ניקיטה גולדמן: ״קתרין כמעט לא זוכרת איך זה לחיות בלי מלחמה״

ענבל: שלום ניקיטה, מה שלומך?

ניקיטה: שלום! בסדר, תודה. מה שלומך?

ענבל: טוב, שמחה שכבר לא כל כך חם. רצינו לשוחח היום על התפקיד שעשית במחזה ״אמא קוראז׳ וילדיה״ בתיאטרון גשר. אבל לפני שנדבר על התפקיד, תוכל לספר קצת על ברכט ועל ההצגה עצמה?

ניקיטה: ממש חיכיתי לרגע שבו יחזרו להעלות מחזות של ברכט בישראל. במיוחד בתקופה שלנו, כשהמחזות שלו נשמעים רלוונטיים להפליא ומדברים על דברים שמעסיקים את כולנו. הטקסטים שלו לא רק מספקים תשובות, אלא גם מציבים בפנינו שאלות מורכבות. לפי מה שאני מבין, לפני כשנה פג תוקף זכויות היוצרים על יצירותיו, ומיד לאחר מכן עלו הצגות המבוססות על מחזות של ברכט ברפרטואר של שלושה תיאטראות בתל אביב.

המחזה ״אמא קוראז׳ וילדיה״ הוא מחזה נועז, במיוחד לישראל של ימינו. צריך מידה מסוימת של אומץ כדי להעז לדבר על הנושא הזה, כשהטראומה עדיין טרייה. אבל מצד שני, אם לא עכשיו, מתי?

ענבל: אמא קוראז׳ היא אופורטוניסטית, שנודדת לאן שהמלחמה נמצאת, ועושה עסקים עם שני הצדדים. יש לה שלושה ילדים, שגם הם נופלים קורבן למלחמה. איך אתה רואה את המחזה הזה כיום?

ניקיטה: כמובן שראיתי בעבר הצגות המבוססות על המחזה, אבל זה היה בתקופה אחרת, בתקופה של שלום. המחזה נשמע לי אז אחרת לגמרי. המלחמה הייתה איפשהו, רחוק בעבר. היה לי קשה לצפות במחזה מבחינה רגשית, לראות את זוועות המלחמה, לראות אמא שנאלצת לבחור, להקשיב לטקסטים האלה.

אבל היום, כשאני מסתכל על המחזה הזה, הוא נשמע לי אחרת לגמרי. אם בעבר היה לי פשוט קשה להתמודד איתו, היום הוא הופך למשהו שכמעט בלתי אפשרי להתמודד איתו, ובו בזמן, למשהו הכרחי

הקתרין שלי היא לא אישה ולא גבר שמחופש לאישה. הדבר החשוב ביותר הוא שהיא בן אדם שנמצא בנסיבות של מלחמה. היא, כמו כולם, רוצה שלום, רוצה אהבה, רוצה לקבל אהבה מאמא שלה, ומתכננת את העתיד שלה

ניקיטה: הדבר הנורא ביותר בסיפור הזה הוא שאמא קוראז׳ היא לא מפלצת מוחלטת, אבל גם לא קורבן חד־משמעי. היא אוהבת את ילדיה ורוצה להגן עליהם, ובכל זאת לא מסוגלת לוותר על המערכת שבסופו של דבר משמידה אותם.

ברכט מציב בפנינו שאלה מאוד לא נוחה: מה קורה לאדם כשההישרדות הופכת להיות עבורו חשובה יותר מכל דבר אחר? והאם אפשר להתרגל כל כך לאסון, עד שמפסיקים לשים לב לכך שאנחנו עצמנו הופכים לחלק ממנו?

ענבל: אתה מגלם במחזה את הבת הצעירה של אמא קוראז׳, קתרין. איך זה קרה?

ניקיטה: זה היה הרעיון של הבמאית שלנו, ספיר הלר. היא החליטה שהאישה היחידה בהצגה תהיה יבגניה דודינה, ושאת כל שאר התפקידים הנשיים ישחקו גברים.

יש בהצגה רק שני תפקידים נשיים כאלה: קתרין – שאני משחק, ואיווט, שמשחק אלון פרידמן. שמחתי כשאמרו לי שספיר רואה אותי דווקא בתפקיד הזה, כי קתרין היא דמות מורכבת. היא אילמת, הצעירה ביותר במשפחה, וכמעט כל חייה עוברים עליה בזמן מלחמה. היא כמעט לא זוכרת איך זה לחיות בלי מלחמה

ענבל: שני תפקידים נשיים שהולכים לכיוונים מאוד שונים – איווט היא קצת גרוטסקה, ואילו קתרין שלך היא עדינה ומופנמת. איך בונים תפקיד כזה, בלי אף מילה?

ניקיטה: כשהתחלנו לעבוד על ההצגה, המורה שלי למשחק מסנט פטרבורג, וניאמין פילשטינסקי, הגיע לתל אביב לכמה ימים. סיפרתי לו שבגשר מתחילים לעבוד על הצגה חדשה ושאני הולך לשחק את קתרין. הוא שאל אותי: ״זאת האילמת? תחשוב על איך היא מדברת! הרי היא לא יכולה לא לתקשר!״.

זו הפכה לאחת השאלות המרכזיות שלי בעבודה על הדמות. חשבתי על האפשרות להשתמש בשפת סימנים, אבל מי היה מלמד אותה שפת סימנים ממוסדת במאה ה־17, במיוחד במשפחה שבה היא גדלה? לכן החלטתי להמציא שפה משלי, וזה גם הגיוני שאחד האחים מבין אותה טוב יותר, והאחר פחות.

היה לי חשוב שה״קתרין שלי״ לא רק תוכל לדבר, אלא גם תוכל לספר סיפור. לא רק באמצעות שפת הסימנים שהיא המציאה לעצמה, אלא גם דרך המבט, הגוף והנשימה. היה מעניין מאוד לעבוד על הדמות שלה

כאן זה הפך לאפשרי

ענבל: איך היה עבורך לשחק דמות נשית?

ניקיטה: מבחינתי, המגדר של קתרין לא היה אחד הנושאים המרכזיים בעבודה על הדמות, כי קודם כול, היא ילד במלחמה, והילדה של אמא קוראז׳.

הקתרין שלי היא לא אישה ולא גבר שמחופש לאישה. הדבר החשוב ביותר הוא שהיא בן אדם שנמצא בנסיבות של מלחמה. היא, כמו כולם, רוצה שלום, רוצה אהבה, רוצה לקבל אהבה מאמא שלה, ומתכננת את העתיד שלה. היא אדם חי ונושם. כולנו יכולים להבין את זה

ענבל: נדמה שהיא מצליחה להישאר ילדה ותמימה רוב הזמן, עד הסצנה המסיימת והמטלטלת שבסוף, שבה היא מותקפת. זו סצנה גרפית וחזקה, איך ניגשת אליה?

ניקיטה: כבר מתחילת העבודה ידענו שההצגה תסתיים בסצנה הזאת. פחדתי להתחיל לעבוד עליה, מיליון שאלות התרוצצו לי בראש. מה שקורה בסצנה הזאת קורה בכל מלחמה, וזה הפחיד אותי – כי היה חשש שזה יהיה כואב ומפחיד מדי עבור הקהל. מצד שני, זה גם היה יכול לצאת מזויף – וזה מפחיד אפילו יותר. אני אסיר תודה לספיר ולכוריאוגרפית שלנו, פולינה דריידן, על כך שהצלחנו למצוא יחד את הפתרון האמנותי לסצנה הזאת, ולשמור עליה כנה ואמיתית

ענבל: זו סצנה ממש עוצרת נשימה בעיניי.

ספר קצת על המסע שלך כשחקן – עלית לארץ רק לפני כמה שנים. מאיפה אתה מגיע?

ניקיטה: עליתי מסנט פטרסבורג בשנת 2022, אחרי פרוץ המלחמה בין רוסיה לאוקראינה. הייתי צריך להתחיל הכול מחדש, במדינה שבה אף אחד לא מכיר אותי ואני לא דובר את השפה. אני אסיר תודה לתיאטרון גשר על כך שפתחו בפניי את הדלתות שלהם והאמינו בי. כבר ארבע שנים שאני עובד בגשר וממשיך ללמוד את השפה

ענבל: מה למדת בסנט פטרבורג?

ניקיטה: משחק. אני בוגר האקדמיה הרוסית לאמנויות הבמה (לשעבר LGITMiK)

ענבל: זה בטח לא פשוט להגיע לבד לארץ, בחור צעיר בלי משפחה וחברים. זה מרשים שגם למדת ממש לדבר עברית בזמן הזה והצלחת לעבוד במקצוע שלך

ניקיטה: אשתי עזרה לי מאוד. עברנו את כל הדרך הזאת יחד. במהלך חצי השנה אחרי שהגעתי, הגיעו לישראל גם מכרים שלי מסנט פטרסבורג, וגם חלק מהשחקנים מהתיאטרון שבו שיחקתי. הצלחנו להעלות מחדש כמה מההצגות הקודמות שלנו בתיאטרון תמונע, תוך שעיבדנו והתאמנו אותן מחדש. כך הצלחנו להעניק חיים חדשים לתיאטרון ״פולקרו״, שפשוט לא יכול היה להמשיך להתקיים ברוסיה, בעקבות החמרת החוקים במדינה ופרוץ המלחמה.

הכרתי כאן גם הרבה אנשים מוכשרים, שגם הם חלק מהעלייה שהגיעה בעקבות המלחמה. ב״חיים הקודמים״ שלנו, כנראה שלעולם לא היינו נפגשים או עובדים יחד, אבל כאן זה הפך לאפשרי

ענבל: זכית בפרס פריצת השנה 2025 בתיאטרון מעיריית תל אביב על התפקיד הזה, נדמה לי שבצדק… מה הלאה? מה מעניין אותך לעשות בעתיד?

ניקיטה: תמיד עניין אותי לעבוד עם במאים מעניינים. מאז שקיבלתי את הפרס, כבר הספקנו להעלות בגשר את ההצגה ״האחים קרמזוב״ בבימויו של איתי טיראן, שבה אני משחק את אליושה. אני ממשיך לעבוד גם עכשיו, על כמה פרויקטים מעניינים עם במאים שאני כבר מכיר וגם עם במאים חדשים. אני לא בטוח עד כמה אני יכול להיכנס לפרטים על ההפקות העתידיות, ולכן רק אגיד שהעונה החדשה מבטיחה להיות מעניינת לא פחות

ענבל: אני סקרנית מאוד לראות את האחים קרמזוב… אלך בקרוב. תודה על השיחה ובהצלחה בהמשך הדרך!

---

אמא קוראז׳ וילדיה
מאת: ברטולט ברכט; בימוי: ספיר הלר
תיאטרון גשר, שדרות ירושלים 9, תל אביב