כל מה שחשוב ויפה
גל נל דהן, בצלאל. צילום: עומרי רוזנגרט
גל נל דהן, בצלאל. צילום: עומרי רוזנגרט

איך מחנכים את הדור החדש של מעצבי האופנה הישראלים?

לקראת אירועי ״שתי וערב״ של פרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב, שמוקדשים השנה לאופנה הישראלית, פנינו לשלושה ראשי המחלקות לאופנה במוסדות המובילים בארץ, ושמענו מהם על התפיסה החינוכית, פיתוח יכולות החשיבה והאתגרים המרכזיים בחינוך לאופנה היום

המסע של מעצבי האופנה מתחיל במקרים רבים בין כותלי האקדמיה, במקום שבו לומדים את הכללים, רוכשים ידע מקצועי ומתוודעים למסורות עיצוב ולשיטות עבודה שהתגבשו לאורך דורות. אלא שאופנה, מטבעה, לא יכולה להישאר בתוך מסגרות מוכרות. היא מתקיימת בתנועה מתמדת בין עבר לעתיד, בין מלאכה לטכנולוגיה, בין צרכים מסחריים לביטוי אישי.

מעצב אופנה צעיר נדרש היום להרבה יותר מהיכולת לעצב ולתפור בגד. עליו להכיר חומרים וטכנולוגיות, להבין את השפה החזותית של התקופה, להיות מודע להיבטים חברתיים, תרבותיים וסביבתיים של עבודתו, ובהמשך גם לדעת איך להתנהל בשוק תחרותי ומשתנה. אבל מעל כל אלה ניצבת דרישה אחת, חמקמקה וקשה למדידה – שיהיה לו משהו לומר של עצמו.

אילן בז׳ה. צילום: עידו לביא

אילן בז׳ה. צילום: עידו לביא

אילן בז׳ה, שנקר: המפגש בין המרצים לסטודנטים יוצר סביבת למידה שבה ידע עובר מדור לדור, אבל גם נבחן מחדש ומתפתח. תפקידם של המרצים הוא לא רק להקנות מיומנויות, אלא גם לאתגר, לכוון ולעודד את הסטודנטים למצוא את דרכם העצמאית

ללמד את הכללים ולהצמיח את מי שישברו אותם – זה האתגר העומד בפני ראשי המחלקות לעיצוב אופנה וסגלי ההוראה שלהן. איך מעניקים לסטודנטים בסיס מקצועי מוצק, ובה בעת מעודדים אותם לערער על מוסכמות, להתנסות, לטעות ולפתח שפה עיצובית עצמאית? וגם, איפה עובר הגבול בין הנחיה מקצועית לבין השפעה על טעמם האישי ועל בחירותיהם היצירתיות?

לקראת אירועי שתי וערב – הבמה של פרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב, שמוקדשים השנה לאופנה הישראלית, פנינו לשלושה שעומדים בראש המסגרות האקדמיות המובילות ללימודי אופנה בישראל: אילן בז׳ה, ראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר; שנית אדם, ראשת המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל; ורחל גץ־סלומון, ראשת החוג לעיצוב אופנה באוניברסיטת חיפה.

כל אחד מהשלושה הציג דגשים אחרים, אבל כולם רואים בחשיבה עצמאית חלק בלתי נפרד מההכשרה המקצועית. אילן בז׳ה מדגיש שתפיסת ההוראה בשנקר מתחילה בהקניית מיומנויות טכניות ברמה גבוהה: שליטה בחומרים ובטקסטיל, התנסות בשיטות עיבוד ופיתוח חומרים חדשים. אלה מעניקים לסטודנטים בסיס למחקר, לניסוי ולפיתוח שפה עיצובית אישית.

לצד המיומנויות, בז׳ה דוגל במגוון אפשרויות למידה, ללא פורמט אחיד שעשוי להוביל את כולם לאותה תוצאה. ההתנסות בגישות שונות נועדה לעודד גמישות מחשבתית ויצירתית. עיקרון נוסף הוא חופש לביטוי עצמי, בלי שהמרצים יכתיבו טעם או ישתלטו על הרעיון. תפקידם הוא להקנות ידע וללוות את התהליך, לא לקבוע את התוצאה.

נדבך מרכזי נוסף בדרך שמתאר בז׳ה הוא סגל המרצים במחלקה, שמשלב אנשי מקצוע ותיקים ובעלי ניסיון עשיר בהוראה, בעיצוב ובעשייה בתעשיית האופנה. ״הידע המקצועי והניסיון המצטבר שלהם, לצד היכרות מעמיקה עם התמורות שעובר התחום, מציבים אותם בחוד החנית של הוראת עיצוב האופנה בישראל.

ענבל חפר, שנקר. צילום: עידו לביא

ענבל חפר, שנקר. צילום: עידו לביא

״המפגש בין הניסיון של המרצים לבין הסקרנות והרעיונות שמביאים איתם הסטודנטים יוצר סביבת למידה שבה ידע עובר מדור לדור, אבל גם נבחן מחדש ומתפתח. תפקידם של המרצים הוא לא רק להקנות מיומנויות, אלא גם לאתגר, לכוון ולעודד את הסטודנטים למצוא את דרכם העצמאית״.

בז׳ה רואה בהישגים הבינלאומיים של סטודנטים ובוגרי המחלקה בשנים האחרונות תוצאה של דרך ההוראה הזאת. ״אני חושב ששיא הפרסים וההישגים שלנו בשנים האחרונות בתערוכות ותחרויות בעולם, בזמנים כל כך קשים, הוא תוצאה של הדרך.

״ההכרה הבינלאומית מעידה על כוחו של השילוב בין מצוינות מקצועית, חקירה חומרית וחופש מחשבתי. האתגר הוא להקנות ידע ולהציב דרישות גבוהות, בלי לכפות על הסטודנטים את טעמם של המורים״.

שנית אדם. צילום: עלמה אדם

שנית אדם. צילום: עלמה אדם

שנית אדם, בצלאל: אנחנו רואים קשר הדוק בין שימור ידע, מסורות מלאכה עתיקות והאיכויות הגלומות בקראפט, לבין מחקר, ניסוי וטכנולוגיות פורצות דרך

במחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, החיבור בין מסורות מלאכה עתיקות לבין מחקר, ניסוי וטכנולוגיות חדשות – עומד בבסיס תפיסת ההוראה. ״אנחנו רואים קשר הדוק בין שימור ידע, מסורות מלאכה עתיקות והאיכויות הגלומות בקראפט, לבין מחקר, ניסוי וטכנולוגיות פורצות דרך״, אומרת שנית אדם.

התפיסה הזאת מבוססת על ההכרה בכך שחדשנות לא מחייבת ניתוק מהעבר. להפך, היכרות מעמיקה עם חומרים, טכניקות ומסורות עשויה להפוך לנקודת מוצא לפיתוח שפות עיצוביות חדשות. במחלקה משלבים ידע, טכניקות ודרכי חשיבה מתחומי הצורפות, האופנה והאביזרים, ומעודדים את הסטודנטים לנוע בחופשיות בין דיסציפלינות, לשאול כלים ורעיונות משדות שונים ולפתח שפה עיצובית עצמאית. המעבר בין התחומים מאפשר לבחון מחדש את גבולות הבגד והאובייקט – בגד עשוי להפוך למבנה פיסולי, וחומר מוכר עשוי לקבל משמעות חדשה.

לדברי אדם, דווקא כשהטכנולוגיה משנה את תהליכי העיצוב והייצור, ההיכרות עם מלאכות מסורתיות מקבלת משמעות מחודשת. הבנת החומר ועבודת היד לא מנוגדות לחדשנות, אלא עשויות לאפשר אותה. כך מתרחב ארגז הכלים של הסטודנטים, מבחינה טכנית ומחשבתית גם יחד.

מישל ג׳ורדן (מיכל סלע וירדן הבר), בצלאל. צילום: אביב בחנא

מישל ג׳ורדן (מיכל סלע וירדן הבר), בצלאל. צילום: אביב בחנא

רחל גץ־סלומון מתייחסת גם היא למתח המדובר. ״בעיניי, המתח שבין הקניית יסודות המקצוע לבין פיתוח חשיבה עצמאית וביקורתית הוא לא סתירה, אלא לב ליבה של ההכשרה האקדמית בעיצוב אופנה. דווקא כדי לערער על מוסכמות צריך להכיר אותן לעומק. שליטה בתדמיתנות, בחומרים ובטכניקות עבודה היא הבסיס שממנו אפשר לצאת למחקר, לניסוי ולפיתוח שפה עיצובית אישית״.

מאז תקופת ויצו חיפה היא מובילה עם צוות החוג תפיסה המרחיבה את גבולות המקצוע. לדבריה, המעבר לאוניברסיטת חיפה פתח אפשרויות לחיבור בין עיצוב, מחקר, טכנולוגיה ותרבות.

המודל נשען על בינלאומיות, חדשנות טכנולוגית ורב־תרבותיות. שיתופי פעולה עם מוסדות בהודו, בגיאורגיה ובמרוקו חושפים את הסטודנטים למסורות חומריות, לשיטות עבודה ולתרבויות עיצוב שונות.

רחל גץ־סלומון. צילום: סרגיי לבדנסקי

רחל גץ־סלומון. צילום: סרגיי לבדנסקי

רחל גץ־סלומון, אוניברסיטת חיפה: המפגש עם תרבויות עיצוב שונות מאפשר לסטודנטים לבחון מחדש את המובן מאליו, להיחשף למסורות חומריות ולשיטות עבודה אחרות, ולפתח שפה עיצובית מתוך דיאלוג עם העולם

״המפגש עם סטודנטים, מרצים, מעצבים, בעלי מלאכה ותרבויות עיצוב שונות מאפשר לסטודנטים לבחון מחדש את המובן מאליו, להיחשף למסורות חומריות ולשיטות עבודה אחרות, ולפתח שפה עיצובית מתוך דיאלוג עם העולם״.

במקביל, החוג משלב טכנולוגיות ייצור מתקדמות, כלים דיגיטליים ובינה מלאכותית לצד עבודת יד ומלאכות מסורתיות. גץ־סלומון מדגישה ש״החדשנות לא נמדדת בעצם השימוש בטכנולוגיה, אלא ביכולת לרתום אותה לחשיבה יצירתית, למחקר חומרי ולפיתוח פתרונות חדשים״.

הרב־תרבותיות נובעת גם מהרכב הסטודנטים בצפון הארץ: המפגש בין רקעים דתיים, תרבותיים וחברתיים שונים הופך למקור ליצירה ולמחקר. דוגמה לכך היא הסטודיו ״לחופש נולדה״, שבמסגרתו עסקו הסטודנטים בשאלות של זהות, שייכות וייצוג תרבותי באמצעות אופנה.

פרויקט שצמח מתוך הסטודיו זכה במקום הראשון בתחרות בינלאומית באיחוד האמירויות. מבחינתה, ההישג ממחיש איך מפגש בין זהויות ותרבויות עשוי להוביל ליצירה מקורית בעלת משמעות גם בזירה הבינלאומית.

נור אלהודא דיב, אוניברסיטת חיפה. צילום: גל בומנדיל

נור אלהודא דיב, אוניברסיטת חיפה. צילום: גל בומנדיל

שנטי אייזנברג, אוניברסיטת חיפה. צילום: תיאה ים פרנק

שנטי אייזנברג, אוניברסיטת חיפה. צילום: תיאה ים פרנק

אבל מעבר להישגים, גץ־סלומון מבקשת להגדיר מחדש את תפקידה של האקדמיה. לא רק להכשיר מעצבים להשתלבות בתעשיית האופנה הקיימת, אלא להעניק להם כלים להשפיע על עתידה. ״הדבר החשוב ביותר שבוגר צריך לקחת איתו הוא סקרנות אינטלקטואלית, עצמאות מחשבתית, גמישות ויכולת לגבש עמדה אישית. אנחנו רוצים להצמיח מעצבים שלא רק יודעים לתת תשובות, אלא יודעים לשאול את השאלות הנכונות״.

שלוש תפיסות, אתגר אחד

שלוש הגישות מבקשות להקנות ידע מקצועי בלי להפוך אותו לתבנית המגבילה יצירתיות. בז׳ה מדגיש את החופש האישי ואת ההימנעות מהכתבת טעם; אדם רואה בחיבור בין מלאכה, חומר, מחקר וטכנולוגיה בסיס לחדשנות; וגץ־סלומון מדגישה את החשיבה הביקורתית, הבינלאומיות ואת ההקשרים התרבותיים והחברתיים של העיצוב.

אפשר לראות בהן מרכיבים משלימים: לדעת לעשות, לחקור ולחשוב באופן עצמאי. אלא שהמבחן האמיתי מגיע כשהסטודנטים יוצאים מגבולות האקדמיה. בשנים האחרונות הפכה שאלת ההשתלבות בתעשיית האופנה למורכבת יותר. השוק המקומי מצומצם, התחרות עם מותגים בינלאומיים גדולה, והקמת מותג עצמאי מחייבת לא רק יכולת עיצובית אלא גם ידע עסקי, הבנה בשיווק, בניהול ובייצור, ובעיקר יכולת התמדה.

לא כל בוגר יקים מותג עצמאי. חלק יפנו לתעשייה, למחקר, להוראה, לטקסטיל, לתלבושות או לאמנות. לכן חשיבות האקדמיה היא גם בפיתוח יכולת להסתגל, ללמוד מחדש וליצור במציאות משתנה.

השאלות הללו עומדות ברקע אירועי ״שתי וערב״ של קרן אדמונד דה רוטשילד, המוקדשים השנה לאופנה הישראלית. במרכז האירועים עומד פרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב, שנועד לעודד מצוינות ולהעניק הכרה ציבורית למעצבים בכירים בעלי גוף עבודה משמעותי, לצד זיהוי ותמיכה במעצבים צעירים בראשית דרכם. השנה יוענקו ארבעה פרסים בתחום עיצוב האופנה, שניים בקטגוריית הבכירים ושניים בקטגוריית הצעירים, בסכום כולל של 260 אלף שקלים.

הכרה ציבורית מעניקה ליוצרים חשיפה ומשאבים, במיוחד כשאפשרויות התמיכה ביצירה עצמאית מוגבלות. אבל פרס לא יכול להיות המדד היחיד להצלחה, בוודאי לא כשמדובר בהכשרת דור העתיד. לא כל יצירה משמעותית זוכה להכרה מיידית, ולא כל מעצב בעל קול מקורי מצליח להשתלב במנגנוני ההערכה המקובלים. לעיתים דווקא היוצרים המעניינים ביותר הם אלה שפועלים בשוליים, מתנסים בשפות חדשות ומסרבים להתאים את עצמם לציפיות קיימות.

birds

כמי שעוקבת מספר שנים אחרי האופנה הישראלית, אני מוצאת את עצמי מחפשת שוב ושוב את אותו הדבר – קול אישי. לא בהכרח בגד יפה, לא בהכרח קולקציה מסחרית, וגם לא בהכרח עבודה שמפגינה וירטואוזיות טכנית. אני מחפשת מחשבה מקורית, נקודת מבט, סיפור או אמירה ושפה אישית שמתפתחת. משהו שלא ראיתי קודם, או משהו מוכר שמוצג בדרך שלא חשבתי עליה.

בתצוגות הגמר של המחלקות לעיצוב אופנה אפשר לפעמים לזהות כבר במבט ראשון את הסטודנטים שהצליחו לגבש שפה משלהם. לא כי העבודות שלהם מושלמות, אלא כי ניכרת בהן מחשבה עצמאית. יש בהן סקרנות, תעוזה ולעיתים גם נכונות להסתכן בכישלון. לעומת זאת, עבודות עשויות היטב, מרשימות ככל שיהיו מבחינה טכנית, עלולות להישאר חסרות ייחוד אם אין מאחוריהן רעיון משמעותי.

אני מאמינה ששליטה בטכניקה היא תנאי חשוב ליצירה, אבל היא לא יכולה להיות תחליף לדמיון. באותה מידה, שימוש בטכנולוגיות מתקדמות לא הופך עבודה לחדשנית אם אין מאחוריה מחשבה מקורית.

דווקא בעידן שבו כלי הבינה המלאכותית מאפשרים לייצר דימויים ורעיונות במהירות חסרת תקדים, נדמה שהיכולת לפתח נקודת מבט אישית הופכת למשמעותית יותר. הטכנולוגיה יכולה להרחיב את האפשרויות, אבל היא לא פוטרת את המעצב מהצורך לבחור, לשאול שאלות ולגבש עמדה ושפה עצמאית.

אני תוהה לעיתים עד כמה האקדמיות באמת מאפשרות לסטודנטים לחרוג מהטעם של המרצים שלהם. הרי גם מורים המאמינים בחופש יצירתי מביאים איתם תפיסות אסתטיות, העדפות אישיות וניסיון מקצועי. ההשפעה הזאת טבעית, ולעיתים גם מפרה, אבל חשוב שתהיה מודעת לעצמה.

מבחינתי, תפקידה של האקדמיה הוא לא רק ללמד סטודנטים איך לעצב בגדים, אלא לסייע להם לגלות איזה מעצבים הם מבקשים להיות. מה מעסיק אותם, מה מסקרן אותם, מה הם רוצים לשנות ומהי התרומה הייחודית שהם יכולים להביא לעולם האופנה.

כאן טמון אולי האתגר הגדול ביותר של מי שמלמדים עיצוב: לדעת מתי להנחות, מתי לאתגר, מתי להתעקש על דיוק מקצועי, ומתי פשוט לפנות מקום. כי בסופו של דבר, ההצלחה הגדולה של מורה טוב היא לא בהכרח תלמיד שממשיך את דרכו, אלא דווקא תלמיד שמצליח למצוא דרך אחרת, כזאת שהמורה עצמו אולי בכלל לא העלה בדעתו.


שתי וערב – הבמה של פרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב אופנה
מרכז אדמונד דה רוטשילד, שדרות רוטשילד 104, תל אביב
22-26.11

Silence is Golden