כל מה שחשוב ויפה

סיכום תערוכות סוף השנה 2008

זהירות: פוסט ארוך מהרגיל.

במשך שלושה שבועות ביקרתי בתשע תערוכות סוף שנה. שבע מהן במשך 12 יום, ושתיים נוספות בשבוע וחצי שאחרי. ללא ספק אינטנסיבי. כל בית ספר קיבל סקירה משלו, מי שרוצה להשלים – כולן נמצאות פה. האמת, בהתחלה קצת חששתי: שזה יהיה יותר מדי, שלא יהיה מה להגיד, שבתערוכות האחרונות כבר לא תהיה לי סבלנות, ושאני לא אזכור מה ראיתי איפה ומה שיך למה. בדיעבד היה לי מאד מעניין, כל תערוכה הייתה משהו אחר לגמרי, כל מוסד והאג'נדה שלו. הנה בכל זאת כמה מחשבות לסיכום, ולא לפי סדר חשיבות כזה או אחר (וכמובן עם הרבה הכללות):

כמעצב גרפי ברור לי שיש לי חולשה לתערוכות של המחלקות לתקשורת חזותית, וכשהתערוכה מוצלחת זו בכלל חגיגה לעיניים. בכל התערוכות שביקרתי הייתה נציגות למחלקות לתקשורת חזותית, לעומת עיצוב תעשייתי למשל שהיו רק בחמש (רוב המחשבות יתרכזו לפיכך במחלקות האלו מטבע הדברים). מבין כולן, כפי שכבר כתבתי, התערוכה המוצלחת ביותר הייתה בויצו חיפה: מקצועיות, איפוק, אנדרסטייטמנט, בלי לצעוק, בלי התלהמות, כמו שצריך.

ברוב התערוכות כמעט כל עבודה מלווה בטקסט שמסביר אותה. הטקסטים האלו הרבה פעמים עילגים, מלאים בשגיאות, טעויות כתיב וכן הלאה. הרבה פעמים הם גם כתובים בפונט לא ברור, בגודל לא הגיוני, ובמגילות ארוכות שאין סיכוי שמישהו יצליח לקרוא. האשמה פה כמובן במרצים. כל כך קשה לתת למישהו עם הבנה בסיסית בעיצוב גרפי לקבוע פונט, גודל, ריווח וכן הלאה? ויותר מכך, קשה למצוא מישהו שיודע עברית כמו שצריך שיעבור על הטקסטים לפני שתולים אותם?

נדמה לי שכותרת הפוסט הזה הייתה צריכה להיות בכלל, אם לצטט את נושאי המגבעת: אני ואני ואני ואני. כותרת אחרת שאני יכול לחשוב עליה: את מי זה מעניין. אני לא חושב שהנבירה בעצמך היא פסולה, השאלה מה התוצאה. מסע אישי אל הקיבוץ, היציאה מהארון, או פרוייקט שמוקדש לאמא או לסבתא, אם אין בהם איכות יוצאת דופן או אמירה שיש בה משהו שהוא מעבר לפן האישי, אין בהם ערך. בדומה לכך, גם פנייה לתדמיות מסחריות או לעיצוב תעשייתי מסחרי, אין בה ערך בתערוכת סיום, אם אין שם עומק. זה לא שזה לא יפה, זה לא שלא צריך ללמוד את זה ולדעת לעשות את זה כמו שצריך, אבל אני חושב שבתערוכת גמר יש מקום לאמירה משמעותית יותר, עם נגיעה לחברה שאנחנו חיים בה.

בהמשך לכך, דבר שמאד הפריע לי ושלא יצא לי לכתוב עליו הוא השימוש הרווח בשפה האנגלית. לא שאני גדול הציונים ומחיי השפה העברית, אבל אני סבור שמי שלומד עיצוב חייב לעבוד עם השפה שהוא חי איתה ביום יום. ושוב, זה לא שאסור אנגלית בכלל, פשוט זה ברור שברוב המקרים השימוש באנגלית הוא פתרון קל למי שקשה לו להתעמק עם טיפוגרפיה עברית. יש משהו מאד נוח בלבחור פונט אנגלי, שישר משדר יוקרה ותחכום, אבל זה בדיוק העניין: נראה אתכם מתמודדים דווקא עם האותיות העבריות. מה לעשות, זו השפה שמדברים פה (עדיין).

עוד משהו שלא הספקתי לכתוב עליו: בניגוד למחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל שעליה כתבתי ושמאד התרשמתי מהבוגרים שלה, היו שתי מחלקות שוות ומעניינות שלא כתבתי עליהן מכיוון שהייתי מוגבל במקום – המחלקה לצורפות ותכשיטים והמחלקה לעיצוב טכסטיל בשנקר. בשתיהן התערוכה הייתה נהדרת, ולשמחתי אודית לורן בלקין כתבה עליהן בנענע 10 (ולמרות העיצוב החדש והמאד לא מוצלח לטעמי של האתר כדאי בכל זאת להכנס).

הכי מסכנים הסטודנטים של האינטראקטיב. אף אחד לא כותב עליהם, לאף אחד אין סבלנות לשבת מול המחשב ולהקדיש לכל עבודה את הזמן שמגיע לה. הכי מסכנים 2: סטודנטים לאיור. היו גם בשנקר וגם בויצו עבודות פשוט מרגשות, וכשאני מסתכל מסביבי על אפשרויות העבודה שלהם, זה קצת עצוב.

בסופו של דבר לא הצלחתי לכתוב על כל מי שרציתי, וברור לי שיש משהו לא הוגן במתכונת של 600 מילה לתערוכה. איך אפשר להשוות בין בי"ס שיש בו מחלקה אחת עם 30 בוגרים לבין מוסד כמו בצלאל למשל שיש בו כל כל הרבה מחלקות ובוגרים, ועל שניהם אתה אמור לכתוב באותו ההקף.

מחשבה: למה שלא כל בתי הספר יתאחדו בקמפיין פרסומי אחד גדול ויערכו הפנינג במשך שבועיים של עיצוב ישראלי צעיר בכל רחבי הארץ. נראה לי שיש לכזה דבר המון פוטנציאל. ברור לי אגב למה הם לא יעשו את זה, אבל אולי מישהו יקח את היוזמה. נראה.

שתי עצות: 1. עצה למוסדות הקטנים יותר / הנחשבים פחות: הקדימו את מועד הפתיחה של התערוכה שלכם, אפילו לחודש יוני. אין מה לעשות, אחרי שמבקרים בשנקר, חולון או בצלאל למשל, קשה יותר להתרשם וההשוואה בלתי נמנעת. 2. עצה לכולם: מזגן. אחרי שביקרתי בכמה תערוכות שלא היו ממוזגות קשה לי להבין איך אפשר ללמוד בלי מזגן. אם לבקר בתערוכה היה קשה, לא רוצה לחשוב איך זה ללמוד ככה.

זהו בינתיים. מה איתכם?

*כוכבית מייצגת שדות חובה

6 תגובות על הכתבה

  1. בוב

    שלום, בד"כ אני קורא פסיבי ולא נוטה להגיב, הפעם בשביל הכיף, החלטתי לתת את דעתי על פוסט זה.

    אני לא מסכים כל כך לגבי הנקודה של השימוש בשפה האנגלית בעבודת גמר. אני מבין לגמרי את מה שכתבת ובכלליות אני מסכים לגמרי שסטודנט צריך להשתמש בשפה שבה הוא חי ועובד. מצד שני, אם הסטודנט לא מבין טיפוגרפיה באופן כללי, לא משנה באיזה שפה הוא משתמש, העבודה שלו עדיין נראית על הפנים.
    אני מאמין (ובמיוחד בעבודת גמר) שהבחירה בשפה מסוימת היא כלי, כמו כל כלי אחר שמעצב משתמש בו. וצריך להשתמש בו (וכמו בשאר הכלים שיש לך) בקפידה.

    ובנוגע לקונספט ולהתעסקות ב"אני" בעבודות הגמר, אני מסכים אם דבריך, אבל עדיין, לדעתי יש מקום והרבה מקום גם לסתם עבודות שעוסקות בסתם "ביוטיפיקיישן" לשם היופי עצמו. כל עבודה בבסיסה צריכה קונספט (אפילו מיתוג! כן!), אפילו הכי מזערי, ומן הסתם הוא נובע מהפנימיות של הסטודנט בתור יוצר (בכל עבודה יש קצת קצת מה"אני". לא?). אני חושב שאלו יחסים הדדיים. עיצוב לא יהיה קיים ללא קונספט כמו שקונספט שנראה רע, לרוב לא יימכר (דבר שמשום מה במדינה שלנו עובד, לא ברור איך…)

  2. יובל

    צודק לגבי זה שמי שלא מבין זה לא משנה באיזו שפה הוא משתמש אבל בכל זאת קל לסטונטים יותר לעבוד באנגלית
    אין לי בעיה עקרונית עם עבודות יפות, אבל גם שם כמו שציינת צריך משהו עמוק

    ותודה על שחרגת ממנהגך

  3. כנרת

    פוסט מצוין.

    אני מתגעגעת לתערוכות הגמר האלה, עם הבוסריות שבהן וההתרגשות שבהן והברק פה ושם והעבודה הקשה וההימור על מי עוד נשמע.
    הייתי עכשיו בתערוכה שאמורה היתה לקבץ בוגרים של בתי ספר לעיצוב בצרפת, ובאמת, אני חושבת שבכל חדר המתנה לועדת הקבלה של כל אחד מבתי הספר שהזכרת בישראל יש יותר כישרון ויצירתיות בתיקי העבודות של המועמדים ממה שראיתי שם.

    אבל החום, החום הנוראי הזה, כמעט התייבשתי בתערוכת הגמר בבצלאל לפני הרבה שנים. זה באמת הופך את הצפיה בעבודות האחרונות להזייתית משהו.
    (פה, למשל, היה קריר ונעים, אבל משעמם)

  4. ניר טובר

    נהנתי לקרוא את הביקורות, ואתה צודק, 600 מילה לא זה מספיק.

    אני מסכים איתך לגבי השימוש בשפה האנגלית, ואני יכול להגיד שבתור סטודנט, הדיון על איזה שפה לבחור הוא דיון שמתקיים ביום-יום לאורך הלימודים, לא רק בפרויקטי הגמר. למרות שאני נוטה (מאוד אפילו) לשפה העברית, אני חושב שמוסד גדול לעיצוב, חובתו להוציא סטודנטים שיודעים גם לעבוד בשפות אחרות חוץ מעברית (ואולי אפילו חוץ מאנגלית), ויכולים לתרגם את המיומנות שלהם לעולם הגדול שהולך ומתכווץ מרגע לרגע.

    מה שאני לא מסכים זה עם ההצהרה שאנגלית היא פתרון קל ונוח, שישר משדרת יוקרה ותחכום. בכלל לא. העובדה שיש הרבה יותר פונטים טובים באנגלית מאשר בעברית, לא בטוח תורמת לסטודנט המחפש את הפונט המושלם לפרוייקט שלו, ולמעשה יכולה לגרום לבלבול יותר גדול. מה גם שסטודנט, שחיי את רוב חייו עם השפה העברית, יהיה לו הרבה יותר קשה להגיע באנגלית לרמות הטיפול והדיוק הדרושים בטיפוגרפיה של בוגר מוסד אקדמאי, בגלל שהוא לא חיי עם השפה הזו (והוא בטח יעשה יותר שגיאות כתיב מאשר בעברית). העובדה שפרויקט באנגלית "נראה חו"ל" היא אולי רק אשליה שנוצרת רק אצל אנשים שאינם מעצבים, אבל לפי דעתי מעצבים ישר מבחינים ברידוד הטיפוגרפי של מישהו שמטפל בטיפוגרפיה שאינו מכיר.

    ובטח שאם ניקח פרויקטים כאלה לחו"ל, הם יראו כמו שכנרת הזכירה, כסקיצה למשהו לא ברור בתיק העבודות של צעיר המועמד ללימודי עיצוב.

  5. אסתי

    ההתעסקות המשעממת ובעיקר הלא מקורית בפופיק של עצמך היא תופעה שחוצה את כל הפורמטים ואת כל תחומי החיים, החל מספרים וכלה בתוכניות הריאליטי למיניהן. ברור שגם הפרסום נגוע בזה, כי עם כל ההתקדמות הטכנולוגית, העולם שלנו הופך רדוד יותר ויותר וגם עילג.
    כן עילג.
    וזה מה שמוביל אותי להסכמה הגורפת שלי בנוגע לאנגלית. העם היושב בציון לא יודע את שפתו הוא על כל רבדיה, ולכן קל לו לברוח למחוזות של האנגלית שגם בה הוא לא שולט, אבל הצליח לקלוט כמה ביטויים חינניים מהטלוויזיה ומהאינטרנט והוא תוקע אותם בכל מקום, בלי הבנה מינימלית מה עומד מאחוריהם ומה הרקע שלהם.

    התירוץ החביב של "פונטים בלעז יותר יפים" מקפיץ אותי כל פעם מחדש. ממתי יופי הוא פונקציה של משהו? קודם כל הרעיון ואחר כך העיצוב שחייב להיות טוב כי זה הכלי וזה האמצעי אבל זה בהחלט לא המטרה.
    אני לסטודנטים שלי לא מרשה להשתמש באנגלית בשום מקרה, אלא אם כן זה קמפיין שמיועד לחו"ל.

    אבל בשורה הסופית מה שמדכא אותי אלו הבינוניות והמיינסטרימיות השולטים (ביחד עם מיומנות גבוהה בתוכנות ובוועדת הקישוט)
    פה ושם יש הברקות מרגשות ביותר, כי החריגים והמקוריים מבריקים ביותר.

    מצד שני אולי ככה זה מקדמת דנה?

  6. יובל

    כנרת
    לו רק היה פה קריר ונעים הכל היה נראה אחרת, אבל אני בטח לא מחדש בזה שום דבר. מצד שני לא הייתי מהמר על חדרי הקבלה בעיניים עצומות. לא כל כך מהר

    ניר
    כמו שאמרת – אכן לא מספיק. לגבי האנגלית – ברור שאיש מקצוע יראה מהר מאד מה כל אחד מבין (או לא) בטיפוגרפיה ונדמה לי שאנחנו הרבה יותר מסכימים מלא מסכימים

    ואסתי
    הללויה. אנחנו מסכימים. ולשם שינוי אי מסכים עם כל מה שכתבת את בתגובה

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden