חצי עולם ורוד, חצי כחול

(כל פעם זה מדהים אותי מחדש, פעם ראשונה) אני נתקל במשהו שמוצא חן בעיני באינטרנט. אני מחליט שאני רוצה לכתוב עליו. אני שולח מייל. אני מקבל תשובה. מחליפים קצת מיילים, אני מקבל תמונות, ואם צריך גם מדברים בטלפון. והנה, יש כתבה. בכל פעם ממקום אחר בעולם, הפעם אמנית מקוריאה. קוריאה… משהו האינטרנט הזה.

(כל פעם זה מדהים אותי, פעם שנייה) כל הענין הזה של הכחול והורוד. אני מסתכל על הצילומים של JeongMee Yoon שעשתה משהו מאד פשוט – ביקשה מהורים להוציא את כל הדברים הוורודים שיש לילדה שלהם, או את כל הכחולים שיש לילד, פרסה אותם מסביבם בחדר וצילמה. התוצאה גרוטסקית, מטרידה, מפחידה ומעוררת הרבה שאלות על קפיטליזם, שיווק, צרכנות ומגדר אבל בו בזמן מהממת מבחינה ויזואלית, כזו שאי אפשר להפסיק להסתכל עליה ולהתפעל. ואז מכה בי המחשבה שאני קצת מקנא גם בילדים וגם בילדות שמופיעים בצילומים, ואני חושב שגם אני רוצה. הכל כל כך פשוט שאתה אוהב רק צבע אחד, הכל מתאים להכל, מה רע בחיים. אבל במה לבחור? כחול או ורוד? בלי להתבלבל אני יכול לדמיין את עצמי בכל אחד מהחדרים האלו. לא פשוט בכלל.

(כל פעם זה מדהים אותי, פעם שלישית) נסו להיזכר בגברים שראיתם לבושים בורוד. עכשיו תנסו עוד קצת. סביר להניח שלא ממש נתקלתם בכאלו, ולא – חג פורים לא ממש נחשב. ואם כבר פגשתם, מה חשבתם. העניין הזה, שחס וחלילה הגבריות המתפרצת שלהם לא תפגע אם הם ילבשו צבע שקצת חורג מהקונבנציה. שלא יחשבו חס וחלילה שהם הומואים. אצל נשים לעומת זאת תמצאו כחול בשפע, ואף אחד לא חושד במיניות של אישה שלובשת כחול. הרבה מחשבות יש לי מכל הסיפור הזה, אבל בינתיים תהנו מהתמונות. מומלץ ללחוץ על הלינקים ולראות אותן בגדול, אלא אם אתם בניו יורק שם הן מוצגות עד 26.4 ב־Jenkins Johnson gallery.

הנה העמוד הראשון בגודל נורמלי שאפשר גם לקרוא, הנה השני, והנה השלישי. פורסם במוסף שמנת של עיתון הארץ, גליון מרץ שיצא לאור היום.