יש דברים חמורים יותר מלמלא את נתב"ג בפרצופים שעשויים מחומוס, מסוכריות ומשוקולדים

התחלתי את הבוקר עם העטיפה האהובה של המאיירת אורית עריף, ונמשיך עם מאייר אחר.

הבוקר (ובמקביל לגליון השלישי של הארץ של הסופרים), התפרסם בגלריה ראיון שערכתי עם המאייר חנוך פיבן לרגל צאת ספרו החדש “יוצרים עם פיבן”. האמת, הופתעתי מכמה הראיון יצא מעניין. אמנם הכרתי את האיורים שלו אבל חשבתי לעצמי – מה כבר השתנה, מה כבר הוא יכול לחדש, מה כבר הוא יכול לספר שהוא לא דיבר עליו קודם. ועדין חשבתי שבטוח יהיה מעניין, בכל זאת – חנוך פיבן, אין הרבה מאיירים שהצליחו לפרוץ את חומת האנונימיות וששמם מוכר לציבור הרחב (עד כמה ששם של מאייר יכול להיות מוכר).

ככה זה התחיל:

כשהמאייר חנוך פיבן מנסה להסביר מדוע אנשים מתחברים לאיורים שלו, איך קורה שמנכ”לים של חברות היי-טק, נערים בסיכון, ילדים חולי סרטן, סטודנטים לעיצוב וחבורה של גיקים כולם משילים לרגע את הפנים הרציניות שלהם ומתמסרים ליצירת דיוקנאות מחפצים שונים בסדנאות שהוא מעביר הוא מצטט משפט שאמר המשורר וההוגה פול ואלרי: “להתבונן פירושו לשכוח את השם של הדבר שאנחנו מסתכלים בו”.

ואלרי, מסביר פיבן, “מדבר על לברוח מהגדרות, משמות, מתגיות”; סוגיה שגם הוא מתמודד עמה: האמן, המאייר והמרצה מגדיר את עצמו לפעמים גם צייר בחפצים. “ברגע שאתה נמנע מלתייג, מלתת שם למשהו, אתה מצליח לשפוט אותו בזכות מה שהוא ולא על פי ההגדרה. אני חושב שהדבר הכי טוב שאני יכול להגיד על העבודה שלי הוא שהיא חוצה הגדרות. לא ברור לי מה אני עושה אבל אני עושה את מה שמתאים לי. יש כזו בדיחה, מישהו שואל את החבר שלו ‘אתה יודע מה זה?’ והחבר שלו עונה ‘לא. אבל הנה בא עוד אחד'”.

כבר מצא חן בעיני (בהמשך לפוסט שפרסמתי בשבוע שעבר), השאלה מי אנחנו, מה אנחנו עושים, איך אנחנו מגדירים את עצמנו, מה אנחנו עושים כדי להתפרנס. זו גם הייתה רוח הדברים של פיבן לאורך כל הראיון, שהיה מהורהר, לא סיפק תשובות סטנדרטיות, לא פחד להודות שלא הכל מושלם.

המשפט הזה של ואלרי משמש כמעין מוטו של הספר. בניגוד לספרי יצירה אחרים, לא מדובר באלבום מפואר שמודפס על דפי כרומו אלא בספר צנוע במהותו, בפורמט ריבועי וקטן יחסית שנעים לאחוז בו, שעוצב בקפידה בידי המעצבת עדה רוטנברג. בנוסף לכך, לא מדובר במדריך לינארי שבסופו ילמדו הקוראים איך להכין פרצוף כזה או אחר: הספר, או כפי שהוא מכונה בכיתוב שמופיע על גבו “ספר-סדנה”, עוסק במקריות שבתהליך היצירה, בחשיבותם של הניסוי והתהייה, בגמישות המחשבה ובאתגר שבנטילת סיכונים. מעלה אחרת של העיצוב היא שאף כי נדמה שקהל היעד המובהק של הספר הוא בני נוער וילדים, או הורים וסבים, העיצוב שלו – כמו תכניו – לא מתיילדים.

סיפרתי לו על התהייה שלי, מה הוא כבר יכול לחדש, על הציפיה הבלתי אפשרית הזאת לחדש. שאלתי, מה השתנה אצלך ב‑15 השנים האחרונות? זו לא בעיה שאתה מזוהה מאוד עם מה שאתה עושה, וזה יכול להיראות כמו חזרה על עצמך?

“אני חושב על השאלה הזאת לא מעט. מעניין לשאול כמה מאיירים או כמה אמנים, בארץ ובעולם, הצליחו באמת לחדש? היה מי שאמר שזה קשה מספיק לעשות משהו אחד יוצא דופן, אז תחשוב כמה זה קשה לעשות שני דברים יוצאי דופן. מעטים האמנים שלאורך שנים יכולים לחדש. יש כאלו, אבל אני לא רוצה להיכנס לסוגיה לאן אני שייך”.

– – –

(והכותרת של הפוסט? בשביל להבין אותה תצטרכו לקרוא את הראיון במלואו)