שבוע האופנה תל אביב: בין חסידה לנסיכה

את ערב הגאלה של שבוע האופנה ישראל קנדה תל אביב 2026, שהתקיים ביום ראשון, פתחו רקדני להקת בת שבע בקטע מתוך ״אנאפאזה״, יצירתו האייקונית של אוהד נהרין. המפגש בין המחול לאופנה היה רגע של עוצמה אמנותית, והזכיר את הקשר בין תנועה, גוף ובגד.

אתמול (9.11) נפתחו התצוגות של שבוע האופנה, כשאהרון גניש פיזר שוב את אבקת הקסמים שלו על המסלול, עם אחת הקולקציות האישיות והבשלות ביותר שיצר עד כה. גניש, בשפתו העיצובית הייחודית, ממשיך לחדש, להפתיע ולרגש, ומבסס את מעמדו כאחד ממעצבי האופנה הטובים ביותר שפועלים כאן.

הקולקציה החדשה, ״מן קִנָּהּ״, נולדה לדבריו בעקבות חלום שחלם ובו הופיעה אמו, שהלכה לעולמה בילדותו, בדמות חסידה היושבת על כתפו. מכאן יצא גניש למסע אל הבית שאבד, אל הילדות ואל הגעגוע לדמות האם. החסידה, המסמלת את השיבה אל הקן, הפכה לדימוי מרכזי בקולקציה.

הסיפור האישי העניק לקולקציה את המטען הרגשי שלה, אבל ההישג האמיתי טמון בתרגומו לבגדים. על המסלול נראו ז׳קטים מחויטים בעלי כתפיים מודגשות, גזרות אוברסייז, שמלות אווריריות ופריטים שנבנו מתוך פירוק והרכבה מחדש. הניגוד בין חייטות נוקשה לרכות כמעט שברירית, בין נפחים גדולים לפרטים אינטימיים, יצר מתח עיצובי מרתק. וולאנים שהזכירו כנפי ציפורים העניקו לבגדים תנועה, מבלי להפוך את הדימוי למילולי מדי.

גם בחירת החומרים מעידה על יכולתו של גניש לחבר בין עולמות. קטיפות, צמר, אורגנזה, סאטן ועור פגשו עבודות קרושה, סריגים, סרטי וינטג׳ ומפות רקומות משנות ה־40. דווקא המפגש בין הבדים היוקרתיים לחומרים הנושאים זיכרון ביתי העניקו לקולקציה את אופייה הייחודי. הצבעוניות המאופקת יחסית, שנעה בין שחור ולבן לתכלת, ורוד, בז׳ וחום, אפשרה לצלליות ולטקסטורות לקבל את מרכז הבמה.

האזכורים לבגדי ילדות, לבגד שלבשה אמו בברית המילה שלו, לבגדי האב המחויטים וגם לקיטל ולתכריכים, יצרו מערכת של סמלים הנעה בין חיים למוות. קולקציה עמוסת משמעויות מהסוג הזה עלולה בקלות לגלוש לתיאטרליות יתר, אבל גניש הצליח לשמור על האיזון שבין הסיפור לבגד. גם כשהצלליות היו דרמטיות, ניכר מאחוריהן מעצב שמבין היטב גזרה, פרופורציה וחומר.

את אחד הדגמים הראשונים שעלו למסלול הציג מעצב האופנה הוותיק ויוי בלאיש, שהוא גם בן זוגו של גניש. השניים הציגו את יצירותיהם בהפרש של כחודש בלבד האחד מהשני, ונראה שהקולקציות של שניהם נהנות מההפריה ההדדית, ההערכה המקצועית והאהבה שמחברת ביניהם, מבלי לאבד את חתימת היד האישית של כל אחד.

גניש ממשיך לבסס את מעמדו כאחד ממעצבי האופנה החשובים שפועלים בישראל. יש לו היכולת הנדירה להפוך סיפור אישי לאופנה בעלת נוכחות, תחכום ואמירה. הוא אינו רודף אחר טרנדים, אלא ממשיך לפתח עולם עיצובי משלו, וגם כשהוא שב אל אותם מוטיבים, הוא מצליח להציע להם פרשנות חדשה. זו בדיוק ההבחנה בין מעצב מוכשר ליוצר בעל חתימה אישית.

MOTHER OF ALL: מחווה לאייקון איטלקי

אחרי גניש עלתה למסלול קולקציית אביב קיץ 2027 של המותג הבינלאומי MOTHER OF ALL, בהובלת גולן טאוב ונועה פסטרנק. הקולקציה נוצרה כמחווה למינה, מהזמרות הגדולות והמשפיעות בתולדות המוזיקה האיטלקית, אישה שהפכה לאייקון בזכות שילוב יוצא דופן של עוצמה ומסתורין, פרובוקציה ואיפוק, וחופש מוחלט לצד שליטה מדויקת בדימוי שלה.

את הניגודים האלה תרגמו השניים לחייטות בקווים נקיים בעלת נוכחות חזקה, לצד שמלות רכות ונשפכות, תחרה ושקיפויות. הצבעוניות נעה בין ורוד, לילך וירוק פסטלי לגוני אדמה, והחומרים כללו משי, קטיפה, סאטן, אריגי ז׳קארד מורכבים ורקמות יד עדינות.

דילן פריאנטי: בין פריז לתל אביב

גם המעצב הישראלי־צרפתי דילן פריאנטי, מייסד בית האופנה DYLAN PARIENTY PARIS, הציג קולקציה שנעה בין הדרמה של הקוטור הפריזאי למציאות האישית והפוליטית שמעסיקה אותו. פריאנטי, שלמד בשנקר והתמחה בבית האופנה של ג׳יאמבטיסטה ואלי בפריז, בנה את שפתו העיצובית סביב נפחים פיסוליים, שכבות טול, מחוכים וצלליות דרמטיות. הקולקציה החדשה נולדה מתוך הדימוי של השעה 5:47 בבוקר בפריז, רגע לפני עלות השחר, ובהשראת תחושותיו לנוכח האנטישמיות הגוברת בצרפת מאז ה־7 באוקטובר.

המעבר מחושך לאור תורגם לקולקציה שנעה משחור עמוק דרך גוני אפור וכסף ועד לזהב ולאור. פריאנטי נותר נאמן לאסתטיקה הרומנטית והראוותנית המזוהה עמו, שבה הבגד אינו רק פריט לבוש אלא מופע שלם.

בחסות עלית: נוסטלגיה ישראלית על המסלול

תצוגת Elite Timeless Icons בחסות חברת עלית שטראוס חיברה בין אופנה לנוסטלגיה ישראלית. 16 מעצבות ומעצבי אופנה, בהם אלון ליבנה, ויוי בלאיש, ינקי ונטף, שחר אבנט ואריאל טולדנו, העניקו פרשנות עיצובית לחטיפים ולמוצרים האייקוניים של עלית, מ׳פסק זמן׳ ו׳טורטית׳ ועד קפה טורקי ומסטיק לימון. העיצובים הודפסו בטכנולוגיה של חברת קורנית, והפכו את הדימויים המוכרים לחולצות טי, שישווקו במהדורה מוגבלת.

המפגש בין מותג מסחרי לאופנה סיפק הזדמנות למשחק יצירתי עם דימויים המוכרים כמעט לכל ישראלי. למרות שהחיבור בין אופנה למותגים מסחריים עלול לעיתים להיטשטש לכדי קמפיין פרסומי, המעצבים הצליחו להתרחק מהייצוג המילולי של המוצרים ולהציע פרשנויות מקוריות, משעשעות ומלאות דמיון. התוצאה הייתה מפגש מוצלח בין זיכרון קולקטיבי לשפה עיצובית אישית.

לפרויקט נוסף גם ממד חברתי: כ־500 חולצות טי מוצעות למכירה במחיר של 300 שקלים לחולצה, וכל ההכנסות יועברו לקרן האימהות על שם דוגמנית העבר פינצ׳י מור ז״ל. הקרן מסייעת לאימהות חד־הוריות ולילדיהן בדרום תל אביב־יפו, בין היתר במימון חוגים לילדים. קרן תל אביב התחייבה להכפיל את סכום התרומות.

שחר אבנט: אופנה לכל גוף ובכל גיל

את התצוגה של שחר אבנט פתחה משפחת ורטהיימר: האם אריאלה, ושתי בנותיה מאיה ורטהיימר ההריונית וסיון טלמור. הפתיחה המשפחתית השתלבה היטב בשפה של אבנט, שממשיכה לחגוג נשיות משוחררת, צבעונית ונטולת מוסכמות. אבנט, שכבר הלבישה כוכבות בינלאומיות ובהן ביונסה וזנדאיה, נותרת נאמנה לעולם העיצובי המזוהה עמה, שבו אופנה, אמנות ופנטזיה נפגשות.

לצד הדוגמניות הצעירות צעדו גם חמש דיירות רשת משען, בנות 74 ועד 93, והזכירו שנוכחות אופנתית אינה שמורה לגיל מסוים. הבחירה בנשים מבוגרות לא הייתה רק מחווה מרגשת, אלא גם אמירה על האופן שבו תעשיית האופנה בוחרת להציג את הגוף הנשי. דווקא כאן באה לידי ביטוי אחת החוזקות של אבנט: היכולת ליצור בגדים בעלי נוכחות ואישיות, שאינם מבקשים מהנשים הלובשות אותם להצטמצם לתוך אידיאל יופי אחד.

שחר אבנט ממשיכה לבסס את הנוכחות הייחודית של עבודתה, שבה צבעוניות עשירה, נפחים דרמטיים ועולם של פנטזיה משתלבים לכדי חתימה אישית ומזוהה. היא הציגה קולקציה מלאת דמיון ונוכחות, המעידה על נאמנותה לעולם האסתטי שיצרה לעצמה. לצד זאת, יהיה מסקרן לראות כיצד תמשיך לפתח ולהרחיב את השפה הזו בקולקציות הבאות.

אפרת קליג: שחור ולבן

גם מעצבת שמלות הכלה והערב אפרת קליג חזרה למסלול שבוע האופנה, לאחר חמש שנות היעדרות, עם Black as White, קולקציה שנולדה מתוך סיפור משפחתי כואב. במרכזה עומד אחיה, שלחם מאז שבעה באוקטובר, תחילה בבארי ובהמשך בעזה, ושב הביתה כשהוא מתמודד עם פגיעה נפשית ותהליך שיקום ממושך.

קליג תרגמה את הכאב והתקווה לשפה עיצובית שנעה בין שחור ללבן, בין שבר להתחדשות. בחלקה הראשון של התצוגה הציגה שמלות כלה בעלות נפחים פיסוליים, בהשראת שמלות נסיכות, עם בדי טפטה, סאטן דושס ופפיונים גדולים. בחלק השני פירקה את הקודים הגבריים של חליפת הטוקסידו והרכיבה אותם מחדש בשמלות ערב, מחוכים ורקמות עשירות. נגיעות מטאליות של כחול וזהב ומשחקי מט ומבריק הוסיפו ממד של רוק גלאם.

כוחה של קליג טמון בשליטתה בשפת הקוטור וביכולתה לבנות צלליות דרמטיות בעלות נוכחות בימתית. עם זאת, השימוש בנפחים מוגזמים, בפפיונים וברקמות עשירות הציב לעיתים את הדרמה לפני החדשנות. לא כל מחווה תיאטרלית היא בהכרח אמירה אופנתית חדשה. ועדיין, קליג חזרה למסלול עם קולקציה מגובשת, הנשענת על מיומנות מקצועית ועל תפיסה אסתטית ברורה.

שנקר: הדור הבא בפתח

את היום הראשון חתמה תצוגה של 15 סטודנטים מהמחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, שהזכירה שוב מדוע המוסד הזה נחשב לאחד מבתי הספר המובילים והמשפיעים בעולם בתחום עיצוב האופנה. שנקר הוא הרבה יותר ממוסד אקדמי. הוא בית יוצר יוצא דופן, חממה לכישרונות ולרעיונות פורצי דרך, שמצמיחה כבר עשרות שנים דורות של מעצבים ומעצבות המעצבים את פניה של האופנה הישראלית וזוכים להכרה גם בזירה הבינלאומית.

העבודות שהוצגו על המסלול היו מפגן מרשים של דמיון, תעוזה, מחקר חומרי וחשיבה עיצובית עצמאית. הסטודנטים הציגו פרשנויות מקוריות לגזרות, לצלליות וליחסים שבין הגוף לבגד, ובעיקר הפגינו את החופש היצירתי שהוא מסימני ההיכר של המחלקה.

newsletter_form

בדיוק במרחב שבו השיקול המסחרי אינו מכתיב את התוצאה, נולדים הרעיונות המסקרנים והנועזים ביותר. שנקר מצליח לטפח לא רק מיומנות מקצועית ברמה גבוהה, אלא גם חשיבה ביקורתית, סקרנות וחתימה אישית. תצוגת הסטודנטים הייתה תזכורת לכך שעתידה של האופנה הישראלית נמצא בידיים מצוינות, ושבית הספר הזה אינו רק מקור לגאווה מקומית, אלא שחקן משמעותי בשיח האופנה העולמי. לא במקרה ממשיכים לצמוח ממנו כמה מהקולות המקוריים והמעניינים ביותר בתעשייה.

בניסיון לכבוש לא רק את עיני הקהל אלא גם את לבו, שולבו לאורך היום הופעות חיות של זמרות, שהפכו את התצוגות למופעים של ממש. ואלרי חמאתי חתמה את התצוגה של MOTHER OF ALL בביצוע באיטלקית לשירה של מינה, Ancora, ancora, ancora; יובל רפאל, שייצגה את ישראל באירוויזיון בשנה שעברה, סגרה את התצוגה של דילן פריאנטי בביצוע ל־Feeling Good; סיון טלמור ושש גיטריסטיות ליוו את תצוגת עלית, ודיקלה הוסיפה בקולה את הדרמה המוזיקלית לתצוגה של אפרת קליג.

עם כל התוספות, המוזיקה והדרמה, את מחיאות הכפיים האמיתיות ראויים לקבל הבגדים שמצליחים לרגש גם כשהאורות כבים והמוזיקה נפסקת.