טל מאיר // עצומות לרווחה

איך מספרים סיפור על ילד שלא רואה, באמצעות ספר מאויר? השאלה הזאת ליוותה אותי לאורך העבודה על ״עצומות לרווחה״, ספר ילדים המספר את סיפורו של מאור, ילד בן שש שנולד עיוור. דרך חוויות הילדות שלו ניסיתי לבחון איך אנחנו מכירים את העולם, ועד כמה חוש הראייה משפיע על הדרך שבה אנחנו מבינים אותו.

הרעיון נולד בתקופת השירות הצבאי שלי. בשמירות הארוכות הייתי מעביר את הזמן בחלומות בהקיץ, ממציא דמויות וסיפורים שנשכחו ברגע שהשמירה הסתיימה. באחת השמירות דמיינתי ילד עיוור עם משקפיים עגולים ושחורים. הוא היה שובב, חכם ומלא ביטחון, ומיד ידעתי שקוראים לו מאור. בניגוד לשאר הדמויות, אותו לא הצלחתי לשכוח.

ניסיתי לדמיין את עולמו, אבל מהר מאוד הבנתי שאין לי מושג איך ילד שנולד עיוור חווה את המציאות. פניתי לאגודת העיוורים הישראלית, ובעזרתה הגעתי לחמישה אנשים עיוורים מלידה שהסכימו לשתף אותי בחוויות הילדות ובסיפורי החיים שלהם.

לפני הריאיון הראשון הייתי מתוח. לא ידעתי מה מותר לשאול ואיך להימנע מלפגוע. בשיחת הטלפון המקדימה תפסתי את עצמי חושב: ״הוא נשמע ממש רגיל״. רגע אחר כך שאלתי את עצמי, איך עיוור אמור להישמע בכלל?

רציתי ליצור דמות של ילד שחווה פחדים, הצלחות, כעסים ושמחה, בלי שהעיוורון יהיה הדבר היחיד שמגדיר אותו. הסיפור נבנה כפסיפס של חוויות ששמעתי, לצד הדמיון שלי

במפגש עם אלדד הופתעתי מהקלות שבה התמצא בעיר ומהפתיחות שבה ביקש עזרה כשנזקק לה. אורית סיפרה לי שהיא חוששת מהאפשרות לראות, כי בדמיונה העולם נראה בדיוק כפי שהיא רוצה. עודד שיתף אותי בפחדים שלמד להתמודד איתם דרך התנסות, ושני היוספים סיפרו על המקום שתופסים מוזיקה, צלילים ודמיון בחייהם.

המפגשים שינו את נקודת המוצא שלי. הבנתי שאני לא רוצה לספר על מה שחסר למאור, אלא על העולם העשיר שהוא מכיר. רציתי ליצור דמות של ילד שחווה פחדים, הצלחות, כעסים ושמחה, בלי שהעיוורון יהיה הדבר היחיד שמגדיר אותו. הסיפור נבנה כפסיפס של חוויות ששמעתי, לצד הדמיון שלי.

במהלך לימודי התקשורת החזותית בבצלאל כמעט שלא נגעתי בפרויקט. רק שלוש שנים לאחר מכן, כשבועיים אחרי שבעה באוקטובר, חזרתי אליו. בתוך המציאות המורכבת של המלחמה חיפשתי דרך לביטוי אישי, משהו שאוכל להתמסר אליו ולמצוא בו מעט מרחב לנשימה. החלטתי לחזור לסיפור ולהפוך אותו לספר.

האתגר המרכזי היה למצוא שפה אמנותית לסיפור שעוסק בחוויה שלא מבוססת על ראייה. מתוך הראיונות הבנתי עד כמה מגע, מרקמים וצלילים מאפשרים למרואיינים להכיר את סביבתם. ניסיתי לתרגם את התחושות האלה לשפה חזותית, כזו שלא רק מתארת את העולם אלא גם מעוררת תחושה.

בתחילת העבודה ניסיתי לדמיין איך מאור עצמו היה מצייר. התחלתי בסקיצות ידניות ובהמשך עברתי לאיור דיגיטלי. בהדרגה התפתחה שפה המבוססת על קווים, כתמים ופטרנים שחוזרים ומשתנים ויוצרים יחד דימויים מוכרים. בכל איור שאלתי את עצמי מה הוא מוסיף לטקסט, ואיך הוא יכול להרחיב את החוויה מעבר למה שנאמר במילים.

עניין אותי במיוחד הפער שבין המראה של דבר לבין האופן שבו אנחנו מכירים אותו. אפשר לזהות כלב דרך הפרווה, הנשימות או הקול שלו, גם בלי לדעת איך הוא נראה. רציתי שהאיורים יעוררו את הסקרנות הזאת ויזמינו את הקוראים לחשוב על מה שהם מרגישים, ולא רק על מה שהם רואים.

את מרבית הפרויקט הפקתי באופן עצמאי, מהכתיבה והאיור ועד לעיצוב, להפקה ולשיווק. לאורך הדרך נעזרתי בחברים שסייעו בצילום, ביצירת קשרים ובנקודות מבט נוספות. לאחר תקופה ארוכה של עבודה הודפסה מהדורה ראשונה של 100 עותקים.

מבחינתי, הספר הוא נקודת פתיחה לפרויקט חינוכי רחב יותר. אני מקווה שהוא יעורר שיחה על קבלת האחר, על התמודדות עם קשיים ועל היכולת להכיר ולהעריך את מה שמייחד כל אחד מאיתנו.

מאז המפגשים אני שם לב לדברים שבעבר חלפתי על פניהם: לסימני נגישות ברחוב, לצלילים שמאפשרים להתמצא ולדרכים שונות לחוות את הסביבה. בעיקר הבנתי שההנחה שעיוורון הוא בהכרח חוויה של חוסר הייתה שגויה. האנשים שפגשתי לא ביקשו לראות את העולם כמוני, אלא הכירו אותו בדרכם. אולי זה הדבר החשוב ביותר שלמדתי מהפרויקט: כדי לראות את העולם קצת אחרת, לפעמים צריך לעצום את העיניים.

לצד הספר הקמתי גם אתר לפרויקט, שבו אפשר להכיר את הסיפור ולרכוש עותק מהמהדורה הראשונה. במקביל, בעמוד האינסטגרם אני משתף בתהליך היצירה, באיורים ובמחשבות שמלוות את הפרויקט. שתי הפלטפורמות מאפשרות לי להמשיך את השיח גם מחוץ לדפי הספר, ולהגיע לקהל רחב יותר.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו