״בלי טקסים״: זה לא קורה באמת, זה רק משחק
יונתן: שבוע טוב יובל ניצן, מה קורה וזה?
יובל: ממתין לגשם בציפייה ובחרדה
יונתן: גם אני מצפה לגשם. אנחנו הולכים לדבר על ״בלי טקסים״, סרט אנימציה קצר שמבוסס על חוויה אישית שלך ועוקב אחר דמות שמקבלת את הבשורה שאביה גוסס, בזמן שהיום ממשיך להתנהל כרגיל. הסרט עשוי באנימציית תלת־ממד ומאמץ את השפה של משחק מחשב ישן.
הוא כבר הוקרן בפסטיבל ירושלים, נבחר לתחרות הבינלאומית של פסטיבל New Chitose ביפן, והשבוע יוקרן גם ב־AniNation בירושלים. אבל לפני שנגיע לסרט, לטובת קוראינו, ספר קצת על עצמך ועל הדרך הקולנועית שלך
יובל: התחלתי ללמוד בסם שפיגל בשנת 2014, ועשיתי מספר סרטים קצרים במהלך הלימודים. סרט הגמר שלי, ״בררה״, הוקרן בפסטיבל חיפה ובכמה פסטיבלים נידחים בחו״ל. אחרי הלימודים הייתי עורך וידאו בחדשות 12 ולאחר מכן בחטיבת הדיגיטל של כאן, שם עבדתי ארבע שנים.
תוך כדי ערכתי מספר סרטים קצרים, ועשיתי סרט אימה־קומדיה קצר בשם ״ירושלים של מטה״ עם חברי בן סגרסקי. לאחר מכן הפכתי לאחראי תחום AI בכאן דיגיטל, וכיום עושה את זה בחברת מיתוג פרטית. לפני כשנה וחצי התחלתי להתעמק באנימציית תלת־ממד והתאהבתי בתחום
יונתן: וכאן נכנס ״בלי טקסים״?
יובל: על ״בלי טקסים״ התחלתי לעבוד לפני קצת יותר משנה, כשאבא שלי, שהיה חולה בפרקינסון הרבה שנים, חווה התדרדרות מהירה במצבו. אני והמשפחה שלי נכנסנו לסחרור של הטיפול בו וההבנה שזה הסוף, ותוך כדי שהדברים קרו דמיינתי את הסרט. אני חושב שזה עזר לי להתמודד עם הסיטואציה, להרחיק את עצמי ממנה ולהביט בה במבט חיצוני.
בתקופה ההיא התחלתי לעשות אנימציית תלת־ממד בזמני הפנוי, ומצאתי את עצמי יושב עד אמצע הלילה, אחרי יום ארוך בעבודה או בבית החולים, ופשוט בונה את הדברים שקרו לי כסצנות. לא מתוך מחשבה שיצא מזה סרט, אלא כדי לנסות להבין ולהתמודד. אחרי שהוא נפטר, בספטמבר של שנה שעברה, התחלתי לעבוד על הסרט בצורה אובססיבית, בכל דקת זמן פנויה שהייתה לי
יונתן: משתתף בצערך
יובל: תודה, מעריך
יונתן: אתה מתאר תהליך שבו למדת אנימציה תוך כדי העשייה, מאפס
יובל: כן, לא היה לי ניסיון באנימציה לפני כן. למדתי קולנוע בסם שפיגל. אנימציה למדתי מיוטיוב תוך כדי עשייה. כל פעם שנתקלתי באתגר כלשהו חיפשתי ביוטיוב עד שמצאתי פתרון
יונתן: מרשים. אז הסגנון של הסרט, כמו משחק מחשב ישן, התחיל כסוג של מגבלה או חלק מתהליך הלמידה? או שידעת בלי קשר שזו תהיה השפה של הסרט?
יובל: אני חושב שזה היה גם וגם. הסגנון של משחק מחשב ישן העניק לי כל מיני קיצורי דרך שעזרו לי לכסות על חוסר הניסיון שלי באנימציה. הגרפיקה היתה יכולה להיות בסיסית, יכולתי ליצור חלונות טקסט שדרכם מועבר הדיאלוג במקום לדאוג לליפסינק, ויכולתי לעטוף את כל הסרט בלוק מפוקסל שעזר לכסות כל מיני פגמים נוספים.
אבל אני חושב שמהרגע הראשון ידעתי שזו תהיה השפה של הסרט, כי זה הרגיש לי כל כך טבעי. התחלתי לעבוד על הסרט לא בכוונה לעשות סרט, אלא כדי לעבד וליצור ריחוק מהאירועים שעוד היו בעיצומם, והמעטפת של משחק מחשב עזרה להעצים את הריחוק הזה: זה לא קורה באמת, זה רק משחק
תמיד דמיינתי שהיום שבו אבא שלי ימות יהיה יום כל כך דרמטי, מלא במשמעות, שכל העולם יקפא. אני מניח שהרבה אנשים מרגישים ככה. בפועל, העולם המשיך הלאה, אנשים המשיכו בשלהם, וזה היה בלתי נסבל בעיניי
יונתן: גם הפנייה בוויס־אובר בגוף שני קשורה לריחוק הזה?
יובל: כן, לגמרי. כמו הרבה בחירות בסרט הזה, זו לא הייתה בחירה לגמרי מודעת, אלא כזו שנבעה מצורך בריחוק, שבלעדיו לא הייתי מסוגל לעשות את הסרט
יונתן: וזה גם מתחבר לעוד דבר, לעוד סוג של ריחוק, שמאוד מאוד אהבתי בסרט – הוא מדגיש עד אבסורד את הניגוד בין גודל האירוע שמתרחש, לבין הדברים הכי יומיומיים ובנאליים שממשיכים לקרות מסביב. זה משהו ששאבת מתוך החוויה שלך, או שעניין אותך לעסוק בזה?
יובל: נכון, לכן השם ״בלי טקסים״. זה לחלוטין היה חלק מהחוויה שלי. אבא שלי מת בזמן המלחמה בעזה, כשבכל יום מתו אנשים צעירים בדרכים נוראיות, ולא הרגשתי שיש מקום לאבל על אדם קשיש שמת ממחלה. תמיד דמיינתי שהיום שבו אבא שלי ימות יהיה יום כל כך דרמטי, מלא במשמעות, שכל העולם יקפא. אני מניח שהרבה אנשים מרגישים ככה. בפועל, העולם המשיך הלאה, אנשים המשיכו בשלהם, וזה היה בלתי נסבל בעיניי
כל הבחירות הן לגמרי שלי
יונתן: עכשיו כשהסרט כבר מוקרן מול קהל, זוכה לאהדה ומתקבל לפסטיבלים – השתנה משהו באופן שבו אתה מסתכל עליו, או על החוויה הכואבת שממנה הוא נולד?
יובל: אני קצת בהלם שהוא באמת קיים, שעשיתי סרט כמעט לגמרי לבד. במשך חצי שנה אף אחד אחר לא ראה פריים. בסוף כמובן שצירפתי אנשים אחרים לתהליך – יאיר טרגנו המלחין, נין חזן המעצב פסקול, עידו גביש המעצב הגרפי. אבל כל תהליך העשייה של הסרט הזה מרגיש לי כמו חלום
יובל ניצן. צילום: יעל חוטומלנסקי
יונתן: העובדה שעשית את זה לגמרי לבד ולא הראית את זה לאף אחד במשך כל כך הרבה זמן – זה אפשר לך בדיעבד יותר חופש? או שבשלב מסוים קשה לדעת אם הסרט בכלל עובד?
יובל: מבחינת החופש, לגמרי. חלק גדול מהתסכול שלי מעשיית סרטים בארץ הייתה מההערות האינסופיות שצריך להיענות להן מכל מיני גופים שתומכים בסרטים. התוצאה לדעתי היא שיוצרים ישראלים הרבה פעמים כותבים סרטים שלדעתם יכוונו לטעם של קרנות או משקיעים – כמו סרטים שעוסקים בנושאים ״חשובים״ – ולא בהכרח עושים את הסרטים שהם היו רוצים לעשות. הסרט הזה לא קיבל תמיכה מאף גוף ולא הייתי צריך להיענות לדרישות של אף אחד. כל הבחירות בו הן לגמרי שלי, לטוב ולרע.
וכן, לגמרי קשה להבין אם הסרט עובד. בייחוד כשהתסריט לא נכתב לפי כללי תסריטאות רגילים, אלא כרצף של אירועים אמיתיים שקרו לי. אני חושב שכשלחתי סוף סוף קאט לחבר הייתי בחרדה כל היום עד שלבסוף הוא צפה בו ושלח לי את התגובה שלו, ואהב את הסרט. רק אז בכלל הבנתי שאולי יש פה משהו בעל ערך גם לאחרים.
אבל, זו גם מתנה גדולה, כי מדובר בקפסולה של הדברים המדויקים שהרגשתי בזמן שהדבר הזה קרה, וזה משהו שיהיה לי לנצח ושאוכל לחלוק עם אחרים. העובדה שהדבר הכל כך אישי הזה, שעשיתי בעיקר בשביל עצמי, מתקבל לפסטיבלים כמו פסטיבל ירושלים – היא בכלל הזייה בעיניי
יונתן: אתה מתכוון להמשיך ליצור אנימציה?
יובל: לגמרי, ממש התאהבתי במדיום, ואני לומד כל יום ומנסה להשתפר. אבל אשמח גם לעשות עוד סרטים לא באנימציה. יש לי פריבילגיה גדולה להיות מסוגל לדמיין בשני המדיומים האלו.
אני עוד חושב על הפרויקט הבא שלי, ויש לי כל מיני רעיונות, אבל שום דבר לא מעורר בי את תחושת הדחיפות שהייתה לי בזמן העשייה של ״בלי טקסים״. כנראה שטוב שכך, כי התחושה הזו – כמו כל דבר בסרט הזה, קשורה לנסיבות שבהן הסרט נוצר
יונתן: משהו שבא לך להוסיף לפני שמסיימים?
יובל: היה לי כיף! ובואו לפסטיבל אניניישן הנפלא בירושלים, גם אם לא תראו את הסרט שלי
פסטיבל אניניישן 2026
3-7.11.2026
סינמטק ירושלים
לפרטים >>>
