ברלין 2006

לא האמנתי שזה יקרה אבל זה בסוף הגיע. בסופם של השבועיים הכי עמוסים שהיו לי השנה בעבודה, באמצע כל הבלאגן, נסעתי. הגעתי אתמול בבוקר לברלין וזה יומי השני כאן, ובשבוע הבא אני ממשיך ללונדון. הכל פה יפה כל כך לפני הכריסמס עם כל הקישוטים והאורות, מזג האויר הקר מוצלח גם הוא, והעיר כולה בבולמוס הקניות הגדול שלפני החג וחלונות הראווה יפים מתמיד. כתוצאה מכך הרחובות אמנם מלאים אבל המוזיאונים ריקים, פשוט תענוג להסתובב בהם. יש לא מעט דברים לראות כאן, ומכיוון שזו הפעם השנייה שלי כאן אני יכול להרשות לעצמי להגיע למקומות שלא הספקתי בפעם הקודמת.

דבר ראשון – הרייכסטאג. כל כך הרבה כבר נכתב על הכיפה השקופה שלו וכל מילה כנראה נכונה. לא חשבתי שאני אתפעל כל כך אחרי כל המילים שנכתבו וכל התמונות שראיתי, אבל היא באמת פשוט יפה. הלאה. מוזיאון המבורג בנהוף, ששוכן בתחנת רכבת ישנה, לשם הלכתי לראות תערוכה של פליקס גונזלס טורס, שהייתה אכן יפה ובחלקה אפילו מרגשת, אבל מה שהיה יפה ומרגש עוד יותר היו שלוש עבודות מאד מרשימות של אנסלם קיפר שהוצבו בחלל הגדול. למוזיאון הצילום על שם הלמוט ניוטון לא תכננתי להגיע אבל כשיצאתי מתחנת הרכבת וראיתי את המוזיאון מולי החלטתי להכנס ולבקר בתערוכה MEN, WAR and PEACE שמציגה שני צלמים – david lachapelle עם צילומי הסלבריטאים הנוצצים שלו לצד james nachtwey וצילומי המלחמה והאסונות שלו. היה נחמד לצפות בצילומים של להשאפל בפורמט גדול שעושה איתם חסד. את נאכטווי לא הכרתי קודם ואני חייב להגיד שלא התרשמתי מהחיבור האוצרותי של שניהם. (בהזדמנות אולי אעלה כמה צילומים שלי מהתערוכות האלו).

ההפתעה האמיתית חיכתה לי בקומה העליונה. מבלי לדעת לאן אני נכנס, המראה שנגלה לעיני היה מה שניתן לראות בצילום שמופיע כאן למעלה: אולם גדול שהחלק העליון של קירותיו חשופים ובחלק התחתון שורות של קופסאות אור עם צילומים בשחור לבן. המראה היה כל כך מרשים שהייתי צריך לקחת כמה צעדים אחורה כדי לנסות להבין מה בעצם אני רואה. מכיוון שלא היה הסבר באנגלית השומרת הנחמדה סיפרה לי שמדובר בעבודה בשם Window של צלם בשם Reiner Leist שבמשך 10 שנים צילם מדי יום את הנוף של חלון דירתו בשדרה השמינית בניו יורק, חוץ מהימים בהם שהה מחוץ לעיר. מה שנגלה לעיני אם כך היו עשר שורות של צילומים, התחתונה מ- 1995, זו שאחריה מ- 1996, עד הגבוהה ביותר מ- 2005. בכל שורה מקום ל- 365 צילומים, אחד לכל יום.

ליסט הוא לא הראשון שמבצע פרויקט כזה מבחינת החזרה לאותו המקום ותיעוד שלו, אבל התוצאה כל כך מרשימה מבחינת ההיקף והאפקט של ההצבה בחלל כל כך יפה שעלי זה עבד. הייתי גם לבד באולם כך שיכולתי להתייחד עם הצילומים וממש להכנס אליהם. כמובן שאי אפשר היה לעבור על כל הצילומים אבל לאט לאט גיליתי שהפריים הוא אמנם אותו פריים אבל כל צילום הוא יחודי כי פעם הוא מכיל כוס שתיה או את אחד מחפציו האישיים של הצלם; יש שינוי בשעות ובמזג האויר; המדיסון סקוור גרדן שאת חלקו רואים גם הוא משתנה, ועוד שינויים קטנים כאלו או אחרים. עשיתי את הדבר המתבקש ובחנתי את ההבדלים בין 1995 ל 2005. בדקתי את ה- 11/9 וגיליתי גוש של אור בשנת 2001, ובשנים לאחריו את שתי אלומות האור המהירות את שמי מנהטן, עדות למה שקרה. לאט לאט הרגשתי שאני הופך חלק מהחיים של ליסט, והרגשתי שאני בניו יורק ולא באולם תצוגה בברלין. איך אומר המשפט – החיים הם מה שקורה לך שאתה עושה תכניות אחרות. אז אמרתי לעצמי שאם כבר ניו יורק, זה בדיוק הזמן לעשות קצת שופינג, אבל זה כבר בפעם אחרת. לסיום – תקריב של העבודה של ליסט.