המבט

אחד הפוסטים הראשונים שפרסמתי בבלוג, אי שם בינואר 2005, עסק בספרו של חניף קוריישי, “הגוף”. הפוסט נכתב בעקבות ביקורת שפרסמתי על הספר במוסף ספרים של עיתון הארץ, ועיקרו היה הציטוט הבא שמופיע בספר:

“אחיות אוחזות בחולים. רופאים מעבירים את כל חייהם בנגיעה בגופים, וזו הסיבה שצעירים הולכים לבית הספר לרפואה. רופאי שיניים וגינקולוגים אוהבים את הפְּנים האפל. ישנם עובדים, בחנויות נעליים למשל, שהתמזל מזלם לגעת באיברים מבלי ללכת לשיעורם באנטומיה. כמרים ופוליטיקאים אומרים לאנשים מה לעשות בגופם. בני אדם בוחרים תמיד את עבודתם על פי העדפותיהם בנושא הגוף. יועצי קריירה צריכים לזכור זאת. מאחורי כל ייעוד מסתתר פֶטיש” (עמ’ 40).

יש משהו מקסים בניתוח בחירת המקצוע ע”פ היחס לגוף, אמרתי אז, ותהיתי מה זה אומר על מי שמבלה את רוב ימיו אל מול המחשב, שמציף אותנו כל הזמן בעוד ועוד דימויים, חלקם הגדול מכיל נוכחות אנושית ופיסות גוף. ומה זה אומר על מי שבחר להפנות את המבט שלו כל הזמן אל גוף של אנשים אחרים.

כשנפגשתי עם האמן והצלם אורי גרשוני לקראת הערב השביעי של פורטפוליו לייב שייערך מחר בבית העיר, דיברנו על כך שבכל צילום שיש בו נוכחות אנושית יש את המבט של הצלם דרך המצלמה שמופנה אל מושאי הצילום שלו, וגם, לא פחות חשוב, יש את המבט של המצולם שמופנה אל הצלם.

נגיד בצילום הזה (שכמו כל הצילומים בפוסט צולמו על ידי גרשוני):

או זה:

וגם זה:

ויש לגרשוני עוד הרבה אחרים כמובן.

יש הרבה מה להגיד על מה שעומד מאחורי הצילומים האלו: בכולם הצלם היה זה שהפנה את המצלמה אל המצולמים, שהפנו אליו את המבט שלו, וכעת גם אל הצופה.

מה יש במבט הזה שמצליח לעורר עניין? מה אני כצופה אמור להרגיש כשאני מסתכל על הצילומים האלו? ריגוש? התאהבות? סקרנות אינטלקטואלית? איזו מין אינטימיות נוצרת שניה לפני הקליק? למה יש אנשים שמרגישים בנוח אל מול המצלמה ויש כאלו שיעשו הכל כדי לא להצטלם? איך צילום משפיע על דימוי גוף? איך הצילומים שמופיעים באמצעי התקשורת משפיעים על דימוי הגוף שלנו? ומה קורה כשפתאום מוצג גוף לא תקני, שלא עומד בסטנדרטים של צילומי האופנה והפקות הפרסום? אנחנו נועצים מבט? נעים באי נוחות?

יש עוד הרבה מה להגיד ואני יכול להבטיח לכם שלמשתתפים במפגש הבא יש הרבה מה להגיד. למי שלא זוכר, נזכיר: אורי גרשוני יתייחס לתפיסות של גוף באמנות הפלסטית, גם בעבודתו שלו, ועל הסיפורים החזותיים והנפשיים שהגוף הפיזי מספר. נילי ברויאר, אמנית וחוקרת מ”מכון אלין בית נועם” ללימודי מוגבלויות, תדבר על ההבדלים שבין “גוף תקני” לבין “גוף לא תקני”. צפי סער, עיתונאית ובעלת הטור “גברת מג’ונדרת”, תשוחח על דימויי גוף ועל תעשיית היופי, שמעצבת אותם כמודלים מדומיינים.

יהיה מאד מאד מעניין אז תבואו, כן?