כל מה שחשוב ויפה

יוצאים מהקופסה

לפעמים יש את הרגעים האלו שאני יודע שהכתבה שאני עובד עליה באמת שווה. לא כי הדברים שיוצגו בה בהכרח יפים במיוחד, לאו דווקא כי אני הראשון שכותב על הנושא, או כי אין אף אחד אחר בתקשורת שיכתוב על זה, אלא כי באמת מדובר במשהו יוצא דופן וראוי מאין כמוהו. יצא שבשבועות האחרונים אני עובד על כמה כתבות כאלו, שעתידות להתפרסם במהלך השבועות הקרובים, ושהראשונה בהן, שעוסקת בעמותת לצאת מהקופסא, התפרסמה היום במוסף הארץ.

הפעם הראשונה ששמעתי על לצאת מהקופסא הייתה פחות או יותר כמו כולם, לפני כמה שנים, כשהם ארגנו את התחרות הראשונה שלהם ופנו למעצבים ולמאיירים שיעצבו קופסאות פח. הם ייצרו 20 אלף קופסאות וכל ההכנסות מהמכירה היו תרומה. על המהלך הזה הם חזרו פעמיים נוספות, וסך הכל הם מכרו 60 אלף קופסאות.

עם הזמן יצא לי להיתקל פה ושם בלירון הרשקוביץ, מנכ"ל העמותה, אבל לא היה לי מושג על הקף הפעילות שלה ועל הסיפור שמאחורי העמותה. אל תתבלבלו: לא מדובר בגוף שמטרתו למכור קופסאות פח. חזון העמותה כולל יצירת הזדמנויות למעצבים צעירים לחשוף את עבודותיהם לקהל הרחב; פיתוח, ייצור ושיווק מגוון מוצרים פרי עמלם של מעצבים ישראלים צעירים; מתן כלים וידע למעצבים בתחילת דרכם; הגברת המודעות הציבורית למטרות חברתיות נבחרות תוך כדי גיוס תרומות בשבילן; ושילוב מעצבים צעירים בקידום המטרות החברתיות הנבחרות על ידי העמותה.

בניגוד לעמותות, גופים ואנשים רבים שטובים בהצהרות, הם לא מסתפקים רק במילים: קשה שלא להתרשם מהיקף הפעילות וממגוון הפרויקטים שהעמותה עוסקת בהם, וקשה גם שלא לתרשם מכך שמדובר בחבורה של צעירים בני 20 ומשהו. בשלוש שנות פעילות, ובהתנהלות צנועה אך עקבית, יזמה לצאת מהקופסא פרויקטים בתחום העיצוב ובתחום החברתי בהיקף שמוערך בשלושה מיליון שקלים – תוכנית אחת, "יזמי עיצוב", נועדה לתמוך ולקדם מעצבים צעירים, ותוכנית שנייה, "מעצבים לעתיד", שקהל היעד שלה הוא בני נוער. בימים אלו מקימה העמותה מרכז פעילות ומשרדים ראשון בבת ים. המתחם, 600 מ"ר, יכלול חללי עבודה ותצוגה למעצבים צעירים, וכעשרה חללים יושכרו למעצבים צעירים בתמורה לשעות הדרכה בפרויקט "מעצבים לעתיד".

לירון הרשקוביץ

אם אמרתי מקודם שקשה שלא להתרשם מהקף הפעילות שלהם, קשה גם להישאר אדיש ולא להתרגש מרוח הפעילות של חברי העמותה ומהאישיות הכל כך מרשימה של לירון. ושוב, אני חייב להזכיר, שמדובר בכמה צעירים בני 20 ומשהו, מתיכון עירוני א' בתל אביב (אותו תיכון אגב שרבים אוהבים להשמיץ כסמל הניתוק התל אביבי), שפועלים בשקט, בלי רוח וצלצולים, באופי צנוע ולא מתלהם. הצילומים של זיו שדה שמופיעים בפוסט הם עדות נוספת לכך. בראש השנה האחרונה הצטלמו חברי העמותה בבגדי חלוצים, בצילומים שמבטאים כמובן את הערכים של העמותה: יצירתיות, חדשנות, חלוציות ורוח התנדבות.

אחד הדברים שעניינו אותי לשאול את לירון היה איך זה שהוא עמוק בענייני עיצוב אבל מה שהוא למד זה מדעי המדינה. למה לא עיצוב?

 "שאלה טובה", הוא ענה. "אני חושב שיש לי תשוקה מאוד גדולה לעיצוב ושיש לי נפש של מעצב, אבל עשיתי את הבחירות שלי. התשובה הכי טובה שאני יכול לתת לשאלה הזו היא שאני מקווה שיום אחד אני אלמד עיצוב".

אז למה מדעי המדינה, שאלתי.

"חשבתי שתואר במדעי המדינה יכול לתת לי כלים טובים יותר לתפוס את המציאות הישראלית שאנחנו חיים בה. הייתי במועצת תלמידים, התנדבתי בעמותות, אני מאוד אוהב את המדינה שאנחנו חיים בה. העשייה החברתית היא חלק ממני וגם 'לצאת מהקופסא' היא חלק בלתי נפרד מזה. הסיבה שבחרנו להקים עמותה ולא עסק נובעת גם היא מתוך תפיסת העולם שלנו. האני מאמין שלי הוא שהפעילות שלנו צריכה להיות כלפי החברה.

"מחאת האוהלים בקיץ לא היתה רק 'בואו נוריד את שכר דירה', אלא 'בואו נייצר מציאות חברתית יותר'. זה מה שאנחנו רוצים לעשות: ליצור מציאות ישראלית טובה יותר. וזה מתבטא לא רק במעשים גדולים אלא גם במעשים קטנים. אנחנו נחיה בצורה טובה יותר אם כל אחד יעשה משהו בחלקה הקטנה שלו".

לא שאני משווה, אבל אני מקווה שהעובדה שהכתבה פורסמה היום ב"הארץ" יכולה להיחשב לי כמשהו קטן בחלקה הקטנה שלי.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden