עבודות מקוריות, טקסטים מביכים

הדרך היחידה לצפות בעבודות של בוגרי בתי הספר לעיצוב היא לבקר בתערוכות סוף-השנה המוצגות תקופה קצרה בחופשת הקיץ, שכן לעבודות אלה אין בדרך כלל תיעוד מסודר. “ויטרינה”, כתב-העת החדש של הפקולטה לעיצוב במכון טכנולוגי חולון, מבקש לתקן מצב זה, ו”לתת במה וחשיפה ליצירה ולעשייה בקורסים השונים, בסדנאות ובגלריה” (עמ’ 5). הפקולטה מתכוונת להוציא מדי שנה גיליון שיוקדש לסוגיה מסוימת מתחום העיצוב. הנושא העומד במרכז הגיליון הראשון הוא “הגלובלי לוקלי”, והמתח שנוצר בין שני הקטבים הללו – המבחינים גם בין פרטי וציבורי, אותנטי ומסחרי, בחירה וכפייה.

ניגשתי לדפי הכרומו המשובחים בציפייה ואף בהתרגשות, שכן מספר כתבי-העת לעיצוב בישראל מצומצם ביותר. היוזמה לכתב-עת כזה היא מבורכת, והפורמט של “ויטרינה” (בעיצובם של סטודיו קרן וגולן, מבוגרי הפקולטה) מרשים ביותר. גם ביחס לעבודות עצמן אין לי תלונות: הן נעות, כדרכן של עבודות-סיום מסוג זה, בין מרדנות צפויה למסחריות יצירתית. תלונותי מופנות לטקסט המלווה את העבודות, הגדוש בטעויות כתיב מביכות, עברית עילגת ורשלנות בוטה. כשחיפשתי בשורת הקרדיטים את שמו של האשם, קרי העורך הלשוני, גיליתי מה קרה: פשוט אין עורך לשוני לכתב-העת.

וכך, הדיון ב”ויטרינה” עוסק פעם באנתרופולוגיה ופעם באנטרופולוגיה, פעם בגלובאלי ופעם בגלובלי, מומחיות נהפכת לממוחיות, מעין למאין, הנשיונאל גלרי לנטיונאל גלרי ו”מקומו של העיצוב כמכשיר תרבותי הופכת במציאות הישראלית למורכבת יותר”. היעדר העריכה הלשונית אינו מסתכם רק בטעויות כתיב, רווחים כפולים והחלפות מין. תכופות מזדהר לו משפט סתום ומבולבל כמו “בחוברת זו מוצג הנושא ‘בין הגלובלי ללוקלי’, נושא קרוב אלי במיוחד כאדריכל, ותחום כמו כן בעל חשיבות לסדר היום העיצובי באקדמיה ומחוצה לה בתעשייה. זה כמו כן המשך ליום העיון בקווים מקבילים, אותו ערך יורם נידם, בפקולטה, והמאמר של דר’ ארז צפדיה שפתח את יום העיון פותח גם את החוברת הזו” (כך במקור! עמ’ 6).

נדמה שקל לפטור את הבעיות הללו בסלחנות שהרי מדובר במומחים לעיצוב, לא לכתיבה. אך כל מי שלמד במוסד אקדמי לעיצוב יודע עד כמה הסגל האקדמי מקפיד על הפרטים הקטנים בעבודות. בטקס הקרוי “הגשות” מתבוננים המורים בעבודה של הסטודנט ותרים אחר הליקויים של השפה הוויזואלית: פעם הצבע הוא אדום כהה ופעם בהיר, פעם נעשה שימוש בפונט אחד ופעם באחר, ופעם גובה החדר במודל הוא גבוה ופעם נמוך. אותו מבט ביקורתי ראוי שיפנו גם כלפי כתיבתם-שלהם.

הגיליון מבקש לחגוג את הכשרת דור העתיד של מעצבים בישראל, ומסמן את תפקידה של הפקולטה במתן כלים והתוויית דרך וטעם. כל סטודנט לעיצוב נאבק בשאלות “מי מחליט מה נכון ומה לא”, “מה הופך עבודה אחת לטובה ואת השנייה לגרועה”. מכיוון שכולנו נדרשים להחליט מדי יום החלטות עיצוביות (מה נלבש, איך נרהט, כיצד נגיש מזון), נדמה שכולם מבינים בעיצוב, ולכל אחד יש בדרך כלל דעה מגובשת בנושא. אולם עיצוב – בדומה לשאר צורות האמנות – אינו רק עניין של טעם ואינו תחום דמוקרטי. עיצוב הוא תחום שמאופיין בכללים של אסתטיקה הנובעים מהנחות קוגניטיביות, מיישומים של תפיסות תיאורטיות וגם מאופנות או מטרנדים. בתחום העיצוב יש “נכון” ו”לא נכון”; יש דרך להתוות וחזון אסתטי ליישם.

האדריכל גלעד דובשני, דיקן הפקולטה לעיצוב, לא יסכים אתי. הוא כותב: “לדעתי אנו נמצאים היום בתקופת מעבר, אין דוגמות או תפיסות עולם הגמוניות, הכל אפשרי, הכל מותר (…) כאן מקומה של חוברת ויטרינה 1, לא להציע תפיסה הגמונית או דוגמה כזו או אחרת, אלא לתת מראה כוון, בסיס לדיון, ומקור השראה להמשך יצירה בתחומי העיצוב השונים” (עמ’ 9). מיכל רינות ואורי בן-צבי מציעים במאמר הנאיבי על עיצוב אותנטי: “להציג את מחשבותינו כשאלות ולהשאיר לקוראים לנסח את תפיסתם האישית ביחס לעבודות, למידת האותנטיות שלהן ולמקורותיה” (עמ’ 49). כך נכרכים זה בזה רסיסים של מודעות פוסט-מודרניסטית (“הכל מותר”) עם התרפקות נוסטלגית על מושגים רומנטיים כמו אותנטיות כדי לבטל את השדה הדיסציפלינרי של העיצוב.

למרבה המזל, ד”ר ארז צפדיה מהמחלקה למנהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר, היחיד מבין הכותבים שאינו נמנה על סגל המרצים בפקולטה, מציג גישה שונה. במאמרו “עיצוב בקווים מקבילים: על תהליכי גלובליזציה וזהות” הוא כותב על “מעצמת ההי-טק הישראלית, ממלכת הקניונים, המותגים וערוצי הכבלים שבמשך עשרות שנים דיכאה חלקים גדולים באוכלוסיה תחת שליטתה” (עמ’ 12). צפדיה מפרק את המושגים מקומי, לאומי וגלובלי, ומראה כיצד הם “אוצרים בתוכם כוח דכאני שמשמש ככלי משמוע ושימור היררכיות חברתיות לחלוקת משאבים מעוותת ובלתי שוויונית”. בסיום דבריו הוא קורא לאלטרנטיבה: לא עוד “אותנטיות” בחסות ערוץ 2 או “דמוקרטיה של טעם” בנוסח “כוכב נולד”, אלא אלטרנטיבה שתקפל בתוכה גם אמירה לשינוי חברתי וקריאת תיגר על ההיררכיות שמייצרים קני המידה הלאומי והגלובלי.

בהמשך כותב האדריכל יורם נידם על עיצוב הבית כמכשיר לביטוי תרבותי במרחב המקומי ובכפר הגלובלי. הוא מבקש לתאר את “העיצוב הישראלי” וקושר בין בניין האתוס הציוני לבין הניסיון לגבש זהות מקומית מובחנת בשדה העיצוב. המאמר מלווה בעבודות נבחרות של סטודנטים, שהתבקשו במסגרת שיעורי סטודיו מחקרי-מתודולוגי לנסח מניפסט אדריכלי בנושא יחידת המגורים ולפעול לאורו. התוצאות המוצגות מעוררות השראה ברובן, ומצליחות לבטא באופן ויזואלי את המרחב שבו מיטשטש הגבול בין הפרטי לציבורי. מסקנתו של נידם היא ש”לא ניתן לאפיין מהעבודות רגע מזוקק, מקומי, נקי מהשפעות זרות. הזהות המקומית מבצבצת כאנקדוטה רגעית וחמקמקה” (עמ’ 44).

מתי עבודת עיצוב היא “אותנטית”, שואלים מיכל רינות ואורי בן־צבי, הדנים בדיאלוג שבין חומרי הגלם לתוצר “בתקופה שבה אובייקטים מעוצבים במקום אחד, מיוצרים סדרתית במקום שני, וכל זאת מחומרי גלם המגיעים ממקומות שלישי, רביעי וחמישי” (עמ’ 48). גם כאן מצליחים הסטודנטים להעשיר את השאלה התיאורטית בתגובות מעשיות. בולטות מנורות הלילה בהשראת “תיבת האהבה” ובהשראת צורת הנשיאה המסורתית של יפעת לוין וחן דנון; אגרטל הסחבה של אודי דפנא; השלט הרחוק “אלט קונטרול” של רותם להב ועידו ברוכין, והעציץ הנודד של נועם טוויק הנודד אחר אור השמש לאורך היום, וכשהוא צמא הוא נוסע לנקודת ההשקיה ומחכה לבעליו שישקה אותו. אין ספק שעבודות הסטודנטים עשו את המוטל עליהן ושמרו על כבודם של המוסד והגיליון כולו. אני מקווה שמוריהם יילכו בעקבותיהם: לעבודות מקוריות ומוצלחות מגיע טקסט מלווה תקין, אינטליגנטי ונהיר.

–

התפרסם במקור במוסף ספרים של עיתון הארץ