סיכום תערוכות סוף השנה 2008

זהירות: פוסט ארוך מהרגיל.

במשך שלושה שבועות ביקרתי בתשע תערוכות סוף שנה. שבע מהן במשך 12 יום, ושתיים נוספות בשבוע וחצי שאחרי. ללא ספק אינטנסיבי. כל בית ספר קיבל סקירה משלו, מי שרוצה להשלים – כולן נמצאות פה. האמת, בהתחלה קצת חששתי: שזה יהיה יותר מדי, שלא יהיה מה להגיד, שבתערוכות האחרונות כבר לא תהיה לי סבלנות, ושאני לא אזכור מה ראיתי איפה ומה שיך למה. בדיעבד היה לי מאד מעניין, כל תערוכה הייתה משהו אחר לגמרי, כל מוסד והאג’נדה שלו. הנה בכל זאת כמה מחשבות לסיכום, ולא לפי סדר חשיבות כזה או אחר (וכמובן עם הרבה הכללות):

–

כמעצב גרפי ברור לי שיש לי חולשה לתערוכות של המחלקות לתקשורת חזותית, וכשהתערוכה מוצלחת זו בכלל חגיגה לעיניים. בכל התערוכות שביקרתי הייתה נציגות למחלקות לתקשורת חזותית, לעומת עיצוב תעשייתי למשל שהיו רק בחמש (רוב המחשבות יתרכזו לפיכך במחלקות האלו מטבע הדברים). מבין כולן, כפי שכבר כתבתי, התערוכה המוצלחת ביותר הייתה בויצו חיפה: מקצועיות, איפוק, אנדרסטייטמנט, בלי לצעוק, בלי התלהמות, כמו שצריך.

–

ברוב התערוכות כמעט כל עבודה מלווה בטקסט שמסביר אותה. הטקסטים האלו הרבה פעמים עילגים, מלאים בשגיאות, טעויות כתיב וכן הלאה. הרבה פעמים הם גם כתובים בפונט לא ברור, בגודל לא הגיוני, ובמגילות ארוכות שאין סיכוי שמישהו יצליח לקרוא. האשמה פה כמובן במרצים. כל כך קשה לתת למישהו עם הבנה בסיסית בעיצוב גרפי לקבוע פונט, גודל, ריווח וכן הלאה? ויותר מכך, קשה למצוא מישהו שיודע עברית כמו שצריך שיעבור על הטקסטים לפני שתולים אותם?

–

נדמה לי שכותרת הפוסט הזה הייתה צריכה להיות בכלל, אם לצטט את נושאי המגבעת: אני ואני ואני ואני. כותרת אחרת שאני יכול לחשוב עליה: את מי זה מעניין. אני לא חושב שהנבירה בעצמך היא פסולה, השאלה מה התוצאה. מסע אישי אל הקיבוץ, היציאה מהארון, או פרוייקט שמוקדש לאמא או לסבתא, אם אין בהם איכות יוצאת דופן או אמירה שיש בה משהו שהוא מעבר לפן האישי, אין בהם ערך. בדומה לכך, גם פנייה לתדמיות מסחריות או לעיצוב תעשייתי מסחרי, אין בה ערך בתערוכת סיום, אם אין שם עומק. זה לא שזה לא יפה, זה לא שלא צריך ללמוד את זה ולדעת לעשות את זה כמו שצריך, אבל אני חושב שבתערוכת גמר יש מקום לאמירה משמעותית יותר, עם נגיעה לחברה שאנחנו חיים בה.

–

בהמשך לכך, דבר שמאד הפריע לי ושלא יצא לי לכתוב עליו הוא השימוש הרווח בשפה האנגלית. לא שאני גדול הציונים ומחיי השפה העברית, אבל אני סבור שמי שלומד עיצוב חייב לעבוד עם השפה שהוא חי איתה ביום יום. ושוב, זה לא שאסור אנגלית בכלל, פשוט זה ברור שברוב המקרים השימוש באנגלית הוא פתרון קל למי שקשה לו להתעמק עם טיפוגרפיה עברית. יש משהו מאד נוח בלבחור פונט אנגלי, שישר משדר יוקרה ותחכום, אבל זה בדיוק העניין: נראה אתכם מתמודדים דווקא עם האותיות העבריות. מה לעשות, זו השפה שמדברים פה (עדיין).

–

עוד משהו שלא הספקתי לכתוב עליו: בניגוד למחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל שעליה כתבתי ושמאד התרשמתי מהבוגרים שלה, היו שתי מחלקות שוות ומעניינות שלא כתבתי עליהן מכיוון שהייתי מוגבל במקום – המחלקה לצורפות ותכשיטים והמחלקה לעיצוב טכסטיל בשנקר. בשתיהן התערוכה הייתה נהדרת, ולשמחתי אודית לורן בלקין כתבה עליהן בנענע 10 (ולמרות העיצוב החדש והמאד לא מוצלח לטעמי של האתר כדאי בכל זאת להכנס).

–

הכי מסכנים הסטודנטים של האינטראקטיב. אף אחד לא כותב עליהם, לאף אחד אין סבלנות לשבת מול המחשב ולהקדיש לכל עבודה את הזמן שמגיע לה. הכי מסכנים 2: סטודנטים לאיור. היו גם בשנקר וגם בויצו עבודות פשוט מרגשות, וכשאני מסתכל מסביבי על אפשרויות העבודה שלהם, זה קצת עצוב.

–

בסופו של דבר לא הצלחתי לכתוב על כל מי שרציתי, וברור לי שיש משהו לא הוגן במתכונת של 600 מילה לתערוכה. איך אפשר להשוות בין בי”ס שיש בו מחלקה אחת עם 30 בוגרים לבין מוסד כמו בצלאל למשל שיש בו כל כל הרבה מחלקות ובוגרים, ועל שניהם אתה אמור לכתוב באותו ההקף.

–

מחשבה: למה שלא כל בתי הספר יתאחדו בקמפיין פרסומי אחד גדול ויערכו הפנינג במשך שבועיים של עיצוב ישראלי צעיר בכל רחבי הארץ. נראה לי שיש לכזה דבר המון פוטנציאל. ברור לי אגב למה הם לא יעשו את זה, אבל אולי מישהו יקח את היוזמה. נראה.

–

שתי עצות: 1. עצה למוסדות הקטנים יותר / הנחשבים פחות: הקדימו את מועד הפתיחה של התערוכה שלכם, אפילו לחודש יוני. אין מה לעשות, אחרי שמבקרים בשנקר, חולון או בצלאל למשל, קשה יותר להתרשם וההשוואה בלתי נמנעת. 2. עצה לכולם: מזגן. אחרי שביקרתי בכמה תערוכות שלא היו ממוזגות קשה לי להבין איך אפשר ללמוד בלי מזגן. אם לבקר בתערוכה היה קשה, לא רוצה לחשוב איך זה ללמוד ככה.

–

זהו בינתיים. מה איתכם?