כל מה שחשוב ויפה

15 למותו של איזיקה גאון

רוב הכתבות שלי עוסקות באנשים חיים. הם יכולים להיות צעירים או מבוגרים, נשים או גברים, נחמדים יותר או פחות, זה לא משנה: אפשר לדבר איתם. לשאול אותם שאלות. לקבל תשובות. ליצור אינטראקציה. לפעמים בבית קפה או במוזיאון, לפעמים בסקייפ או בצ'ט, ולפעמים סתם במייל.

ולפעמים יש את הכתבות על אלו שכבר מתו, כמו הכתבה שפרסמתי בגלריה בערב חג השבועות על איזיקה גאון, שעמד בראש המחלקה לאוצרות ואדריכלות של מוזיאון ישראל בין השנים 1973 עד מותו בטרם עת ב-1997 (ושתמונה שלו שצילם רפי קוין מופיעה בראש הפוסט). לשרטט פרופיל של מישהו שלא הכרת זו לא משימה קלה, ולצורך כך נפגשתי ושוחחתי עם לא מעט אנשים שהכירו את גאון: האוצר המיתולוגי, היוצר, המחנך, האמן, המעצב, איש המשפחה. כמובן שהכרתי את שמו קודם לכן אבל לא באמת הכרתי את פועלו כמו שאני מכיר עכשיו.

ולאט לאט, שיחה אחר שיחה, הבנתי כמה אני מצטער שלא הכרתי את איזיקה גאון בזמן אמת, הבנתי איזה בן אדם מיוחד הוא היה, עד כדי כך שחברת איקאה החליטה לקרוא כיסא על שמו – "Izzika" (כל הניסיונות להתחקות 30 שנה לאחר מכן אחרי הכיסא נכשלו. רק התווית נותרה).

וכאמור, אחת הבעיות עם אנשים שמתו היא אי אפשר לדבר איתם. לפעמים יש תיעוד מצולם אבל זה לא היה המקרה. גאון הותיר מעט מאוד חומר מצולם בווידיאו, ואחת העדויות היחידות היא סרט סטודנטיאלי שיצרה בתו גילי ב‑1994, במסגרת לימודיה בבית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים. בסרט נראה גאון במוזיאון, בבית, ביערות ירושלים ועוד. לשמחתי הסרט וחומרי הגלם שלו סיפקו לי בכל זאת משהו להיאחז בו, איפשרו לי לראות אותו הולך, לשמוע אותו מדבר, ואפילו שזה היה ממש קצת, שמחתי שבכל זאת הייתה לי ההזדמנות לצפות בו, אפילו לכמה דקות, אפילו רק בוידיאו.

אחרי שגמרתי לדבר עם כל המרואיינים, עם חלקם נפגשתי ודיברתי יותר מפעם אחת, גיליתי שיש לי יותר מ-20 אלף מילים. העניין היה שהייתי צריך להגיש משהו כמו 3,000 מילים, 3,500 במקרה הטוב. וכמו תמיד גם כאן – מאיפה להתחיל, עם מה לסיים, מה לשים בבוקסה ומה להוריד, מה חשוב יותר ומה פחות, עד כמה זה צריך להיות כרונולגי ועוד ועוד – שאלות שבכל כתבה צריך לקחת בחשבון אבל בכתבות מהסוג הזה צריך להקפיד עוד יותר: בכל זאת מדובר במישהו שמת לפני 15 שנה, לא כולם מכירים אותו והכתבה מעבר להיותה חשובה צריכה להיות גם מעניינת.

בסופו של דבר אני מאד מרוצה מהכתבה. גם בגלל שאני חושב שהיא מסוג הכתבות המוצדקות ביותר, מסוג הכתבות שממלאות אותי ברוח שליחות ובגאווה על המקום שבו אני עובד ושמאפשר לי לפרסם כתבות שאי אפשר היה לפרסם בשום כלי תקשורת אחר בארץ. ואני מרוצה גם בגלל שאני חושב ומקווה שהכתבה מצליחה להיות גם מעניינת, גם חשובה וגם נאמנה לפרופיל שהיא מנסה לשרטט.

ביום רביעי הקרוב איזיקה גאון היה צריך לחגוג יום הולדת 74. בחודש אוגוסט הקרוב ימלאו 15 שנה למותו. ככה מתחילה הכתבה:

בספטמבר 1965 החל מוזיאון ישראל לחפש מורים לאגף הנוער. המוזיאון, שנפתח לקהל בחודש מאי באותה שנה, פירסם מכרז והקים ועדה למיון המועמדים. אחד מהם היה איזיקה גאון, אז בן 27. אילה גורדון, שעמדה אז בראש האגף, מספרת על המעמד: "איזיקה השאיר רושם עז על הוועדה. הוא הופיע עם זקנקן שחור, לבוש חולצה ורודה ועניבה ירוקה בוהקת. בימים ההם זו היתה הופעה סנסציונית ממש. החן הטבעי שלו, שמחת החיים שקרנה ממנו, המוסדות החשובים שלמד בהם והפרסים שזכה בהם ­ שיכנעו את הוועדה שלפניה מועמד רציני.

"הוא היה היחיד שהתקבל למשרה מלאה, בניגוד לשאר המועמדים שהתקבלו לחצי משרה", היא מוסיפה. אני זוכרת שכשיצא מהחדר, נציג משרד החינוך בוועדה אמר: 'האיש הזה יהיה יוצא מן הכלל או איום ונורא ­ אבל בשום אופן לא יהיה בינוני'".

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden