כל מה שחשוב ויפה

כל עוד ימשך הכיבוש לא יהיה צדק חברתי

לפני הכל: היום בערב, צעדת המיליון

– – –

ובאותו עניין. לפני שבעה חודשים צלצל אלי המעצב דוד טרטקובר וסיפר לי שהוא ישמח לפגוש אותו ושיש לו משהו להראות לי – מסוג הטלפונים שלא אומרים להם לא: בכל זאת, חתן פרס ישראלי לעיצוב ואחד המעצבים הגרפים המשפיעים ביותר על התרבות הישראלית. הגעתי לבית שלו בנווה צדק, שמשמש אותו גם כסטודיו, סקרן לדעת במה מדובר. לא עבר זמן רב וטרטקובר הציג בפני את מה עתיד להיות הספר שיצא לאור בשבוע שעבר בהוצאת עם עובד. 500 עמודים, מתוכם 400 עמודים שכוללים עבודות שלו מ-40 השנה האחרונות, ו-100 עמודים שמספרים את הסיפור מאחוריהן.

עוד באותו רגע היה לי ברור שמדובר במשהו יוצא דופן, מסוג הספרים שחייבים להחזיק בבית, בין אם אתה מעצב ובין אם אתה סתם אזרח במדינה. ומאז, מדי כמה שבועות, הרמתי טלפון ובדקתי מה קורה עם הספר, מתי הוא כבר יוצא, שכן היה לי ברור שזה הולך להיות אחד הראיונות החשובים והמשמעותיים שייצא לי לפרסם. מחאת האוהלים שהחלה לפני כחודש וחצי חידדה אף יותר את הרלבנטיות של הספר ושל מה עיצוב יכול לעשות ואיך הוא יכול להשפיע (או לא).

אתמול פורסם הראיון בגלריה (וככה נראה השער עם הצילום של אלכס ליבק).

כ-3,300 מילים, ארבעה עמודים, ומה אני אגיד? לא פשוט.

כבר בדפדוף הראשון בספר, לפני שבעה חודשים, עבודה אחרי עבודה, קשה היה שלא להכינס לדכדוך מסוים, שלא לומר דכאון מהתמונה שמצטיירת בספר. מה שמתחיל באופוריה של ביקור סדאת והשלום עם מצרים הופך מהר מאד לעבודות שעוסקות במלחמת לבנון הראשונה, האינתיפאדה הראשונה, רצח רבין, האינתיפאדה השנייה, ונגמר בחייל החטוף גלעד שליט. יש גם עטיפות של תקליטים ועבודות נוספות שקשורות לתרבות, אבל הליבה של הספר היא העבודות הפוליטיות. וכמי שמספיק גדול כדי לזכור חלק מהעבודות האלו בזמן אמת (בכל זאת עוד מעט בן 40), ומספיק גדול כדי להשתתף בהפגנת ה-400 אלף על הכתפיים של אבא שלי, בהפגנות נגד מדיניות הממשלה באינתיפאדה הראשונה, בעד היציאה מהשטחים ומלבנון, נגד המלחמה בעזה, ועכשיו גם בעד צדק חברתי, עניין אותי מה יש לטרטקובר להגיד על גל המחאה.

"הבעיה המרכזית של החיים שלנו בארץ היא הכיבוש, פעולה לא חוקית בעליל. אנחנו מקיימים משטר כיבוש על שני מיליון איש, המדינה המערבית היחידה בעולם שקיים אצלה מצב כזה. וכל עוד יימשך הכיבוש לא יהיה צדק חברתי". זה מה שהוא אמר. חד וחלק. הוא לא הראשון כמובן שאומר את זה, וגם לא האחרון, למרות המגמה שגורסת שאפשר לפתור את המצב גם בלי לדבר על ההתנחלויות, שאפשר לדבר על צדק חברתי גם בלי לעסוק בכיבוש (אני מסכים איתו).

אמרתי לו שכשקראתי את הספר הייתי די מדוכא.

"אתה לא הראשון שאומר לי את זה", הוא ענה. "הוא באמת נגמר קשה. לפני כמה שנים הזמינו אותי להשתתף בתערוכה שנקראה 'עיצוב טעון'. זה בעיני השם הכי אידיוטי שיש: לא העיצוב טעון, המציאות היא טעונה. וזה מה שעובר בספר, אני לא ממציא שום דבר. העבודה שלי משקפת את המציאות ואת הסביבה שבה אני חי. אנשים יכולים להגיד 'הוא רואה לא נכון', אבל אני מציג את נקודת המבט שלי. אני שייך לדור מאוכזב, שציפה שיהיה אחרת. כשהלכתי לצבא בשנות ה-60 ולאחר מכן בששת הימים וב-73', חשבנו שיהיה כאן אחרת. האמנו".

אתה אופטימי? שאלתי.

"לא", הוא ענה. "אני פסימי. היו בעבר רגעים של אופטימיות: היה אוסלו, היה יצחק רבין, ימים של הרמת ראש. אבל הימים האלה כבר אינם".

– – –

ועדין, ובגלל, ולמרות: היום בערב, צעדת המיליון. גם ובמיוחד מי שחושב שהימים האלה כבר אינם

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. עידית

    ואולי כל עוד לא יהיה צדק חברתי לא יהיה צדק מדיני ולא יסתיים הכיבוש, השלום (מילה גדולה) מתחיל מבפנים, וחייבים כבר להתחיל!

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden