זוהי בריטניה

את הסערה התקשורתית האחרונה סביבה עוררה האשמה בהפרת זכויות יוצרים, האשמה שלא הגיעה למשפט. היא הקימה בהזמנת מוזאון טייט מודרן משחק מונופול ענקי על מגרש כדורגל בקטפורד, שכל צלע של לוח המשחק שלו אורכה מאה מטר, משבצות שאפשר לטייל בתוכן, עם בתים בגודל כמעט טבעי בפארק ליין ובאולד קנט רוד, מעונות שהיה אפשר להיכנס לתוכם ולראות חלוקת עושר לא שוויונית. בבתיהם הריקים של עשירי מייפר מצאו המבקרים מרבדים יקרים, חיתוכי עץ של דירר ובקבוקי שמפניה ריקים, ואילו באולד קנט רוד, בין עניי האיסט אנד – עטיפות של מזון מהיר, מזרקים ריקים, מכשיר טלוויזיה המשדר אופרות סבון. גובהן של קוביות המשחק היה שני מטרים, את הקלפים של תיבת המזל הכניס למקומם עגורן, שטרות הכסף ששוליהם מרוטים כביכול, עשויים עץ לביד, היו מונחים בערמות נוטות להתמוטט של עשרים וחמישה מטרים על הדשא. כלומר הוקעה – זאת הייתה ההנחה – של תרבות רדופת שיגעון לכסף. היצירה “אל תעבור בדרך צלחה” זכתה לשבחים, לגינויים, לצילומים מהאוויר של נוסעים לפני נחיתה בהיתרו. ילדים אהבו לשעוט בהמוניהם על לוח המשחק ולזחול לתוך כובע הצילנדר. יצרני המשחק הגישו תביעה משפטית, ולנוכח הלעג הציבורי והעלייה במכירות משכו אותה. אגודת סוחרים מקומיים באולד קנט רוד הגישה גם היא תביעה, או אמרה שתגיש, אבל לא נשמע דבר.

(מתוך הספר סולאר, מאת איאן מקיואן, עמ’ 65-66, הוצאת עם עובד, תרגמה מאנגלית: מיכל אלפון. וחבל ששאר הספר לא טוב כמו הפסקה הזו, מה שגרם לי לנטוש אותו לקראת עמוד 100)

– – –

בתמונה למעלה: מודעה ברכבת התחתית של לונדון. למטה: 4 תמונות נוספות מתוך 19 (!) התמונות שצילמתי בלונדון.