אחרים, זרים, חייזרים: שלוש המלצות לפסטיבל אניניישן
פסטיבל AniNation חוגג השנה עשור בסינמטק ירושלים, ובתוכנית שלו נמצאים שלושה מסרטי האנימציה המעניינים והטובים שראיתי השנה. הם אמנם שונים מאוד (מאוד!) זה מזה. אבל יש גם משהו שמחבר ביניהם: שלושתם עוסקים באחרוּת, בזרות ובתחושה סובייקטיבית של שונות – מול החברה, מול האחר ולעיתים גם מול המראה.
לוסי האבודה
״לוסי האבודה״ (Lucy Lost) של אוליבייה קלר הוא סרט איטי, אבל עמוק; ציורי, אבל לא רהבתני; ובעיקר, יצירה שמצליחה להיות סרט לכל המשפחה מבלי לפחד מנושאים כבדים: טראומה, מלחמה, זרות ופחד. הכול עטוף במעטפת של פנטזיה, מסתורין והרפתקה. הסרט מבוסס על Listen to the Moon, ספרו של הסופר מייקל מורפורגו (שחתום גם על ״סוס מלחמה״ ו״הממלכה של קנסקי״).
לוסי האבודה
העלילה מתרחשת בצל מלחמת העולם הראשונה. לוסי, ילדה בת 11 בעלת שיער לבן כשלג, חיה עם משפחה שמגדלת אותה בכפר דייגים מבודד. היא לא זוכרת כמעט דבר מעברה. המשפחה מגוננת עליה, אולי אפילו יותר מדי, והקהילה שסביבה מביטה בה בחשד. ואפשר גם להבין למה: לוסי היא ילדה שונה, מסתורית, כזו שרואה חזיונות שאיש מלבדה אינו רואה.
אחת הדמויות שהיא רואה היא מילי, ילדה אמריקאית שרק היא יכולה לראות. הקשר ביניהן דוחף אותה לצאת מהבית, להעז, ובעיקר להתחיל לשאול שאלות: מי היא? מה קרה לה? ומה מתוך כל מה שהיא רואה אמיתי בכלל? ככל שהעלילה מתקדמת, מתברר שרב הנסתר על הגלוי והגבול בין זיכרון, דמיון ומציאות הולך ומיטשטש.
בתוך כל זה מסתתר גם סיפור כואב על אחרוּת והאופן שבו הדימוי של האדם מתעוות והולך לפניו. כך לדוגמה, בבית הספר, השיער הלבן של לוסי הופך למושא ללעג ולהאשמות בכישוף. השונות שלה לא נשארת רק תכונה אישית; היא הופכת למשהו שהחברה מגדירה מבחוץ, מסמנת ומקצינה. מה הופך אדם ל״אחר״? השונות הפנימית שלו, או הפחד של מי שמתבונן בו מבחוץ?
האנימציה הרכה, הצבעונית והציורית, המֵיטיבה ללכוד את המרחבים הפתוחים, את השמיים הכחולים ואת הנופים רחבי הידיים, מאפשרת לקלר לגעת בחומרים האפלים האלה בלי לרכך אותם עד אובדן משמעות. היא מטשטשת את הגבול בין העולם הפנימי לחיצוני, בין טראומה לפנטזיה, מה שמוליד רגעים של קסם, של עצבות ושל גילוי.
לזכותו של הסרט ייאמר שהוא סומך על הקהל הצעיר שלו. הוא בונה תעלומה מרובדת, מפזר רמזים ומחזיק מידע קרוב לחזה, בלי למהר לתרגם הכול להסבר פשוט ולעוס. הפתרון שלו מורכב מספיק כדי להיות מעניין, ובהיר מספיק כדי שגם ילדים יוכלו לחבר את החלקים בעצמם.
זה אולי לא סרט לילדים קטנים מאוד, והוא דורש מעט סבלנות, אבל לילדים בוגרים יותר ולמבוגרים, זה מפגש יפה עם קולנוע שמכבד את הצופים שלו – כזה שמבין שגם בתוך עולם קשה אפשר להשאיר מקום לדמיון, לקסם ולאמפתיה. ״לוסי האבודה״ היא יצירה עמוקה, משורטטת ברגישות, ובעיקר – אמיצה דיה כדי להישיר מבט אל החושך מבלי לאבד את התקווה.
לוסי האבודה
בימוי: אוליבייה קלר
89 דקות; צרפת, 2026
4 כוכבים
אנחנו חייזרים
יצירה נוספת שעוסקת באחרוּת ובחריגוּת, אבל בצורה שונה לחלוטין, היא ״אנחנו חייזרים״ (We are Aliens) של קוהיי קדוואקי, שעושה השנה סיבוב מרשים בפסטיבלים בעולם. הוא הוקרן במסגרת ״שבועיים של הבמאים״ בקאן, התחרה באנסי, זכה בפרס הגדול לסרט אנימציה באוטווה, וממש לאחרונה גם בפרס לסרט האנימציה הארוך הטוב ביותר בפסטיבל סיטג’ס. זהו סרט אנימציה שאפתני ומרהיב – הן במבנה ובמשמעות והן ובמיוחד מבחינה אסתטית.
מדובר בדרמת התבגרות איטית ומורכבת, המספרת שני סיפורים השזורים זה בזה לאורך כמה תחנות בחייהם של צובאסה וגיוטארו. השניים נפגשים כילדים בעיירה קטנה ביפן. מצד אחד צובאסה השקט והמופנם, שמרגיש רגיל מדי ובעיקר מתקשה למצוא את מקומו. מנגד, גיוטארו הוא כמעט ההפך הגמור: מוחצן, משונה, מלא דמיון, ובעיני חבריו לכיתה גם ״מיוחד״. איכשהו, דווקא השוני ביניהם הופך אותם לחברים קרובים.
אבל החברות הזו מתפרקת. הסביבה מסמנת בהדרגה את גיוטארו כחריג, שמועות וחשדות מתחילים להצטבר סביבו, וצובאסה, שרוצה יותר ויותר להשתלב, מתחיל להתרחק. לכך מתווספת סדרה של אי־הבנות, פחדים ומעשה אחד שמפוררים את החברות ביניהם ומשנים את מסלול חייהם: האחד מצליח ופורח, בעוד השני נובל ונדחק לשוליים.
אנחנו חייזרים / Miyu Productions
אחד הדברים היפים ב״אנחנו חייזרים״ הוא שהסרט לא מסתפק בסיפור אחד של מה שקרה: בשלב מסוים הוא חוזר אל אותם זיכרונות מנקודת מבט אחרת, ומגלה עד כמה שני אנשים יכולים לחוות את אותו עבר באופן שונה לחלוטין.
הסיפור מעורר הזדהות וסקרנות, ובעיקר מאפשר לשתי נקודות המבט לשחק זו עם זו ולשנות בהדרגה את חוויית הצפייה. יש משהו מכמיר לב בחברות יפה כל כך שנהרסת, ובאופן שבו רגע קטן של אכזריות ילדותית יכול להמשיך ולהדהד שנים אחר כך. עבור אחד זה עשוי להפוך לזיכרון עמום; עבור האחר, לאירוע סיסמי של ממש, רעידת אדמה שמחריבה נוף חיים שלם.
אבל בתוך הכאב יש גם הרבה הומניזם אמיתי. קדוואקי לא ממהר לחלק את הילדים לטובים ורעים, ולא מצמצם את מה שקרה ביניהם למעשה אכזרי אחד. הוא מתבונן בשניהם בחמלה, ומנסה להבין איך פחד, בושה, צורך להשתייך וחוסר בגרות יכולים לעצב החלטות שההשלכות שלהן גדולות בהרבה ממה שאפשר היה לדמיין ברגע שבו התקבלו.
האנימציה עוצרת נשימה, ומיישמת נהדר את הרעיון שלפיו זיכרון שונה מעצב גם חוויה שונה של העבר. יש בה רהיטות חזותית נדירה, כזו שהופכת כמעט כל פרט קטן לחלק בלתי נפרד מהרטוריקה של הסרט ומהאופן שבו הוא מבטא את העולם הרגשי של גיבוריו.
טיפת גשם, הבזק של פלאש, מסך שנדלק לרגע או סיגריה שנכבית – כל פריים עשוי לעילא. זיכרונות מופיעים ונעלמים, רגעים יומיומיים נטענים ברגש, והמרחב הפיזי עצמו משתנה בהתאם למה שהדמויות מרגישות. ״אנחנו חייזרים״ היא יצירת אנימציה בוגרת ומהפנטת, הצוללת אל המעמקים הכי כואבים ומורכבים של הנפש האנושית.
אנחנו חייזרים (We are aliens)
בימוי: קוהיי קדוואקי
117 דקות; יפן וצרפת, 2026
4.5 כוכבים
התפאורה
סרט נוסף, ששונה מאוד מ״לוסי האבודה״ ומ״אנחנו חייזרים״, הוא ״התפאורה״ (Decorado), של המאייר והבמאי הספרדי אלברטו ואסקז. הבמאh בנה לעצמו לאורך השנים עולם אנימציה קודר ומזוהה: דמויות שנראות חמודות מבחוץ אבל נושאות אופל מבפנים, סוריאליזם, הומור שחור וביקורת חברתית. ״התפאורה״ ממשיך את הקו הזה.
במרכזו נמצא ארנולד, עכבר מובטל בגיל העמידה הנתון בעיצומו של משבר קיומי וזוגי. הוא חי עם אשתו מריה בעיר שנשלטת בידי תאגיד הענק A.L.M.A, שחולש כמעט על כל היבט בחיי תושביה, ומשוכנע יותר ויותר שמשהו בעולם שסביבו פשוט לא אמיתי. העבודה, הרחובות, התרופות, הבידור, ואפילו היחסים החברתיים – הכול נראה לו כמו חלק מתפאורה ענקית שמישהו אחר בנה ומפעיל. ככל שהחשד שלו מעמיק, כך גם המציאות עצמה הולכת ומתפרקת סביבו – או, ליתר דיוק, חושפת את מנגנוניה המפלצתיים.
העולם של ״התפאורה״ לא רחוק במיוחד מזה שמחוץ למסך, רק שהוא מוגש בגרסה מוקצנת, פרנואידית ומטרידה במיוחד. יש בו תחושה עכורה ומתעתעת שעולה מתוך עולם סליזי של צרכנות, ניוון חברתי ומערכת שידה בכל. קונספירציה תאגידית, ביקורת קפיטליסטית, חרדה קיומית ואושר שהופך לעוד מוצר שצריך לצרוך; ככל שהסיפור מתקדם, מתערער גם הגבול בין מציאות, תפאורה ומניפולציה, והתחושה היא שכל דבר סביב ארנולד כבר תוכנן מראש. מעין גרסה סוריאליסטית, מורבידית ומדכאת להחריד של ״מטריקס״.
התפאורה
ואסקז לוקח חרדות מוכרות מאוד של החיים המודרניים ודוחף אותן עד לקצה אבסורדי מצד אחד, אבל מוכר מצד שני. העבודה, הזוגיות, הבידור, הבריאות הנפשית והצריכה הופכים כולם לחלק מאותו מנגנון דורסני, עד שקשה לדעת איפה נגמר האדם ומתחיל המוצר.
הבעיה היא ש״התפאורה״ הוא גם סרט עמוס מאוד, עמוס מדי. ואסקז דוחס ביקורת על קפיטליזם, צרכנות, מעמדות, שליטה תאגידית, בריאות נפשית, זהות, זוגיות, חברות, ומציאות מתוסרטת, ולעיתים נדמה שהרעיונות מתחילים להיערם מהר יותר משהסרט מצליח למצות, או אפילו לפתח. זה ניכר במיוחד בחלק האחרון והמתפזר, והסאטירה החדה מאבדת חלק מהעוקץ.
ועדיין, למרות פגמיו, יש ל״התפאורה״ הרבה מה להציע. הוא אולי פחות רגיש וידידותי מ״לוסי האבודה״, ופחות מרהיב חזותית ומורכב רגשית מ״אנחנו חייזרים״, אבל הוא חד, ביקורתי ובוטה יותר משניהם יחד – בחזקת שתיים. עבור מי שאוהבים אנימציה אפלה, סוריאליסטית, מלאה בהומור שחור וביקורת חברתית, זו חוויית צפייה פרועה, מטרידה עד אי נוחות ולפרקים גם די מבריקה – מעין טריפ קולנועי.
התפאורה (Decorado)
בימוי: אלברטו ואסקז
95 דקות; ספרד ופורטוגל, 2025
3.5 כוכבים
פסטיבל אניניישן 2026
3-7.11.2026
סינמטק ירושלים
לפרטים >>>
