לאכול עם העיניים

לא סלט, לא שניצל.
לא דג בתנור, וגם לא קינוח מורכב.
לא מאפה מתוחכם ואפילו לא מאכל אקזוטי כזה או אחר.

המבורגר.

“כל צלם מזון נמדד בצילום ההמבורגר שיש לו בתיק העבודות”, אומר דן פרץ. ולמה דווקא המבורגר? מסתבר שמדובר בצילום מורכב יותר ממה שנדמה. “המבורגר הוא מאכל שיש בו כמה רבדים, מהבשר ועד הלחמניה. יש מי שמדביק את השומשום ללחמניה עם דבק, אחד אחד. הבשר צריך להיראות הכי מגרה, הכי ‘ג’וסי’. ואסור לשכוח שיש גם את הירקות”.

פרץ, בן 30, מצלם באופן מקצועי כשבע שנים. לצילום מזון הגיע במקרה: בזמן הלימודים עבד במסעדה ובאופן טבעי הפרויקטים שבחר היו קשורים לעולם שהוא מכיר. יש לו סטודיו בתל אביב, ועבודתו בתחום צילום המזון מתחלקת לשני תחומים. האחד, צילום אדיטוריאלי לעיתונים ומגזינים כמו “על השולחן” או “מוסף הארץ”, שם “המטרה היא לספר סיפור”. התחום השני הוא עבודה מסחרית, שם המטרה היא “לבנות שפה ויזואלית למותגים מסחרים שונים, לברוא מציאות חדשה בסטודיו, לא פחות מרתק מהעבודה עם עיתונות”.

בחודש אוקטובר האחרון נכח פרץ בפסטיבל צילומי האוכל – FoodPhoto Festival – שהתקיים בפעם השנייה בטרגונה, עיירה סמוכה לברצלונה בספרד. במוסף הארץ שהתפרסם היום מופיעה כתבה שלי ובה מוצגים חמישה מהצלמים שהשתתפו בפסטיבל והציגו בו את העובודת שלהם. לדוגמה, הצילום של אדריאן מולר, שמופיע בראש הפוסט. הצילום הופיע במדור האוכל של המהדורה השבדית של מגזין ELLE, כחלק מסדרה שעסקה בסוגים שונים של שמן בישול. “תפסנו כמה שלבים בתהליך הבישול של תערובת שמנים והצילום הזה מציג את התוצאה הסופית”, מספר מולר על הצילום.

“מדובר בכנס שמאורגן בצורה ממש מרשימה על ידי צלם ויזם פרויקטים בשם גונטר ביר (Gunter Beer)”, מוסיף פרץ. “הכנס כלל תערוכה שקיבצה עשרות של צלמים שהציגו את העבודות שלהם, חלקם הציגו תמונות מודפסות וחלקם מצגות. מתוכם בחרו את צלם השנה ואת סדרת הצילומים של השנה. בסופו של דבר המטרה היא להציג גופי עבודות שונים של צילומי מזון”.

יש לבחירה בצלם השנה השפעה כלשהי?

“כן. יצא לי לדבר עם אמלי לומבארד (Amelie Lombard), שנבחרה בשנה שלפני כן לצלמת השנה. אם אני לא טועה היא הציגה סדרת צילומים אבסטרקטים: היא לקחה אלמנט מסוים ועשתה לו ריבוי, ויצרה קומפוזיציות מעניינות. היא סיפרה שהבחירה בה גרמה לה להיחשף בכל רחבי אירופה, לצלם סדרת צילומים למעדניית ‘פושון’ בפריז, לעבוד עם שפים שלפני כן היא לא חלמה לעבוד איתם, והכל בזכות הכנס”.

פרץ מספר שחוץ מתצוגת עבודות הכנס גם כלל סדנאות מקצועיות של צלמים מארצות הברית, משבדיה, מאנגליה, מספרד ועוד. “כל אחד העביר סדנה בתחום ההתמחות שלו. היה צלם שמתמחה בצילום מזון באור יום והעביר סדנה מעשית. ההערכה שלי וההבנה שלי של אור יום גדלה אחרי הסדנה שלו. היה מי שהעביר סדנה על צילום נוזלים, זה כל מה שהוא עושה. מישהו אחר העביר סדנה של צילום של המבורגרים. זה היה צלם אמריקאי, שגם נראה אמריקאי וגם הסטודיו שלו שיקף את הקלישאה האמריקאית: יש לו בסטודיו חדר קולנוע וחדר ביליארד, והכל גדול וענק. אמריקה. אפילו באתר שלו, דבר ראשון לפני שהוא מראה את העבודות שלו הוא מראה את הסטודיו שלו.

“היו גם הרצאות כמו צילום המזון לאן, מה העתיד שלו, העתיד של ספרי הבישול בעידן האייפד ועוד. בנוסף לסדנאות ולהרצאות נכחו בכנס גם נציגים של מגזינים וסוכנויות צילום מכל העולם ואפשר היה לחשוף בניהם את תיק העבודות שלך בצורה מסודרת, לקבל התייחסות ולהחליף כרטיסי ביקור”.

מה אפשר להגיד חדש על התחום? יש הצדקה לקיים כזה כנס כל שנה?

“אפשר תמיד להעביר סיפור בצורה שונה, ליצור משהו חדש. חוץ מזה כנס כזה יוצר מפגש והפריה הדדית בין כל הצלמים. הוא גם נותן גושפנקה למקצוע, מעניק מסגרת ברורה יותר ממה שהיה קודם לכן. הוא יוצר הזדמנות להיפגש עם צלמים ממדינות אחרות, לדבר, להחליף תיקי עבודות, לשאול שאלות, ללמוד טכניקות ודרכים חדשות לספר את הסיפור”.

–

התמונות נמצאות כאן. לא יודע מה איתכם אבל אני הולך לאכול משהו