כל מה שחשוב ויפה

גם אני אוהבת בתי שימוש נקיים

משתתפת מספר 5 בפרויקט העטיפה האהובה היא לא פחות מהפריזאית – הידועה גם בשמה השני כנרת רוזנבלום – שאף שהיא מזמן לא בפריז היא מצליחה לשמור על השיק הפריזאי גם בתל אביב המפוייחת. כנרת בחרה את העטיפה של הספר "הגברת שאהבה בתי שימוש נקיים" מאת ג'י. פי. דונליווי שיצא בהוצאת בבל. מי שעיצב את העטיפה הוא תמיר להב (עוד לפני הרדלמסר, כנראה), וכך נימקה כנרת את בחירתה:

זאת חוכמה קטנה, חשבתי, כשניסיתי להריץ בראש עטיפות שאני אוהבת במיוחד ומכולן נעצרתי על זו של הגברת שאהבה בתי שימוש נקיים. ראשית, גם אני אוהבת בתי שימוש נקיים, ושנית, אדוארד הופר. כל ספר שיתכסה באחת מעבודותיו של הופר, או באחת מאלה של לוסיאן פרויד, יקנה לו חיבה מוקדמת בליבי. הם לא בדיוק ציירים, הופר ופרויד. הם רנטגנולוגים קפדניים של מצבים אנושיים, שמציירים את תוצאות השיקוף בכנות מוחלטת העטופה ביופי גדול.

אבל בעטיפה של "הגברת שאהבה" לא השתמש תמיר להב בציור של הופר כדי לאייר את שם הספר או לרמז על עלילתו. הוא הפך את הציור המפורסם "שמש הבוקר" (1952), ועכשיו האשה שמתעוררת לבדה במיטה ריקה בחדר זר פונה עכשיו לשמאל, לעבר מיקומו החדש של החלון הפתוח ואל הכיוון שאליו נעות המילים בעברית. הגברת, כפי שהיא מתגלה לנו עכשיו, היא אישה עירומה כמעט, בבגדיה התחתונים, אור הבוקר שוטף אותה בחריפות, מדגיש את חוורונה, משחיר את פניה וחלק מגופה. היא לא הגיבורה הצ'יק ליטית, הנוירוטית, הסקס אנד דה סיטית, שמשתמעת משמו המשעשע של הספר ומהתקציר על הגב האחורי שלו ("ג'וסלין ג'ונס היא בת ארבעים ושלוש וחיה בשולי הכרך הניו – יורקי. בעלה עזב אותה. ילדיה מתנכרים לה. גם החברים") או מהעטיפות האחרות שנעשו לספר בשפות השונות שאליהן תורגם. ג'וסלין ג'ונס היא מישהי אחרת לגמרי. ירכיה עדיין מוצקות וגבה זקוף, והיא מתעוררת לבד ולתוך ריק. איך היא הגיעה לשם ומה היא תחליט לעשות עוד רגע? זה כבר הסיפור של ג'. פ. דונליווי.

בעלעול נרגש בעמודי מוסף ספרים החגיגי של הארץ, התברר לפתע שהגברת זוכה עכשיו להוצאה מחודשת, וכמו ספריה האחרים של הוצאת בבל, גם היא תמתין בדוכנים של בבל בשבוע הספר במחיר הסביר וההוגן של 50 שקלים (והרביעי במתנה, אם כבר). באותה הזדמנות, הוא זכה למתיחת פנים, ולכריכה חדשה, גם היא משתמשת בציור של הופר, והפעם Compartment C Car 1938.

באופן כללי אני בעד להחיות מחדש ספרים טובים, בוודאי על פני הוצאתם לאור של מיליון ספרים רעים או בינוניים, ואם לרגל יציאתו המחודשת לחברה מתחשק לו, לספר, להתעטף בחליפה חדשה, שיהיה. אבל הפעם הבחירה הזאת מעט משונה, ולא רק מפני שהגברת שם לבושה מדי, או מרכינה ראשה למגזין שעל ברכיה במקום להישיר מבטה קדימה לחלון ולמשוך אותנו לאותו חלון בדיוק. אלא פשוט בגלל שבאותו ציור ממש השתמשו כבר, ב-1999 בשביל עטיפתו של מגדלורים של יבשה, ספרה של יהודית קציר, שיצא בהוצאת הספריה החדשה ב-1999.

אמנם הטיפוגרפיה כאן טובה יותר מאשר ב"מגדלורים" (ואולי בכל זאת חלף מאז יותר מעשור), ועדיין אני מעדיפה את הגרסה הקודמת של הגברת. ועכשיו, כשהיא וינטג' ואין להשיגה, אני קוראת למי שהשאלתי לו את הספר, להחזיר לי אותה (ועל הדרך, גם את "הנשיקה" של קתרין הריסון. אני ממש צריכה אותה. כריכה חומה, קשה, גסה, של עם עובד. עובדת תמיד).

אז הנה העטיפה המחודשת (ובהמשך היום אני יכול לגלות שאדוארד הופר יחזור בעטיפה נוספת)

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden