צאו החוצה ותלמדו לעשות משהו, פשוט כי אתם יכולים

עשרים וששה עפרונות רגילים שהעופרת בקצה שלהם גולפה בצורת אותיות האלף-בית הלטיני; בובת דב בגודל אמיתי סרוגה כולה בטכניקת קרושה; אוכף יוקרתי עשוי מעור, עץ ומתכת; רטייה לעין מקרמיקה בסגנון דלפט; יריעה שנראית כמו בד אבל עשויה מעץ מייפל בשילוב סיבי כותנה. האם כל אלה הם גימיקים שנועדו לפאר את היכולות הטכניות של יוצריהם, או שיש עומק ומחשבה מאחורי תהליך היצירה שלהם? האם לפנינו ניסיון להפגין אהדה למסורות ומלאכות-יד עתיקות או שמא מאבק בקידמה שכישלונו ידוע מראש?

כך נפתחה כתבה שפרסמתי הבוקר בגלריה ועסקה בתערוכה חדשה שנפתחה היום במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון בשם The Power of Making. את התערוכה אצר דניאל צ’רני (שראיון איתו התפרסם לפני שנתים וחצי, גם בוא בגלריה). עוד לפני שדיברנו תהיתי איך לתרגם את שם התערוכה לעברית. דניאל הציע את “דרך העשייה”, כי הפריע לו המימד הכוחני שיש בתרגום שעליו החלטנו בסוף, “הכוח שבעשייה”. אני חשבתי גם על “הכוח לעשות”, אבל בסוף החלטתי ללכת על בטוח ולהישאר עם התרגום הצפוי.

 

 

העיסוק בשם נבע מהרצון להיות נאמן לנושאים שהתערוכה עוסקת בהם. הנה דוגמה אחת:

המחשה לדבריו של צ’רני אפשר למצוא בביטוי האנגלי “I made it”, שאפשר להבינו – באנגלית כמו בעברית – הן כ”עשיתי את זה” במובן הביצועי הפשוט, והן כ”הצלחתי”. האנתרופולוג הבריטי דני מילר מתייחס לכך בקטלוג התערוכה כשהוא כותב שזו תערוכה עם מסר פשוט: “צאו החוצה ותלמדו לעשות משהו, פשוט כי אתם יכולים”. “מבחינה פילוסופית מילר נוגע בערך הכי גבוה שמיוחס לאנושות”, אומר צ’רני, “ברצון, או בחופש האנושי שמתבטא ברצון. זה דבר מאוד מהותי ועשייה מבטאת את זה, היא ביטוי של העצמי ושל הקיום”.

והנה הבט נוסף:

“לפני שידעתי במה בדיוק תעסוק התערוכה שאלתי את עצמי האם אנחנו בתקופה של רקוויאם או של רנסאנס? האם צריך להספיד את יכולת העשייה של האנושות? כי כשאתה מסתכל על מה שקורה היום סביב תהליכים חדשים של ייצור והפצה, אתה מגלה שיותר ויותר אנשים מעוניינים לדעת מאיפה מגיע האוכל שלהם, הבגדים, הרהיטים, חומרי הבנייה ומוצרים תרבותיים אחרים. איך הם נעשו ועל ידי מי”.

וציטוט אחרון:

“הבעיה היא שאנחנו חיים בעולם תעשייתי, ולמרות הערך של העשייה פחות ופחות אנשים יודעים היום איך לבנות דברים שהם צריכים או רוצים. הם אפילו לא יודעים איך הדברים האלו מיוצרים. אם משהו לא עובד הם לא יודעים איך לתקן אותו, אם משהו חסר הם קונים חדש, אם משהו נשבר אז זורקים אותו. זו אחת ההשלכות של המהפכה התעשייתית: המרחק בין המשתמש לבין היצרן גדל”.

מבלי שביקרתי בתערוכה זו נראית אחת התערוכות המעניינות שהתקיימו בזמן האחרון, כך שאם אתם בלונדון בחודשים הקרובים, תוסיפו אותה לרשימה. ועכשיו מה? אפשר להסתפק בינתיים בלקרוא את הכתבה, או אפרופו הקיץ האחרון – פשוט לצאת ולעשות משהו.