שגית זלוף נמיר: רונה קינן היא אחת הראשונות שעזרו לי להבין את עצמי בתור יוצרת
מאז שאני זוכרת את עצמי נמשכתי לשני עולמות – לצילום ולכתיבה. עם הזמן גם התחלתי לחשוב על הקשר בין שני המדיומים הללו, שכן מהי אמנות, אם לא להניח דברים יחד ולבחון את מה שמתעורר באמצעות החיבורים שנוצרים. עם השנים, גיליתי שהמשיכה שלי היא לכתיבה של יוצרות ויוצרים העוסקים בביוגרפיה, בזכרון ובעיקר כאלה שיודעים לצקת יופי ייחודי משלהם אל תוך הכאב האנושי.
הלא כל אחד יכול לומר ״אני אוהב אותך״, אבל רק אלתרמן אחד ידע לכתוב ״אחכה לך כמו נעליך״. משפט שטומן בחובו שכבות עומק של אהבה מורכבת, כמהה, נואשת וחד פעמית. כזו שמבטלת את העצמי לטובת האהבה, כזו שמאפשרת לאהובה להותיר בגוף סימנים.

רונה קינן. צילום: אסף עיני
רונה קינן היא אחת הראשונות שעזרו לי להבין את עצמי בתור יוצרת. היא היוצרת שמתבססת על ה״דור ההוא״, ומשמיעה דרכו את קולה הייחודי. הכתיבה שלה לאורך השנים הלכה והשתכללה לכדי שירים שיש בהם כל מה שאני מחפשת באמנות: סיפורי חיים, רגש וביוגרפיה מנוסחים לכדי יצירה מוקפדת ומדויקת, שבה כל מילה נבררה בקפידה משל היתה צילום מהודק ומבויים.
צליל חם ומתכתי בו זמנית, כמו זה העולה מול יצירה מוזיאלית בעלת יופי מרוחק. שפה פואטית הנשענת על שכבות של טקסטים ולחנים שעל ברכיהן היא גדלה. ברפרטואר שלה אפשר למצוא שירים שהם קולאז׳, דיוקן עצמי, צילום תיעודי ואף שירים המתערבים בארכיון ומאפשרים בו קריאה מחודשת, ממש כמו בצילום עכשווי.
אחד הדברים המשמעותיים בחיבור בין כתיבה לצילום הוא היכולת התיאורית של שני המדיומים. שניהם מתבוננים על החיים ומבקשים לעבד אותם, לרדת לפרטי פרטים, להשתמש במה שהעין רואה, במה שהמילה מנסחת ולהעביר את הצופה חוויה. יתרה מכך – הם מבקשים להעביר את החוויה האישית של היוצר, ובאמצעות התיאור שלה, הם מאפשרים לצופה לעבור את החוויה האישית שלו עצמו.
הכתיבה של רונה קינן לאורך השנים הלכה והשתכללה לכדי שירים שיש בהם כל מה שאני מחפשת באמנות: סיפורי חיים, רגש וביוגרפיה מנוסחים לכדי יצירה מוקפדת ומדויקת, שבה כל מילה נבררה בקפידה משל היתה צילום מהודק ומבויים
בהמשך לכך, המפגש בין צילום לכתיבה מציף את היומיומיות של המדיום. הלא ״כולם יודעים לכתוב״. והיום, ביתר שאת, גם ״כולם יודעים לצלם״. המילה, כמו הצילום, היא חלק מהחיים. היא לא ״אמנות יפה״ (ציור, פיסול) שמעצם היותה מבוססת מימזיס.
ציור, פיסול, הלחנה – דורשים וירטואוזיות. הם דורשים להתכנס לתוך סטודיו, לעבוד עם כלים, עם מכחול וצבע, עם כלי נגינה. הם דורשים ידע ומיומנות שרק יחידי סגולה ניחנו בה. אבל כתיבה? צילום? רוב האנשים סביבנו יודעים לכתוב ויודעים לצלם. הם גם שני המדיומים שנשחקו יותר מכל מדיום אחר בעידן הרשתות והבינה שניהם שלובים ביום יום שלנו. הם חלק מהחיים, מלווים אותנו כל הזמן.
מאתגר מאד להפוך אותם למימזיס ראוי. הם צריכים וירטואוזיות מסוג אחר. כשקוראים שיר של רונה מרגישים את ההקפדה על כל מילה והברה, את ההחלפה של המילים עד הדיוק האולטימטיבי. ממש כפי שמסתכלים על צילום מוזיאלי – הקומפוזיציה בו אחרת, החדות שלו אחרת.
כשרונה מספרת על היצירה של ״מבול״ שנמשכה ארבע שנים ועברה שלל טרנספורמציות, אני לא יכולה שלא לחשוב על הדימויים שהתגלגלו אצלי במשך שנים עד ששכללתי אותם ופיצחתי אותם. כשהיא מדברת על התיקיות במחשב של השיר ״שלושה ימים וחדר״ (שיר הנושא של אלבומה החדש) שכמעט ולא נכנס לאלבום כי הוא עדיין לא היה מדויק – אני חושבת על הדימוי הזה שלי שבסוף לא נתלה בתערוכה האחרונה, או על האובייקט ההוא שאני מצלמת כבר חודשים ולא מצליחה לפצח אותו.

שגית זלוף נמיר, יד
ויש גם את עניין ספריית החומרים. זו שמלווה כל יוצרת לאורך השנים. הבאר ממנה את שותה כאמנית מורכבת משלל חומרים – זכרונות ילדות, זכרונות שירשת, חורים בזכרון, חוויות חיים, מבט על הביוגרפיה שלך. ובמקביל – האימהות והאבות עליהן את נשענת, מהן את לוקחת השראה ויוצרת את שלך.
אחד הרגעים שהפתיעו וריגשו אותי באלבום החדש היה הרגע שבו נתקלתי באבותיי שלי: הפיוט ״אל נורא עלילה״. אחרי טשרניחובסקי ורביקוביץ שאותם ציטטה בשיריה לאורך השנים, רונה הכניסה ציטוט מפיוט ספרדי. חשבתי עד כמה זה מהלך קולאז׳יסטי מצידה – לקחת פרגמנט מיצירה מיתולוגית, ולשתול אותה בתוך היצירה חדשה שלך. במיתולוגיה שאת יוצרת בעצמך.
עוד התמלאתי מחשבות על שיר כעל דימוי, ועל אלבום קונספט כעל גוף עבודות, על פרסום אלבום כעל הצגת תערוכה בה את נותנת לגוף העבודות שלך לרקום עור וגידים משלו במפגש על הקהל, שלמעשה הוא זה שיוצר את המשמעות של האלבום.
רונה כותבת באלבום זה על באג בזכרון, וזה שולח אותי לחשוב על כתיבה כחלק מעיבוד זכרון ומלחמה בשכחה, בדיוק כמו שצילום נותן לנו את אשליית ההנצחה והנצחיות- הרגע בר החלוף מוקפא לעד, והנה הצלחנו לנצח את הזמן המכלה.
וכשמדברים על באג בזכרון אני חושבת על כל החורים בארכיון של אלבום המשפחה שלנו ועל המקומות שבהם היעדר והשכחה מאפשרים לאמנות שלנו להתקיים. האמנות הלא יודעת להיכנס לכל סדק, חור, פצע. זה אולי חלק מתפקידה בעולם.
ואסיים באנקדוטה: בעודי עובדת על אוצרות הערב הזה, צף לו פתאום הזכרון מתערוכת היחיד השנייה שלי, לפני 20 שנה. שנת 2006, אני אמנית צעירה, מחפשת שם לתערוכה, כמו מוזיקאית שמחפשת עטיפה לאלבום. שוב ושוב רדף אותי המשפט מהשיר של רונה שיצא ממש בסמוך: ״זה יהיה קרוב כמו מחט, רחוק כמו גלויה״.
אני זוכרת שחשבתי כבר אז על כמה שזה צילומי – איך ה״קרוב כמו מחט״ הוא הפונקטום של רולאן בארת, מספרו המכונן ״מחשבות על צילום״, ואיך שרחוק כמו גלויה הוא כואב בדיוק כמו אותה דקירה. גלויה שמסמלת את המרחק, את ההיעדר, את הכמיהה למשהו, שאולי כלל לא קרה ואולי גם לא יקרה. כמיהה נצחית מרה ומתוקה. פניתי לרונה וביקשתי את אישורה, ואכן, כך נקראה התערוכה.
בשבת הקרובה, 21 בנובמבר, 20 שנה אחרי, אזכה לפגוש את רונה קינן על במה אחת, ולחבר בין היצירה שלה לעבודות צילום עכשוויות, בשיח קרוב שיעסוק בתהליכי היצירה ובחיבור העדין הזה שבין החיים לאמנות.
קרוב כמו מחט, רחוק כמו גלויה
שגית זלוף נמיר, מייסדת ״המרחב לצילום ואמנות״, מארחת את היוצרת והמוזיקאית רונה קינן.
יום שבת 21.11, 20:00, סינמטק תל אביב, במסגרת פסטיבל הצילום הבינלאומי













