כל מה שחשוב ויפה

פרופורציות

הם נמצאים בכל מקום (או לפחות באנטייטלד): אמיתי גלעד כותב על איך לזהות פרויקטים שלא צריך לקחת, כאילו הוא מעצב ותיק ולא סיים את הלימודים לפני חצי שנה (זו לא ביקורת או התנשאות, זו התפעלות. הוא לא היחיד אגב, יש משהו בדור הזה של הבוגרים הצעירים שמבינים קצת יותר איך העולם עובד מלא מעט מעצבים ותיקים). נורית קוניאק גם מתעסקת בזה כבר הרבה זמן, כשהיא כותבת על הגבול בין לתת את עצמך לבין לשמור מרחק, בודקת מה המרחק הנכון בין המעצב ללקוח. יש עוד הרבה דוגמאות, ואפשר לראות את זה גם בתגובות. אולי זו בועה, וזה לא באמת מעסיק את כולם, אבל במשך לא מעט זמן אני מנסה לבדוק למה. מה זה אומר שמישהו שרק סיים עכשיו לימודים כבר יודע איזו עבודה לקחת ואיזה לא, מתי מגיע השלב שבו אתה מצליח להרים לרגע את העיניים, להסתכל סביב ולחשוב לרגע אחד מה אני עושה כאן לעזאזל – ויותר מזה, מה אני רוצה לעשות. מה עושים עכשיו?

לא פעם אומרים לי שאני בטח עובד נורא קשה או שואלים אותי איך אני מצליח לעשות כל כך הרבה דברים. התשובה שלי בדרך כלל היא שאני אולי עובד הרבה אבל אני לא עובד קשה. קשה עובדים בכביש, קשה עובדים בהי־טק מתשע/עשר בבוקר עד תשע/עשר בלילה, קשה עובד רופא שעושה משמרות. ללמד, לעצב, לפגוש אנשים מעניינים ולכתוב עליהם – זה לא לעבוד קשה; זה אולי הרבה אבל זה לא קשה, גם אם יש ימים לחוצים שצריך לגמור שתי כתבות במקביל לפרויקט גדול שצריך לשלוח ללקוח ולהכין את השיעור למחר. במקרה שלי – אני לא יכול אפילו לחשוב על דרך חיים אחרת. אני גם יודע שריבוי התחומים, העיסוקים והעבודות הצילו את היכולת שלי לעצב. סיימתי ללמוד לפני יותר מ־10 שנים ומאז אני מעצב. אני לא בטוח שאם לא הייתי מלמד הייתי יכול להמשיך לעצב, ואני יודע בודאות שהכתיבה הצילה את היכולת שלי לעצב: לא רק שהיא מפרה את העיצוב, היא גם מאפשרת את הקיום שלו בכך שהיא מתחרה על תשומת הלב שלי, על מה יותר חשוב באותו רגע.

אבל זה לא הכל. יש מן הסתם הרבה סיבות שמאפשרות לי לעשות הרבה דברים במקביל. אחת מהן היא שאין לי שני ילדים (וגם לא אחד), אבל בסופו של דבר זה כנראה ענין של אופי. של פרופורציות. של היררכיה. של לדעת מה חשוב יותר ומה פחות, על מה חייבים להילחם (כמעט על כלום, אם תשאלו אותי) ועל מה אפשר לוותר. זה נכון לגבי צבע (90 אחוז אדום או 80 אחוז אדום נראים לרוב האנשים אותו דבר), זה נכון לגבי ניסוחים (כל הכתבות למי שלא יודע עוברות עריכה), זה נכון לגבי התאמת תמונה לטקסט, בחירה של פונט, סוג נייר, ועוד ועוד. אם לא מדובר ביצירת המופת שלך, האם שווה להילחם עם הלקוח, העורך או ראש החוג כאילו החיים שלך תלויים בזה?

באחת התגובות למחשבה שפרסמה נורית כתבתי שאחד הדברים שאני אוהב לא פעם להגיד הוא שאין לי בעיה עם סמכות. להפך, אפילו. אני אוהב שיש מי שמחליט – בין אם זה העורך, הלקוח, או כל אחד אחר. אין בכך כל כוונה להגיד שאין לי אגו ושלא פעם אני מוצא את עצמי בדיונים ובויכוחים על החלטות עיצוביות (או טקסטואליות) כאלו או אחרות, אבל הבסיס של כל ההתנהלות שלי (בדרך כלל) הוא הטלת הספק: יכול להיות שאני טועה, לא בטוח שאני צודק, לא בטוח שאני יודע הכי טוב מה צריך. זה לא ענין של רגשי נחיתות, חוסר יכולת להחליט או משהו דומה. זה לא אומר שאני לא לוקח ברצינות את העבודה שלי, את העיצוב, הכתיבה או ההוראה. מצד שני לא פעם יש משהו מתעתע בהתנהלות הזו, בהבנה שלא הכל יכול להיות חשוב באותה מידה, שאנשים לפעמים מפרשים כחוסר רצינות. אני מקווה שבסוף הם מבינים, ושהתוצאות שאני מספק מוכיחות את עצמן.

מה שמוביל אותי לכותרת הפוסט. פרופורציות. אני אגיד משהו שאולי אסור להגיד בקול רם – אסור לשכוח שבדרך כלל בסופו של דבר מדובר בעיצוב ולא בהצלת חיים (ויסלחו לי כל מעצבי המוצרים הרפואיים ודומיהם). צריך פרופורציות. זה ללא ספק משהו שחסר בעולם הזה, בשטף האינפורמציה, באינפלציה של הדימויים והעדכונים והאינפורמציה והסרטים והספרים וההופעות והפרסומות וערוצי הטלויזיה והאתרים ושאר גונבי תשומת הלב. איך עושים את זה זה כבר עניין אחר: המון אופי, המון תרגול, המון נסיון, המון חוכמת חיים – שכפי שכבר ציינתי בתחילת המחשבה, אפרופו אמיתי, היא לא קשורה לגיל. הבעיה היא כמובן שנורא קשה ללמוד פרופורציות, אבל החדשות הטובות הן שאם אתם מעצבים טובים כבר יש לכם את זה. טיפוגרפיה, קומפוזיציה, צבע, עיצוב אתרים – הכל ענין של פרופורציות. עכשיו רק צריך לנסות ולהבין איך לעזאזל מתיחסים לחיים כמו לתהליך עיצוב, אבל זה כבר ענין למחשבה אחרת.

פורסם לראשונה באנטייטלד

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden