סיכום תערוכות סוף השנה 2009

רציתי לפרסם את הפוסט הזה בשבוע שעבר, שנה בדיוק אחר הפוסט הזה, סיכום תערוכות סוף השנה 2008. אבל, הרצח בבר נוער, שאני עדין לא לגמרי מעכל אותו, שיבש לי קצת את התוכניות. הרצח הנורא הזה עוד ממשיך ללוות אותי במחשבות והרהורים, כמו גם הדיון בארונות ובאאוטינג, ואני מניח שחלק מזה יבוא לידי ביטוי בעתיד גם פה בבלוג.

– – – – – – – – –

אתחיל מספירת מלאי: ביקרתי השנה בשמונה תערוכות בוגרים, לפי הסדר הבא: מכון אבני, בצלאל, ויצו חיפה, שנקר, מכון טכנולוגי חולון, המכון לאומנויות במכללת תל חי, מכללת גורן בעמק יזרעאל וסמינר הקיבוצים. בניגוד לשנה שעברה החלטתי לוותר על התערוכות של חשיפה ותלתן, ואני עדין מקווה להספיק את אלו של מנשר והדסה.

אם בשנה שעברה קצת חששתי מהעומס, השנה כבר ידעתי לקראת מה אני הולך. לא היה פשוט, אפילו מתיש, אבל אני חושב שבסך הכל עמדתי בזה בכבוד. בניגוד לשנה שעברה, כתבתי באונליין על שש התערוכות הראשונות בבלוג שפתחתי בעכבר אונליין, כל מחלקה קיבלה פוסט משלה, והעליתי לא מעט תמונות לפליקר שלי. הדבר איפשר לי להתייחס לכל מחלקה באופן שווה. בפרינט הופיעו שתי התייחסויות. האחת – פרויקט הבוגרים המצטיינים של מחלקות התקשורת החזותית, והשנייה – סיכום כללי של התערוכות.

המחשבה שהחלה לעלות כבר בשנה שעברה, ורק התחזקה השנה, היא שהקונספט של תערוכות סוף שנה קצת פשט את הרגל ומיצה את עצמו. אלפי עבודות, קומות, מחלקות, אוביקטים, סרטים – קשה עד בלתי אפשרי לעבור על הכל כמו שצריך. מה שמביא אותי אל השאלה – את מי זה משרת? כתבתי על זה קצת בסיכום התערוכות שפורסם בשבוע שעבר. האם התערוכות מיועדות לסטודנטים, סוג של סגירת מעגל? למעסיקים פוטנציאליים? האם הן מיועדות להורים של הסטודנטים, שיראו על מה הם הוציאו כל כך הרבה כסף ויוכלו להתגאות בילדים? האם לראשי המחלקות ולהנהלת המוסד שיוכלו להשוויץ למי יש יותר גדול? האם אין דרך חכמה יותר להציג את העבודות, משהו שיהיה יותר אפקטיבי? ומי אם לא אנשים שעוסקים בעיצוב שיכולים לחשוב על דרך כזו.

מחשבה נוספת: את מי משרתת הכתיבה שלי על התערוכות, ככתב העיצוב של גלריה בעיתון הארץ. מה היה קורה אם לא הייתה מופיעה שום התייחסות? האם גם ההתייחסות צריכה להיות מסוג אחר? האם החלוקה בין האונליין לאופליין הייתה נכונה?

דוגמה לחשיבה מסוג קצת שונה ניתן היה למצוא בתערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל בקומה 8. בשטח לא גדול במיוחד הוצג אוסף של פרויקטים מכמה דיסציפלינות: שולחן עם ספרים מאויירים לצד מיצב אינטראקטיבי, עיצוב פונט לצד סרטוני אנימציה. היה ברור שיש כאן אוצרות, שיש התייחסות למושג “תערוכה”, ושלא מדובר באוסף מקרי של עבודות . היו לא מעט תערוכות בוגרים, גם בבצלאל, שנראו כאילו העבודות נשארו בחלל מההגשה ושכל סטודנט השתלט על פינה שהייתה פנויה במקרה. לא מכבד את הסטודנטים, לא את העבודות, ולא את המוסד.

דוגמה יוצא דופן אחרת מסוג אחר אפשר היה למצוא בתערוכת הבוגרים של המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר. הקירות כולם כוסו בקרטונים והיה פשוט כיף להסתובב שם. לא היה עומס, הייתה חלוקה ברורה בין פרוייקטי הגמר שהוצגו בכיתות לבין פרוייקטים משנים קודמות שהוצגו בחלל המבואה, וגם פה ניכר היה שיש מחשבה על תערוכה.

ואם לחזור למשהו שכתבתי בשנה שעברה. האינטראקטיב. פה במיוחד דרושה חשיבה מהתחלה איך מציגים פרויקטים אינטראקטיביים. כל המסכים שעוברים בדרך – זה לא מספיק. היו לא מעט פרויקטים מורכבים ומעניינים שאם לא היה עומד לי סטודנט או ראש מחלקה שמסבירים, לא היה סיכוי שאתעכב ליד, כל שכן שאבין את המורכבות של כל פרויקט.

גם השנה התלהבתי והתרשמתי מאד מתערוכת הבוגרים של המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל. וכמו שכבר כתבתי בכתבה שפורסמה בשבוע שעבר – קשה להסביר מדוע דווקא מחלקה זו, הנחבאת אל הכלים בדרך כלל, הציגה זו השנה השנייה ברציפות תערוכת בוגרים שהייתה בעיני המרשימה, המקורית והמרגשת מבין כל תערוכות הגמר של בתי הספר לעיצוב בישראל. לא הייתי בטוח האם ההתלהבות שלי אינה נובעת מכך שאין למחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל – או למחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, שגם היא הציגה תערוכה מפתיעה – שום מקבילה במוסדות לימוד אחרים בארץ. אולי זה משום שהתחום כאן הוא לא רק עיצוב אלא גם נושק לאמנות? אולי משום שהשליטה בטכניקה מרשימה כל כך? או אולי משום שעייפנו מלראות כיסאות של תלמידי עיצוב תעשייתי וכרזות של סטודנטים לתקשורת חזותית?

נדמה כי מעבר להישגים הטכניים, יתרונה של תערוכת המחלקה לקרמיקה וזכוכית בבצלאל הוא בכך שהיא מקיימת את ההבטחה הבסיסית שטמונה במושג “תערוכה”. לא מדובר באוסף מקרי של עבודות בוגרים שהונחו כלאחר יד זו לצד זו, וניכר שהושקעה מחשבה באוצרות: מה להציב, היכן, מה רואה המבקר כשהוא נכנס לחלל, איזה חלל מתאים לכל עבודה. נכון שיש למחלקה לוקסוס מסוים, מכיוון שעליה להציג רק 17 בוגרים בחלל רחב ידיים, ועדיין ההישג אינו מובן ברור מאליו.

אני עובר שוב על מה שכתבתי בסיכום השנה שעברה, וחייב לציין שחל שיפור בטקסטים המלווים, אם כי עדין לא מספיק. די לעילגות, והאשמה כמובן רק בסגל האקדמי. בהמשך לכך, אם להתייחס לסעיף האני ואני ואני, די היה לבקר בתקשורת חזותית בשנקר על מנת לראות שאפשר לעשות פרויקטים אישיים, למשל על יציאה מהארון או על חזרה בשאלה, ועדין להגיד משהו מעבר לפן האישי.

ככלל היה מעניין לראות את השינוי במחלקות לתקשורת חזותית בבצלאל ובשנקר, שאם פעם היו מאוד שונות אחת מהשנייה, השתנו בהן קצת הדגשים מאז שעדי שטרן הפך להיות ראש המחלקה בבצלאל ואיציק רנרט בשנקר. אם פעם היינו רואים רק תדמיות בשנקר, השנה כבר היו הרבה יותר פרויקטים שעסקו בנושאים אישיים וחברתיים, ובמדיומים שונים. ואם פעם היו בבצלאל רק סיפורים אישיים ואמנותיים, השנה היו יותר תדמיות, פרסום ונושאים חברתיים. בהקשר זה מעניין יהיה לראות מה יקרה בחולון כשיוכרז על שמו של המחליף לאיתן ברטל שסיים את הקדנציה שלו השנה כראש המחלקה.