כן, ואז אנחנו עובדים על עבודות נפרדות, כמו בתערוכה הנוכחית״, מסביר אלנה. ״אבל יחד אנחנו כוח גדול יותר, אנחנו משלימים אחד את השני. תמיד יש מינוסים, אבל הפלוסים עולים עליהם. העבודה המשותפת שלנו עברה הרבה אבולוציות. אין לנו מתודה אחת, זה משתנה בהתאם לפרויקט ולמצב הרוח.

״לפעמים אחד נותן את הטון והשני נותן לו יותר מקום, ולהפך. אנחנו גם בני אדם. לפעמים יש לך כוח ולפעמים אין, ואז יש את הבן אדם השני שדוחף אותך. גם כשאנחנו מציירים על בניינים זו עבודה מאוד פיזית, אז שני אנשים ביחד זה כוח משמעותי״.

״זה לא תמיד הולך חלק, אבל ברגעים שזה עובד, זה יותר חזק״, מוסיף גאב. ״אני רואה גם אמנים יחידים שמתמודדים עם זה הרבה, ומבחינתנו לעבוד בקבוצה מאפשר לכל אחד את החופש שלו. כל אחד מחזק מהצד שלו״.

הרחוב הוא עוד מדיום. התחלנו מהמקום הזה שאמנות הייתה גם בפנים וגם בחוץ, אז מבחינתנו זה לא אישיו. בארץ אוהבים לקטלג את אמני הרחוב ככאלה שנכנסים לגלריה, ואנחנו לא חווים את זה ככה  

אחרי שהחליטו להתחיל ליצור יחד, ניהלו השניים את החלל Spot Art הירושלמי, שבו גם הציגו וגם אירחו אמנים אחרים. אחרי שנסגר בשל חוסר תמיכה מצד העירייה, הם השתתפו במספר תערוכות קבוצתיות כחלק מקולקטיב Pretty Mess, וב־2019 הציגו תערוכה בגלריה ביתא בירושלים. העבודה שלהם כוללת ציורי קיר (פרויקטים מסחריים ואישיים) בארץ ובעולם, ועבודה בסטודיו המשלבת טכניקות של הדפס, ציור על עץ או קנבס ואפילו מרצ׳נדייז.

״אנחנו מנסים לשמור על איזון בין עבודות מסחריות לפרויקטים שהם שלנו שאנחנו יותר אוהבים״, אומר אלנה. ״בגדול, מה שאנחנו מרוויחים מפרויקטים מסחריים מממן דברים כאלה, כמו התערוכה הנוכחית, שלטובתה אנחנו יושבים בסטודיו ועובדים במשך כמה חודשים״.

יש בעיניכם דיסוננס בין האמנות שמתקיימת ברחוב לבין האמנות שמתקיימת בתוך חלל תצוגה?

גאב: ״אני חושב שלכל אמן שפועל ברחוב תהיה תשובה אחרת. בשבילנו הרחוב הוא עוד מדיום. התחלנו מהמקום הזה שאמנות הייתה גם בפנים וגם בחוץ, אז מבחינתנו זה לא אישיו. בארץ אוהבים לקטלג את אמני הרחוב ככאלה שנכנסים לגלריה, ואנחנו לא חווים את זה ככה״.

לדבר עם החומר

תרבות הסקייטבורד שאליה משתייכים האחים היא תרבות של שוליים, שקצת מבקשת לבעוט בממסד. הבחירה שלהם להציג את התערוכה הנוכחית בחלל נטוש ביפו ולא בחלל גלריסטי היא לא מקרית, והעבודות שלהם הן לא העבודות הקונבנציונליות שמוצגות בקוביה הלבנה.

גאב: ״אני חושב שזה מאוד ישראלי שהעבודות שלנו לא נמצאות בגלריות כאלה, כי בחו״ל זה כבר קורה. זו גם הסיבה שבגללה אנחנו לא מחפשים את הגלריה שתפנה אלינו אלא עושים את הדברים לבד. זו הדרך שאנחנו מכירים מהסקייטבורד ומהרחוב, לדאוג לעצמך. אבל אולי זה יגיע בעתיד. אנחנו לא נתנגד״.

בשלוש השנים האחרונות החליפו האחים את המרחב העירוני־ירושלמי בירוק של פרדס חנה, שם הם מתגוררים ועובדים. אותו מעבר זימן לשניים הזדמנות מקרית במהלך ימי הסגר, שהפכה כמעט לאובססיה – חילוץ מתכות שנפלו ממשאיות ונטמעו באדמה בקרבת הסטודיו שלהם. התוצאה היא כ­־100 עבודות שמוצגות בתערוכתם ״מתוך עפר״, שעליה עבדו במשך שנתיים (אוצרת: הדס גלזר).

את עשרות המתכות מלווה וידיאו שיצרו עמליה בנאי ודן דויטש, שתיעדו את תהליך העבודה שלהם בסטודיו. ״הסטודיו שלנו ממוקם בסוף אזור תעשייה שפונה לשדות, ובהמשך שלו נמצא אתר פסולת״, מספר גאב. ״כל יום נכנסות משאיות לשביל העפר ונופלים מהן כל מיני דברים כמו פלסטיק ומתכות״.

״כשכל החנויות היו סגורות במהלך הסגרים, התחלנו לחפש על מה לצייר במקום קנבס״ ממשיך אלנה. ״בילינו המון שעות בסטודיו, התחלנו לשוטט ומצאנו את המתכות. יצאנו להרבה טיולים בשביל לחפש אותן. נגבנו ממה שמצאנו וניסינו להבין מה כל מתכת הייתה בעבר ומה היא עברה. כל אחת היא שונה – יש כזו שנראית כמו קסדה של חייל שיוצרה ביפן, או כזו שנראית כמו כלי נחושת מספרד. מצאנו המון דברים רנדומליים״.

גאב: ״בתור ילדים שגדלו בעיר לא היה לנו הרבה קשר לסביבה הקרובה שלנו. הפעם, ממש לקחנו חומר שנמצא ליד הסטודיו ועבדנו איתו. זה נהיה עניין גדול עבורנו. פתאום קלטנו איפה אנחנו עובדים ומה יש מסביבנו״.

היה משהו שהוביל אתכם מבחינה ויזואלית בבחירת הדימויים שעל המתכות?

אלנה: ״הרבה פעמים אני ממש מדבר עם החומר. אני שוטף את המתכת, היא מתייבשת, ואז אני מסתכל עליה, לפעמים כמה ימים עד שאני בכלל מחליט מה לצייר. אולי מצייר שרבוט בסקצ׳בוק, ישן על זה, בינתיים שוטף משהו אחר ואז פתאום רעיון. זה לא כמו קנבס לבן עם ארבע פינות.

״האופי של התערוכה הוא מחוספס, אז הלוקיישן שבה היא מוצגת מושלם עבורה כי הוא מדבר את השפה הזו. זו גם השפה של האזור שבו הסטודיו שלנו ממוקם כרגע, בקרבת מבנים הרוסים. המתכות שאנחנו מציירים עליהן הן כמו ממצאים ארכיאולוגיים של התקופה שלנו, אז זה מתאים להציג אותן דווקא במקום כזה, ולא בחלל גלריה לבן״.

בירושלים היינו יוצאים מהסטודיו ורואים יס״מניקים, ובפרדס חנה אנחנו רואים ירוק. זו אווירה שיותר מתאימה לנו. כבני אדם אנחנו מאוד צבעוניים, גם בעבודות שלנו, וירושלים היא עיר מאוד אפורה

החלל שבו מוצגת התערוכה היה נטוש הרבה שנים. ״כך גם העבודות שאנחנו מציגים״, אומר גאב. ״גם הן כמו ננטשו – כי הן נפלו באמצעו הדרך ונדרסו״. ״אנחנו מגלים או מצילים אותן״, מוסיף אלנה. ״אלה מתכות שהוצאנו מתוך האדמה, כמו שאת החלל אנחנו משמישים לצורך התערוכה״.

איך היה המעבר שלכם מהעיר למקום כמו פרדס חנה? נדמה לי שהאורבניות קשורה קשר הדוק לעבודה שלכם.

גאב: ״היא קשורה כי משם אנחנו באים. אנחנו נהנים כשאנחנו מגיעים לתל אביב, ניצת בנו העניין של הסטריט, ואולי זה יחזור בצורה כזו או אחרת. אבל רצינו קצת שקט מירושלים ורצינו לצאת מהעיר. בעיר יש תחושה שמנסים להיות עליך בשליטה, ובמקומות האלה בחוץ יש עליך פחות שליטה.

״בירושלים היינו יוצאים מהסטודיו ורואים יס״מניקים, ובפרדס חנה אנחנו רואים ירוק. זו אווירה שיותר מתאימה לנו. כבני אדם אנחנו מאוד צבעוניים, גם בעבודות שלנו, וירושלים היא עיר מאוד אפורה. תמיד הכנסנו ליצירה צבע, אבל האפור הזה שואב ממך. פרדס חנה היא מקום יותר צבעוני״.

אלנה: ״וגם, השכירות נמוכה יותר והסטודיו גדול ויפה יותר, ויש הרבה מקומות לצייר בהם בחוץ. יש לנו לא פחות השראה שם ממה שהיתה לנו בירושלים. תמיד חשבתי שהקושי בירושלים הוא מה שנותן לי את ההשראה, אבל זה לא נכון. התפיסה בפרדס חנה יותר חופשית, אתה יותר מי שאתה באמת. לא אכפת לך ואתה לא מתמודד כל כך עם ביקורת. גם האנשים שגרים שם דומים לנו בתפיסת עולם״.

לומדים דרך הקירות  

אחד הדימויים היותר מזוהים עם העבודה של האחים היא דמות עוטה קפוצ׳ון, שכל מה שמעניק לה הבעה אנושית הוא סוג של מקור ארוך. ההשראה לדמות, מלבד העובדה שהיא מתכתבת עם הרצון שלהם לא להזדהות, היא חוויה ירושלמית.

גאב: ״זה סוג של פורטרט עצמי שהתחיל מהאהבה שלנו לקפוצ׳ונים״.

אלנה: ״גדלנו בירושלים שמאוד קר בה בלילה, והיינו חוזרים הביתה עם הקפוצ׳ון מכסה את הראש. היום המשחק הזה מצחיק אותנו. אנחנו יכולים לקחת מקור, לשים אותו על דברים ולראות איך נוצר כל פעם משהו חדש״.

נדמה כי התזוזה בין מרחבים אורבניים או מדינות מהווה עבורכם השראה ויזואלית.

אלנה: ״אנחנו מקבלים השראה מטיולים בעולם, ממפגש עם כל מיני תרבויות, ממקומות שביקרנו מהם. הרבה דברים מהתת מודע.

גאב: ״אצל כל אחד מאיתנו זה קצת אחרת: אלנה מתעניין יותר בתרבויות עתיקות, ואני לרוב לוקח השראה מהטבע. בתור אמנים אנחנו משחקים עם צבעים וצורות, ומבחינתנו גם סיטואציות מהיומיום הן השראה לעבודות״.

השניים כבר קנו לעצמם שם ברחבי העולם, ובשנים האחרונות הם מקבלים הזמנות להשתתף בפסטיבלים של ציורי קירות במדינות שונות. הקירות שנותרו אחרי לכתם בערים השונות קיבצו סביבם קהל בינלאומי, מה שמוביל אותם לקבל הזמנות נוספות לציורי קיר במקומות אחרים, לפעמים מקומות לא צפויים בכלל.

״לא מזמן יצרנו הדפס רשת עם דימוי של שוטר מרביץ למפגין, ובדיוק הזמין אותו מישהו מהונגריה, כנראה בגלל המצב שם״ מספר גאב, ואלנה מוסיף: ״אנחנו שולחים עבודות לניו זילנד, הונג קונג, יפן, דרום אפריקה, מקסיקו, צרפת, ארצות הברית. יש לנו הרבה עבודות על קירות ברחבי העולם. בדרך כלל מטרת הנסיעה היא לצייר. לאחרונה למשל הוזמנו לרומניה וציירנו בשלוש ערים שונות. כל נסיעה כזו פותחת אותנו לתרבות ואנחנו חוזרים לסטודיו עם הרבה השראה. זה חלק בלתי נפרד מהעבודה שלנו״.

גאב: ״זה מדהים כי אנחנו חווים הרבה מקומות בעיניים של המקומיים״.

אלנה: ״דרך הקירות אנחנו לומדים המון על המקום. זו תיירות אחרת מזו המקובלת״.

וציור הקיר הוא גם משהו שנשאר שם, בניגוד לתערוכה.

גאב: ״כן, עד שהוא נהרס כתוצאה ממזג האוויר. לא נראה לי שציור ישרוד 30 שנה. גם לציור קיר יש חיים, הוא יכול לשרוד אולי עשר שנים. הרבה ציורי קיר שלנו נהרסו גם אחרי שנה״.

אלנה: ״וזה גם מגניב, כי לפעמים אתה רוצה שהציור שלך ייהרס״.

---

Brothers of Light | מתוך עפר
אוצרת: הדס גלזר
יפת 30, יפו
נעילה: 19.11