משהו פשוט מסובך: דקלה קידר כותבת ומאיירת

אני שמח לפתוח את חגיגות שבוע הספר בבלוג עם פוסט נוסף בסדרת פורטפוליו CHAT. בשבועיים הבאים יתפרסם בבלוג בכל יום לפחות פוסט אחד שעניינו ספרים, ובעיקר עטיפות של ספרים. ביום שישי אמור להתפרסם בעיתון (בלי נדר) פרויקט יוצא דופן שהייתי מעורב בו, שיקבל פוסט משלו, כך שיש למה לחכות (וזה לא הכל).

– – –

אבל, נפתח בספר משהו פשוט מסובך מאת דקלה קידר שיצא לאור ממש עכשיו בהוצאת ידיעות אחרונות. מה שתפס אותי בעטיפה היה האיור שמופיע עליה, ושבדקתי מי אייר אותה גילית להפתעתי שמדובר בקידר בכבודה ובעצמה. ישר סקרן אותי איך קורה שכותב מאייר לעצמו את העטיפה (בהנחה שהוא לא מאייר מקצועי). את תוצאות השיחה המשעשעת שלנו אפשר למצוא  ממש פה, ואף על פי שהיא התחילה ברגל שמאל מבחינה טכנולוגית, והייתה ארוכה מהרגיל (אם כי גם משעשעת מהרגיל), היא הסתיימה בהבטחה לדייט!

deaklak: אני מפגרת. פתחתי את הצ’ט של הפייסבוק.

yuval: את משהו את.

deaklak: אני מרגישה כמו אמא שלי: “עשית סנד רסיב”?

yuval: זה בסדר, לא נגלה לקוראים עד כמה את מאותגרת.

deaklak: בסדר. נסתדר. אני דווקא בנאדם טכנולוגי לגמריי. רק מצ’טים אני מתנזרת. זה האויב הגדול של הכתיבה. זה, וילדים.

yuval: זה לציטוט מה שאמרת עכשיו?

deaklak: אה, בטח. אפשר גם להסגיר את מזינטרופיוטי הצ’טית.

yuval: סבבה. אז לפני שנתחיל לדבר על העטיפה תגידי כמה מילים על עצמך

deaklak: בת 36, תמיד עסקתי בכתיבה, בערך בכל ההיבטים, ממשרדי פרסום, מערכות עיתונים (נו טוב, עיתון אחד), כתיבת צללים, תסריטים, אבל הלב שלי היה ונשאר בספרים. גרה בתל אביב. אמא של נעמי ואלונה, בת זוג של רמי.

ורק למען הסדר הטוב, אני עוד לא בדיוק בת 36. יש לי עוד חודש ועשרה ימים בערך

yuval: אבל מי סופר.

deaklak: בדיוק. אני לא קטנונית.

yuval: גם לי אגב. מתי את? אני ב-20/7

deaklak: ב-22!

אפשר לחגוג ב-21

yuval: קבענו! אבל אני גדול ממך בשנתיים.

deaklak: אבל אני בוגרת ממך.

בהרבה.

yuval: תכף נראה.

deaklak: (פה היה סמיילי)

yuval: ועכשיו תספרי קצת על שלומצי. זה לא הספר הראשון שהיא מככבת בו.

deaklak: שלומצי התחילה כסיפור בהמשכים ברשת. עבדתי בתפוז, לא היה לנו תקציב להביא כותב חיצוני שיכתוב סיפור בהמשכים (זה היה סוג של מגזין לנוער כזה) ואני התנדבתי לעשות את זה. שאלתי את עצמי מה הכי אהבתי לקרוא בגיל הזה, וזכרתי את עצמי יושבת וגומעת את סיפורי איטו אבירם, סמדר שיר וכל יתר הקליקה מדי שבוע. לא רציתי לכתוב סיפור כמו יעל ואני, אבל רציתי לשחזר את התחושה הזו, שיש טעם לחכות את כל השבוע כדי לשבת ביום רביעי עם העיתון ולקבל את החומר לווריד.

החלטתי לכתוב יומן בהמשכים. ככה לא אהיה כבולה לעלילה. ובעצם התחלתי לכתוב בשם בדוי, נערה בת 14 בשם שלומצי, שלא סובלת את השם שלה, ולא סובלת עוד הרבה דברים בעולם. בעצם אולי ההיפך. סובלת מהרבה דברים בעולם.

הימים היו ימי ראשית האינטרנט. לפחות עשר שנים לאחור. לא היו בלוגים, אפילו לא היו טוקבקים. אפילו לא רשמתי מייל לתגובות. כעבור כעשרה פרקים בערך, הוספתי מייל של שלומצי. פתאום התחילו להגיע המון מיילים.

ואז התווספה גם אופציית הטוקבק, ובהמשך אפילו זכיתי לנהל את הפורום של שלומצי. כתיבת היומן ברשת ארכה כארבע שנים, הכל בזהות בדויה.

סביב שלומצי התקבצה קהילת ילדים, בני נוער מיוחדים מאוד. כולם מהסוג של שלומצי. כאלה שרק בעוד עשרים שנה יראו כמה הם “מעניינים” ו”מיוחדים”. כרגע, בגיל ההתבגרות, זה חתיכת סבל בלבד.

אני בעצמי עברתי מסע מייסר. מצד אחד אני בחורה שמגרדת את השלושים, מערכות יחסים, תל אביב, עבודה. מצד שני, חיה חיי טינאייג’רית וכותבת אותם גם. יחד עם זאת הכתיבה לא היתה מתיילדת: כתבתי בדיוק מה שעובר עלי, אבל באדפטציה לגיל הזה. ואולי זה היה סוד הקסם.

בסופו של דבר יצאתי מהארון. זה היה אירוע אירוע. המחשבות להוציא ספר באו כעבור זמן מסוים, ובעצם למרות שהיו הרבה חומרים, ודמות אחת ברורה, נדרשתי לכתוב את כל הספר מחדש.

yuval: אז כמה ספרים יצאו עד עכשיו?

deaklak: הספר הראשון היה “שלומצי כותבת יומן”. הוא מתאר שלוש שנים אינטנסיביות בחיים שלה. הספר השני, “משהו פשוט מסובך” מתאר שנה אחת, גיל 17.

yuval: אוקי. ושניה לפני שנדבר על העטיפה של הספר הנוכחי תגידי משהו על תהליך העטיפה של הספר הקודם.

deaklak: אני נוטה להיות מאוד מעורבת בבחירת העטיפות של ספריי, מסתבר. זה הספר הראשון שלי. אני לא יודעת אם תוכל להעלות בדעתך למי שייכת העין שלי, זה חלק מתמונה שצולמה בפורים, כשהתחפשתי לפרידה קאלו.

yuval: אני יכול לנחש…

deaklak: גם בספר השני, שלומצי כותבת יומן, היתה לי מעורבות מסוימת בעטיפה… בוא נגיד שרגל אחת בצילום שייכת לי. (לאט לאט אפשר יהיה להרכיב פאזל, בדמותי, אני רק צריכה להמשיך להוציא ספרים). ההשראה לעטיפה הזו הגיעה מאיזה צילום בפליקר.

yuval: מי עיצב אותה? מה היה שם התהליך?

deaklak: אני מגיעה מסביבה של מעצבים (אבא של רמי, בעלי, משה פרג הוא מעצב וטיפוגרף ותיק) ובעצם היה ברור שנעשה משהו ביחד. הדבר החשוב ביותר שהיה לי אז הוא שיהיה בעטיפה משהו אמיתי, גם אם יש לו השראה אימג’בנקית. היו לנו הרבה ניסיונות. רציתי שיהיה שם סיפור, או התחלה של סיפור, כמו המתח שבין הנעליים. רציתי שיבינו שזה גיל ההתבגרות. לא היה לי חשוב שזה לא הכי מקורי אז. אבל היתה לי חשובה פיסת אמת.

בסופו של דבר את הצילום עשינו כאן מול הבית. היו לנו כל מיני ניסיונות. זה היה יום גשום ובוצי, והרעיון המקורי לא הצליח. אני כבר לא זוכרת ממש מה הוא היה.

yuval: ולבסוף – העטיפה הנוכחית. זה די נדיר שהסופר מעצב לעצמו את העטיפה. איך זה קרה?

deaklak: כמו שהעורכת שלי, נטע גורביץ, אמרה לי לפני כמה ימים – יש שני סוגים של עטיפות. האחת היא עטיפה “גנרית”, רגועה, שהרבה פעמים אין לך שום זיכרון שלה אפילו. רק את השם של הספר ואת הספר בראש. והסוג השני הוא עטיפה שאומרת משהו על תוכן הספר.

yuval: נטע מהממת!

deaklak: נטע גם מהממת וגם רזה!

היה לי ברור שהספר הזה שונה מספרי נעורים אחרים, וגם שונה מהספר הראשון. הרבה יותר על הקצה, לא הכי חינוכי, נוגע – גם אם בהומור ובקצב מהיר – בנושאים לא שגרתיים ברומן התבגרות. חיים ומווות, אהבה בלתי אפשרית וקיצונית. הרבה יותר קרוב לחיים אולי. ורציתי שמי שירים את הספר הזה יבין את זה. שיש שם משהו אחר. גם טיפה על-גילי, וגם מחוספס.

אלה מסוג הדברים שאם אתה מביא את הרעיון, יש מצב שרק אתה מבין למה אתה מתכוון. אמרתי שאני אנסה וזה מה שיצא.

yuval: וואלה? אפילו לא פניתם למאייר או למעצב?

deaklak: בוודאי, היו כמה הצעות יפות מאוד של מעצבת. כולן היו טובות. אבל לא התחברתי במאה אחוז לאף אחת, זה בטח שילוב של הצורך שלי להיות מעורבת בצורה עמוקה בתהליך, ביחד עם איזה חיבור חזק שצריך לקרות בחתונה כזו, של כותב ומעצב.

yuval: אז מאיפה מתחילים? הרי את לא מאיירת? או שפשוט נזכרת בשיעורים המשעממים של התיכון ובשרבוטים ההם?

deaklak: אני שרבטנית מקצועית. אני חושבת שמכיתה א’ עד י”ב שירבטתי. גם בצבא שירבטתי. זה בעיקר מה שעשיתי. בציור, אגב, אני לא הכי כשרונית. אבל בשרבוט, זה הקלאסיקה שלי. גם זוגות מתנשקים. עשיתי בזה מאסטר.

אז שלחתי את רמי ואת הבנות לגינה, קניתי מלא מצרכים בהכל בדולר (אחד המקומות האהובים עלי ביקום) וישבתי לשרבט. לא חשבתי על שום דבר, רק רציתי שזה לא יהיה נקי. בהתחלה יצאו לי שרבוטים נקיים כאלה, של בת 36 שחושבת על עטיפה. אחר כך כבר שקעתי פנימה. בכל מקרה זה היה ניסיון. לא באמת חשבתי שתצא מזה עטיפה. חשבתי שזה מקסימום יהיה רפרנס למעצב. זה היה תרפויטי בטירוף! אני שוקלת לפתוח קבוצת שרבטנים אנונימיים.

yuval: לול

ומתי הבנת שזו העטיפה?

deaklak: עשינו כאן העמדה ראשונה בפוטושופ, והיה ברור שזה עובד, רק שצריך למצוא פתרון טיפוגרפי חכם לשם של הספר, שלא ייעלם בתוך הטקסט. גם שם היו לא מעט ניסיונות: חברים שלי נרתמו לעבודה, ובסופו של דבר המעצבת של ידיעות מצאה את הפתרון. חשוב לציין שההוצאה הבינה את זה – את הדבר שהתכוונתי, שהיה חשוב שיהיה לי בעטיפה, ועמדו לצדי, ותמכו בעטיפה הזו.

כשאני כותבת, אני לא חושבת על הגיל המיועד של הקוראים. אני לא מנסה לכתוב באופן מיוחד “לנוער”. אני כותבת מנקודת הנחה שאם אני כותבת אמת, האמת תדבר לכל גיל. כל אחד הוא גם בן שבע עשרה – בתוך כל עשרות שנותיו. וזו היתה גם המחשבה על העטיפה. שהיא צריכה למצוא חן בעיני, קודם כל, ולדבר אלי, ולא לחשוב על בת השבע עשרה מכפר סבא – מה היא תחשוב.

(ואני בעד בת השבע עשרה מכפר סבא. שלא יהיו טעויות!)

yuval: הבנתי באמת שהספר מתאים למבוגרים לא פחות מאשר שהוא מתאים לנוער. אבל לא פחדת שמבוגרים יירתעו מהעטיפה? שאם לא אמרתי עד עכשיו אני חושב שהיא מקסימה!

deaklak: הו, תודה! מההתחלה ידענו שהספר לא מיועד לנוער צעיר (סדרת פרוזה עשרה מיועדת לכיתה ה’ עד י”ב לפי דעתי). ובגלל זה אין את הלוגו הרגיל של פרוזה-עשרה. לא התחשבתי במבוגרים – אני טינאייג’רית אמיתית! חוץ מזה יש תחושת חתרנות אינטימית בלקרוא ספר נוער כשאתה מבוגר. אתה מרגיש קצת פתטי וקצת מהמם. אני לא אחסוך ממבוגרים את העונג הזה:)

זה נורא מצחיק אותי, אגב. עניין האיור

yuval: למה?

deaklak: כי באמת חשבתי שזה יהיה רפרנס בלבד. אני לא מתייחסת לעצמי ברצינות רבה מדי, במה שלא קשור בכתיבה…

yuval: אז אין למעצבים מה לחשוש שאת הולכת לגנוב להם את הפרנסה?

deaklak: אני מאוד בעניין גניבת פרנסה. אבל אני חוששת שאני וואן טריק פוני.

yuval: עכשיו שנשמעה אנחת רווחה בואי נספר לקוראים מתי תחתמי על הספר בדוכן ההוצאה אם מישהו רוצה להביך אותך במיוחד

deaklak: אתה לא מבין כמה אני מתרגשת משבוע הספר. אמנם בעידן הפייסבוק, המייל וכו’, אני מאוד נגישה. אבל קלישאת המפגש הבלתי אמצעי, עם קוראים שמגיעים כבר עם עותק מרוט לחתימה, אלה רגעים עוצרי נשימה. הם הופכים את כל המסע המפרך הזה של כתיבת ספר, למשהו חי, אמיתי, שנוגע. ובני נוער יודעים לגעת!

והנה אני מעתיקה לך את הטור העולמי, שבוע הספר 2011: 15.6 רביעי – ירושלים, 16.6 חמישי – כפר סבא, 18.6 רמת גן, 20.6 שני – חיפה, 21.6, שלישי – באר שבע, 22.6 רביעי – תל אביב, 23.6 חמישי – ירושלים, 25 תל אביב. אל תשאירו אותי בדד! נתראה! פול סיימון תאכל אבק!

yuval: מעולה. משהו להוסיף? כי נדמה לי שאמרנו כבר הכל.

deaklak: נשיקות ותודות!

yuval: בכיף. ואל תשכחי שיש לנו דייט ב-21 ליולי.

deaklak: מעולה. 21, איטס אדייט.

yuval: נו פרובלם.

– – –

והנה קצת שלבים מהדרך: