105 משוררים בכתב ידם

לקראת פסטיבל המשוררים הישראלי השנתי שייערך גם השנה בחג השבועות במטולה, יצאה לאור בהוצאת כרמל אנתולוגיה הכוללת מאה וחמישה שירים של מבחר משוררים שהשתתפו במהלך עשור (1997-2007) בפסטיבל. מה שמיוחד באנתולוגיה הוא שהשירים אינם מודפסים כבכל ספר שירה אחר אלא מופיעים בכתב ידם של המשוררים, וכך ניתן להציץ במה שבדרך כלל נשאר נסתר מעיני הקורא או השומע.

בהקדמה לספר כותבת ליאת קפלן, עורכת האנתולוגיה והמנהלת האמנותית של הפסטיבל: “פרסום כזה הוא מעשה נדיר ונדיב: משורר חולק עם קוראיו תנועה פרטית מאד, הרוגשת בגוף, קושרת בין העין ובין היד, מתחוללת באזורי הספר של הנכתב ובמחוזות עלומים של תודעת הכותב. קריאת שיר בכתב יד היא הצצה סקרנית במקטע מן היצירה, השרוי, בדרך כלל, באינטימיות אפלה”.

כמי שעוסק מדי יום באותיות, גם אם מהצד הממוחשב שלהן, מצאתי את האנתולוגיה כמסמך מרתק שמאפשר הצצה אינטימית למקום שהוא באמת בדרך כלל נסתר. אני לא מחזיק מעצמי מבין גדול בשירה (יש לי אחד כזה בבית שעושה את זה הרבה יותר טוב ממני), אבל נדמה לי שזה בדיוק הספר שיכול לקרב ולו במעט בין העולם המסתורי של השירה לבין שאר בני התמותה שכמוני. כך, מצאתי את עצמי בשבוע האחרון מציץ מדי פעם בכתב ידם של אמיר אור, דנה אמיר, שרון אס, דרור בורשטיין, אורית גידלי, אלישבע גרינבאום, אמירה הס, נורית זרחי, דורי מנור, שבא סלהוב, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ’, ננו שבתאי, שז, ועוד ועוד, ובכל הצצה נדמה לי שאני מגלה משהו חדש וקסום שלא היה שם קודם.

וכהרגלי, כמה מילים גם על העטיפה שעיצב תמיר להב־רדלמסר, שגם את כתב ידו ניתן למצוא בדפי האנתולוגיה. אני מתאר לעצמי שזו החלטה מודעת, אולם מצאתי את העניין משעשע: הפונט בו השתמש להב־רדלמסר לכתיבת שם הספר (105 משוררים…) הוא פונט המדמה דווקא את המכשיר ההוא של פעם, שאין לי מושג מה שמו, שהוציא מין מדבקות מודפסות שניתן היה להדביק על תיקיות או קופסאות אחסון. לכאורה הפונט מייצג את ההפך המוחלט של הפנים שאותו הוא מכסה, אולם הניגוד בין כתב היד האישי כל כך לבין התוצאה השבלונית הוא מעניין בעיני, גם אם איני בטוח אם אכן זו הייתה הכוונה.

פרטים נוספים על הפסטיבל השנה אפשר למצוא כאן