כל מה שחשוב ויפה

אתה יודע מה זה? לא. אבל הנה בא עוד אחד

לכאורה זה אמור להיות פשוט: בתור כתב העיצוב של עיתון הארץ אני אמור לכתוב על עיצוב. אני לא מדבר על הכתבות שלי למוסף, שם אני יכול לכתוב פחות או יותר על כל דבר, אלא על המסה העיקרית של הכתיבה שלי שמתרכזת בתחום העיצוב. ואם אכן בעיצוב מדובר, איך קורה שבשלושה (!!!) ראיונות שהיו לי היום, אחת הסוגיות המרכזיות הייתה עיסוקם של המרואיינים. כמה קשה צריכה להיות התשובה לשאלה מה אתה עושה או במה אתה עובד.

[הערה מתודית: אני כרגע לא מציין בדיוק מה כל אחד עושה ועל מה היו הראיונות (מי שקצת יתאמץ אולי יבין לבד ואם לא אז הוא יוכל לגלות בשבוע-שבועיים הקרובים בעיתון). אני גם לא מגלה כי צריך להשאיר מימד של הפתעה בכל הקשור למה הולך להתפרסם אבל גם, ובעיקר, מכיוון שמדובר במשהו כללי ולא במקרה יוצא דופן.]

המרואיינת הראשונה של תשע בבוקר סיפרה שהיא היא אמנית, מעצבת ויזמית פרויקטים של תרבות. כשדיברנו על למה היא עושה את מה שהיא עושה היא סיפרה שכמעט כל פרויקט שהיא יוזמת "מתחיל בזה שאני רוצה שיהיה כזה, ואז אני מבינה שאם אני רוצה אני צריכה לעשות אותו".

כששאלתי את המרואיין השני בשתיים בצהרים מה כתוב לו בכרטיס הביקור הוא אמר ש"כרטיס ביקור זו לא הבעיה הגדולה ביותר. לפעמים בטיסה נותנים לך טופס למלא ומקציבים בו  12 משבצות לכתוב את המקצוע. אני אף פעם לא זוכר מה כתבתי בפעם הקודמת, ואני תמיד צוחק שבטח יש מישהו שאוסף את כל הטפסים ואם הוא יסתכל הוא יקח אותי וישים אותי באיזה חדר. בסופו של דבר המקצוע הוא אמן, מתכנת, מעצב, מורה, יזם. אלו מרכיבים כמו במרק. איזה מרק אני הולך לעשות היום, זה לחלוטין תלוי. הדברים האלו הם פשוט המרכיבים של מנה שהיום אני מחליט להכין".

המרואיין השלישי של שבע בערב, שאפשר כרגע להגדיר אותו כמאייר, למרות שמה שהוא עושה זה לא איור קונבנציונאלי, אמר ש"אני חושב שהדבר הכי טוב שאני יכול להגיד על העבודה שלי הוא שהיא חוצה הגדרות. לא ברור לי מה אני עושה אבל אני עושה את מה שמתאים לי. יש כזו בדיחה, שמישהו שואל את החבר שלו 'אתה יודע מה זה?', והחבר שלו עונה 'לא. אבל הנה בא עוד אחד'".

אז הנה בא עוד אחד.

כששואלים אותי מה אני עושה התשובה היא תמיד וריאציה כזו או אחרת של כותב, מעצב ומלמד. זו אולי גם הסיבה שלא כתוב לי שום דבר בכרטיס ביקור – יש שם, טלפון, מייל והבלוג. ובכל זאת, אנחנו אוהבים להכניס למגירות, לתייג ולתייק, להדביק תוויות שיעשו לנו סדר. כמובן שגם אני כזה, במיוחד בצד של הכתיבה שאמור להסביר מי אלו האנשים שאני כותב עליהם ולמה הם מעניינים, וכמובן – מה הם עושים.

קשה לי אפילו לדמיין את עצמי עושה משהו אחד, ולא שיש בזה משהו רע. חלילה. כל אחד מה שמתאים לו. החינוך מהבית אומר שצריך להתמקד במשהו אחד, להתמקצע, להיות מומחה. אבל יפה עובר הקו בין העמקה לבין התרחבות – זו שאלת מיליון הדולר. ואותו דבר גם בכתיבה – כמה צריך להעמיק ולהסביר על תהליכים ומקורות השראה וכמה אפשר להרחיב למחוזות אחרים.

אין לזה מן הסתם תשובה אחת נכונה, ומן הסתם זה משהו שאני אמשיך להתחבט בו.

ואם כבר, התמונה בראש הפוסט היא של מלון הולידיי אין באשקלון שם ביליתי יומיים בשבוע שעבר, אבל זה כבר עניין לפוסט אחר.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

4 תגובות על הכתבה

  1. כנרת

    ככה זה. חושבים שאנחנו דור ה-x, או דור ה-Y, או דור ה-N (הגדרה מוצלחת של רענן שקד, נדמה לי). אבל אנחנו בעצם דור האותיות שמתחלפות כמו בסלוט משין בקזינו. יש לזה יתרונות מופלגים, חסרונות מופלגים לא פחות, אבל אלה אנחנו.

    ואולי עכשיו, בזכותך, אני אכתוב את הפוסט שרציתי לכתוב בנושא המורכב והמרתק הזה (בכובע היועצת הארגונית שלי, אם כבר מדברים).

    1. יובל

      אני לא בטוח שמטאפורת האותיות המתחלפות נכונה, כי לא החלפתי שום דבר (גם לא המרואיינים שלי, אגב). כשהתחלתי ללמד נשארתי מעצב וגם כשהתחלתי לכתוב זה התווסף להוראה ולעיצוב, לא החליף אותם. המינונים הם אלו שהשתנו.

  2. פאבל

    הדבר הכי נכון, הוא, שאנחנו דור שאוהב להדביק תוויות, ולו מהסיבה הפשוטה ביותר – אנחנו לא אוהבים לחשוב.
    והכי קל לקבל את המציאות "כמו שהיא".

    1. יובל

      מעניין, לא חשבתי על זה ככה. כשאתה אומר "אנחנו דור", למי אתה מתכוון? לעידן הנוכחי או לקבוצת גיל מסויימת?

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden