כל מה שחשוב ויפה

אז מה היה לנו? על תערוכות עיצוב בישראל

yuvals1

[זהירות – פוסט ארוך במיוחד]

ביום חמישי בשבוע שעבר הרצאתי בכנס השנתי של המחלקה לעיצוב פנים במכון טכנולוגי חולון. דיברתי שם על תערוכות העיצוב שהתקיימו בארץ בפרק הזמן שבין ה-15.4.2008 ל-15.4.2009. על מנת לא לשבור את רצף ההרצאה, אני לא משלב תמונות בין הקטעים השונים, אלא מלנקק לשקפים הרלבנטים. את כל השקפים של המצגת ניתן למצוא ביחד בפליקר שלי.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

אז מה היה לנו?

התחלתי לשמש ככתב העיצוב של מוסף גלריה בעיתון הארץ לפני שנה וחודשיים, במרץ 2008. בהרצאתי זו בכוונתי לסקור את תערוכות העיצוב שהתקיימו בתקופה זו, ואם להיות מדוייקים בפרק הזמן שבין ה-15.4.2008 ל-15.4.2009. אין לי כל כוונה להיכנס לשאלה מה כולל בתוכו המושג תערוכת עיצוב. כפי שתראו מיד, המנעד רחב. מה שכן אנסה לנסות זה למפות את שדה תערוכות העיצוב בארץ ולנסות לחלץ תובנות ומסקנות לגביו.

בדברי אתייחס לכל התערוכות שהוזכרו בכתיבתי, בין אם במסגרת ראיון, פריוויו או ביקורות, ובין אם בעמודי הכרוניקה, שמציינים פתיחות של תערוכות חדשות בכמה שורות. על מנת לחדד בכל זאת את הדברים, אציין רק שתחומי הסיקור שלי כוללים עיצוב תעשייתי, גרפי, איור, קרמיקה, זכוכית ותכשיטים, ולעתים גם מעבר לכך. אני לא כותב על עיצוב אופנה ואדריכלות, וכמו כן גם לא על תערוכות סטודנטים, מלבד תערוכות סוף השנה.

כשהתחלתי להכין את ההרצאה התחלתי לעשות ספירת מלאי של התערוכות שעליהן כתבתי. אני מניח שכמוכם, גם אני הופתעתי מהתוצאות, כשגילית שכתבתי על 39 תערוכות (!). לא זכרתי שכתבתי על תערוכות רבות כל כך, ומעבר לכך לא זכרתי שגם בעמודי הכרוניקה הופיעו כל כך הרבה תערוכות. בחצי שנה שכתבתי את עמודי הכרוניקה הופיעו בה 50 תערוכות, מה שאומר שבפרק הזמן של שנה התקיימו כ-140 תערוכות עיצוב (!).

לפני שאתחיל במסקנות, בכל זאת הסתייגות אחת קטנה. יתכן מאד שהיו עוד תערוכות, והיו כאלו שפספסתי. אולם, נקודת המוצא שלי היא שבכל זאת לא חמקו ממני תערוכות מצוינות או חשובות רבות. מה שכן, אנסה לבדוק כיצד יתכן שהיו כל כך הרבה תערוכות אבל שאף אחת מען לא נחקקה בזיכרון וביחד לא הצליחו ליצור אפקט מצטבר משמעותי.

גלריה פריסקופ
ברצוני להתחיל עם גלריה פריסקופ, משום שאני סבור שהיא מהווה דוגמה מייצגת לשינוי שעברו תערוכות העיצוב בעשור האחרון. גלריה פריסקופ נפתחה על ידי שרי פארן בשנת 1997. מאז שנפתחה הציגו בה מי שהפכו לשמות הגדולים והידועים של עולם העיצוב התעשייתי הישראלי הנוכחי, ולרובם הגלריה הייתה המקום הראשון שבו הציגו. בין המציגים ניתן למנות שמות כמו עמי דרך, עזרי טרזי, חנן דה לנגה, יעקב קאופמן, רביב ליפשיץ, פיני ליבוביץ, רון גלעד ועוד.

אם מסתכלים על רשימת התערוכות שהוצגו בגלריה בשנה האחרונה, ניתן להבחין במעבר מוחלט מתחום העיצוב לתחום הקראפטס – ובמיוחד קרמיקה ותכשיטים. יכולות להיות לכך כמה סיבות, סביר להניח שאחת מהן קשורה לכסף. יש לציין שעל מנת להציג בפריסקופ נדרש כל מעצב לשלם סכום של כמה אלפי שקלים בודדים.המשבר הכלכלי לא פסח על עולם העיצוב, ואם פעם פריסקופ הייתה תחנת חובה במסלול של כל מעצב, מעצבים רבים חושבים כיום פעמיים איזו תועלת תצא להם מהתערוכה. העובדה שמעצבים תעשייתיים, בשונה מאמנים, לא מעצבים בדרך כלל כך סתם להנאתם אלא עובדים בעבור לקוח, תורמת אף היא לכך שאין להם מה להציג כך סתם. מבחינה זו לאומני קרמיקה או למעצבי תכשיטים קל יותר להכין תערוכה.

אפילו אפפל, התערוכה של עזרי טרזי, הנציג היחיד והבולט של העיצוב התעשייתי הקלאסי, הציג תערוכה שקשה יהיה לקרוא לה עיצוב תעשייתי פר אקסלנס. טרזי הציג בתערוכה שאריות ופסולת של תהליך היצור התעשייתי שאותן צבע בשחור, והציג אותה כעמודי תאורה, כאגרטלים, וכחפצים אחרים שלא תמיד היה ברור מה יעודם. דבר נוסף שלא היה ברור, מה חוץ מהצביעה עשה טרזי בתערוכה. האם הוא לקח את השאריות והציג אותן כמו שהן? האם התערב בצורתן הסופית? מה תפקידו של מעצב בתהליך הזה? והאם זה בכלל משנה. תערוכה זו היא גם דוגמה טובה לאחד המאפיינים של תערוכות העיצוב בארץ ובעולם בזמן האחרון, לטשטוש בין עיצוב לאמנות.

על שלוש התערוכות האחרונות שהוצגו בפריסקופ כבר לא כתבתי. אין לי הסבר חד משמעי לכך. אתחיל מכך שפשוט לא היה לי משהו מעניין להגיד עליהן. חשוב לי להדגיש שאין לי כל כוונה לטעון שאסתר בק למשל היא לא קרמיקאית מוצלחת ושהאגרטלים שהציגה לא היו יפים, אבל הרגשתי שככתב עיצוב פחות מעניין אותי קראפטס. זה גם היה המקרה בתערוכה של הווארד ז'ורנו, רק ממקום אחר. כפי שאפשר לראות מדובר בתערוכה קונספטואלית לגמרי, שלא לומר פילוסופית, שלא תמיד היה ברור מה מוצג בה. אין לי שום דבר נגד תערוכות פילוסופיות, אבל גם במקרה הזה הרגשת ש"מרמים" אותי.

תערוכה זו, בדומה לתערוכות אחרות שהתקיימו במהלך השנה האחרונה בפריסקופ, מצביעה על בעיה נוספת שמאפיינת תערוכות עיצוב, מלבד מיקום בעייתי ושעות פתיחה מועטות. פריסקופ פתוחה למשל בימים שני-חמישי מ-17:00 עד-20:00, ובימים שישי ושבת בין 11:00 ל-13:00. אולם, הבעיה העיקרית שלפעמים נתקלים בה היא חוסר קומוניקטיביות לקהל הרחב. לעתים נדמה שתערוכות רבות מידי מיועדות ליודעי חן בלבד ושמי שעומד מאחוריהן לא עשה כל מאמץ להיות מובן ולפנות לציבור הרחב.

עדות נוספת לירידת קרנה של גלריה פריסקופ ניתן למצוא בתערוכת היחיד של יעקב קאופמן, מבכירי המעצבים בארץ, שהציג גופי תאורה בגלריה החדשה ביפו, חנות לממכר ריהוט שמתהדרת בשם גלריה, ענין נפוץ למדי בימים אלו. העובדה שקאופמן בחר להציג בחלל מסחרי ולא בפריסקופ מעידה אף היא, כאמור, על ירידת קרנו של המוסד הותיק, ועל מגמה אחרת שעניינה שיתוף פעולה עם חללים מסחריים, עליה ארחיב בהמשך.

מוזיאונים
כפי שאפשר להבחין ממבט על רשימת התערוכות שהתקיימו במוזיאונים, המצב שם לא מעודד יותר. מבין כולם, המצב במוזיאון ארץ ישראל הוא הטוב ביותר, מכיוון שעיקר ההתמקדות שלו היא במקצועות הקראפט כבר מראשיתו. מבחינה זו התערוכות שמוצגות בו הן בדרך כלל טובות ומעניינות, אולם המוזיאון לא השכיל לייצר לעצמו קו אחיד. נדמה שחסר שם אוצר ראשי שיקח על עצמו להוביל קו, וגם אם קיים אחד כזה, הוא לא מורגש.

מוזיאון תל אביב לאמנות הוא כבר סיפור אחר. לשתי התערוכות בעלות הנגיעה לעיצוב שהתקיימו בו, הייתה נטייה חזקה וברורה לכיוון אמנות. גם במקרה של soma, המיצב של אילה צרפתי, וגם במקרה של התערוכה "אמנות כבית, הבית כאמנות", שהשתמשה באוספים של המוזיאון על מנת להציג אמנים שעיצבו פריטים לבית.

למוזיאון ישראל לכאורה יש תירוץ* (הוספתי תיקון והבהרה בתגובות) – הוא נמצא בתהליך שיפוץ והרחבה, כך שאפשר להבין מדוע לא התקיימו בו תערוכות עיצוב. אלמלא תערוכה שהתקיימה באגף הנער, שמו לא היה נכלל בהרצאה זו. אולם, כשבוחנים בסופו של דבר את התנהלות המוזיאונים, מצטיירת מציאות עגומה, מכיוון שנדמה שלתחום העיצוב אין באמת זכות קיום במוסדות אלו, מלבד במקרים יוצאי דופן.

אקדמיה
כעת אפנה לאקדמיה, שלעתים נדמה שלולא הייתה קיימת, שדה העיצוב בארץ כלל לא היה קיים. בקיץ האחרון ביקרתי ב-10 תערוכות סיום ואף כתבתי על כך. מבין כל המחלקות הייתה מחלקה אחת שתפסה את תשומת ליבי במיוחד, המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל. ראשית, ניתן היה ללמוד מהתערוכה על מה שמסתמן כעתיד של לימודי העיצוב בארץ. חלק גדול מבין העבודות שהוצגו במחלקה זו היה יכול להיות מוצג תחת קורת הגג של מחלקות אחרות כמו תקשורת חזותית, עיצוב תעשייתי, צורפות ואופנה, וידיאו וניו מדיה, ואף אמנות. מעבר לכך, רוב העבודות שהוצגו בה היו רחוקות מאוד מהדימוי השמרני שיש לקראפטס, לקרמיקה או לזכוכית.

מעניינת במיוחד הייתה אצת ונקובר, העבודה של אורי שפירא, שמי שנשאר לחלק האחרון של הכנס זכה לשמוע אותו מדבר על תהליך העבודה שלו, והאזין למי שבעיני הוא היום אחד המעצבים הצעירים המעניינים שפועלים בארץ. עבודה אחרת שלו, סוואנות ברזל, הוצגה בתערוכה הישרדות שהתקיימה בגלריה החווה לפני מספר חודשים, תערוכה שמיד אעסוק גם בה. רק לסבר את האוזניים, מה שאתם רואים בצילום הקודם ובזה הנוכחי הם לא אלמוגים ואצות, וגם לא יער, אלא תוצאה של גידול חומרים באמצעות תהליכים כימיים ששפירא מבצע. בכך הוא מצטרף לשורה של מעצבים ברחבי העולם שעוסקים בגידול מלאכותי של חומרים ובנסיון לחקות את הטבע.

מלבד תערוכות הבוגרים מקיימים המוסדות האקדמיים בנוסף תערוכות במהלך השנה בגלריות שנמצאות בשטחן. אולם, כל ההתנהלות של גלריות אלו נדמית כאקראית וכחסרת יד מכוונת. מי מכם ביקר במהלך השנה בגלריה ויטרינה שבחולון? בגלריה לורבר שבשנקר? בויצ"ו חיפה או בבצלאל? ואם לא ביקרתם, האם שמעתם על תערוכות שהתקיימו שם? במקום לקיים גלריה אוניברסיטאית עם נוכחות חזקה וקו אוצרותי ברור שמתרחש לאורך שנה שלמה, נדמה שהמוסדות האקדמיים אינם מתייחסים ברצינות הראויה לתחום זה, וחבל.

ובחזרה להישרדות. את התערוכה אצרה מיה דבש, כתבת, עורכת ואוצרת ותיקה, שאספה 25 מעצבים צעירים שניסו להגדיר מחדש איך שורדים בעולם הסובל מצרכנות כפייתית ומדלדול משאבים. לצערי הגעתי לתערוכה רק ביומה האחרון, אולם אני שמח שביקרתי בה, מכיוון שזו הייתה אחת מתערוכות העיצוב המוצלחות שהתקיימו במהלך השנה. אין בכך כל פלא. דבש היא אחד האנשים היותר בקיאים בשדה העיצוב בארץ, והתערוכה היא המשך ישיר של תערוכה אחרת שאצרה, ביחד עם מירי אלזון, בשנה שעברה. במסגרת תערוכת ריהוטים 2009, אצרו השתיים את ביתן neo, מה שמביא אותנו לקטגוריה האחרונה – תערוכות מסחריות.

תערוכות מסחריות
תערוכות מסחריות דוגמת תערוכת ריהוטים או קאזה, שהתקיימו שתיהן בגני התערוכה בשנה שעברה, אינן תערוכות מעניינות במיוחד מבחינת הערך העיצובי שלהן, עקב אופיין המסחרי. ביתן neo, כפי שאפשר להתרשם, היה שונה באופיו הן מבחינת ההעמדה והן מבחינת הפריטים שהוצגו בה. גם לתערוכה זו הגעתי רק ביומה האחרון, בחול המועד סוכות, אבל הפעם היה לי תירוץ טוב – הייתי בחו"ל. דרך חורי ההצצה ניתן היה לצפות בפריטים השונים שבחנו את הטרנד הירוק מנקודות מבט שונות תחת הכותרות "לא כל הנוצץ זהב", "גן העדן המשובש" ו"הישרדות".

גם במקרה זה אין פלא שהתערוכה הייתה מוצלחת כל כך. גרם לכך השילוב בין דבש ואלזון, לבין יזמי התערוכה – תים תערוכות וירידים בע"מ, שהקצו להפקתה 300 אלף ש"ח (!). חצי שנה לאחר מכן, בחול המועד פסח, ניתן היה להתרשם משיתוף פעולה דומה בין דבש לבין גורם מסחרי אחר. לצערי גם בתערוכה זו נבצר ממני לבקר, שוב מהסיבה ששהיתי בחו"ל.

בתערוכה Five השתתפו חמש מקבוצות העיצוב הבולטות בארץ. במבנה עתיק על שפת הים של נמל יפו יכלו המבקרים להתנסות בחמש חוויות אינטראקטיביות, בחמישה חללים שונים. בכל חלל שולבו מסכי מחשב וטלוויזיה שסיפקה חברת LG מסכים בינלאומיים. כל קבוצה קיבלה תקציב של 40 אלף ש"ח למימון הפרויקט (ובסה"כ 200,000 ש"ח), מה שאיפשר להם להתפנות וליצור תוצאה מושקעת במיוחד.

אולם, חשוב לציין שכסף זה לא הכל. די היה לבקר לפני שבועיים בדיוק באירועי ועידת ישראל לאדריכלות ולעיצוב על מנת להיווכח בכך. עוד באותו היום תהיתי מי אמור להתבייש יותר – אנשי היכל התרבות שהסכימו להפוך את חלל הפואייה שלהם לשוק המוני, האדריכלים שהסכימו להציג את העבודות שלהם בצורה מבזה, המעצבים הצעירים שגררו אותם לשם (לא יודע מה הבטיחו להם) ומיקמו אותם ללא סדר וללא הגיון נראה לעין, העבודות שמדי פעם היו תלויות בחלל בלי שום הסבר, המציגים המסחריים שהכניסו אנשים לג'קוזי (!!! בהיכל התרבות), המעצבים והאדריכלים שקיבלו את הפרסים מוועדה שלא כל כך ברור המנדט שלקחה לעצמה, או קהל המבקרים שהגיע וחשב לעצמו – אז זה מה שעולם העיצוב שווה. והרשימה עוד ארוכה.

לסיום, כמה מילים אופטימיות.
תחילה, עצה ידידותית. אם מיה דבש מציעה לכם להשתתף בתערוכה, ישר תסכימו, אבל רק תוודאו שהתערוכה לא מתקיימת בחגים אם אתם רוצים שיכתבו עליכם בעיתון. שנית, אי אפשר לדבר על תערוכות עיצוב, מבלי לקוות שבשנה הבאה התמונה תשתנה ולו בקצת, בזכות שחקן חיזוק אחד ומשמעותי. נדמה, שאם יש מוסד אחד שיכול לטלטל את השדה ולגרום לתפנית חיובית, הלא זה מוזיאון העיצוב שקם בימים אלו בחולון, לא רחוק מכאן. ואם יש דבר אחד שישמח אותי, זה יהיה לעמוד על במה זו בשנה הבאה ולספר על התערוכות המוצלחות שהתקיימו במוזיאון.

תודה.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

אם כבר הגעתם עד לפה – למה שלא תגידו מה דעתכם?

*כוכבית מייצגת שדות חובה

9 תגובות על הכתבה

  1. אמן סודי

    מיקצועיות לשמה
    ותודה על השיתוף

  2. מעצבת

    מתערוכות "עוצב בישראל" של קהילת המעצבים בראשות דיויד גרוסמן.

  3. יובל

    תערוכת עוצב בישראל התקיימה בחודש פברואר 2008
    http://www.notes.co.il/saar/41024.asp
    זה גם לפני שהייתי כתב העיצוב של גלריה וגם לפני פרק הזמן המדובר

    אם כבר השאלה צריכה להיות למה לא התקיימה עדיין תערוכת עוצב בישראל 09, והסיבה כפי שפשר לנחש היא המצב הכלכלי

    ולאמן הסודי – תודה

  4. אסתי

    שאפו על הסקירה המדוקדקת והיסודית.
    מדהימה כמות העבודה שעית בזמן כה קצר.
    ועכשיו לשאלה – למה אתה מגידר את העבודות של אורי שפירא כ"עיצוב"?
    ביני לביני אני מנסה לתת הגדרה לעבודות האלו, אלב מודה "עיצוב" רחוק מכל הגדרה שאני יכולה לחשוב עליה. או שאולי אני טועה?
    התוכל להסביר.

  5. אסתי

    בתגובה אחת )-:
    פאדיחה איומה.

    ואכתוב שנית והפעם מתוקן:

    מדהימה כמות העבודה שעשית בזמן כה קצר.
    ועכשיו לשאלה – למה אתה מגדיר את העבודות של אורי שפירא כ"עיצוב"?
    ביני לביני אני מנסה לתת הגדרה לעבודות האלו, אבל מודה "עיצוב" רחוק מכל הגדרה שאני יכולה לחשוב עליה. או שאולי אני טועה?
    התוכל להסביר.

  6. יובל

    וזה לא שהתשובה חד משמעית. רק למען הסדר הטוב – כמו שציינתי, אין לי עניין להגדיר מה זה עיצוב. אבל בגלל ששאלת יפה (…) אני אסביר.
    קודם כל זה עיצוב בגלל העובדה הפשוטה שהעבודה נעשתה כפרויקט גמר במסגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל. דבר שני – זה נכון שכרגע אין לדבר הזה ישום מעשי, אבל זה ברור לי שיום אחד, ואני מאמין שזה יגיע מוקדם ממה שאורי חושב, יהיה לדבר הזה לקוחות, ונתחיל לראות את זה בעיצוב פנים, או בעיצוב תעשייתי, או במקומות שאנחנו אפילו לא יכולים כרגע לדמיין.
    אז נכון שזה על הגבול, ואפשר לראות בזה גם אמנות. אבל זה בדיוק חלק מהטשטוש שגם אותו ציינתי, שזו מסוג העבודות שהיו יכולות להופיע במחלקות אחרות

  7. איריס זהר

    סקירה נהדרת,
    רציתי להוסיף שתי תערוכות עיצוב שנערכו בבית האמנים תל-אביב: התערוכות של עמי דרך+דב גנושרא, ואלון רזגור. כמו שציינת לפני שנתיים המקום הטבעי שלהן היה פריסקופ.
    עוד מקום שניתן להתרשם בו מעיצוב ישראלי והפעם מסחרי: תערוכת "כלים נאים", אמנם מעט מידי אבל בהחלט מסמנים כיוון מנקי ביזנס, שחר פלג ואוטוטו.

  8. יובל

    לא שכחתי אבל מטבע הדברים לא יכולתי להתייחס לכל התערוכות

  9. יובל

    לאחר שיחה עם דוברת מוזיאון ישראל, הבנתי שטעיתי כשהשתמשתי במילה תירוץ כשהתייחסתי לעבודות שנעשות בימים אלו במוזיאון. אני עדין עומד על דעתי שבתקופת הזמן שסקרתי לא הייתה למילה עיצוב נוכחות במוזיאון, אולם אני מסכים שאין זה הוגן לקבוע על סמך שנה זו את תרומתו של מוזיאון ישראל לשדה העיצוב. כולי תקווה שכשהמוזיאון יפתח שוב את שעריו אוכל למנות בשמחה את השגיו בתחום

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden