כל מה שחשוב ויפה
מערכת השילוט של שדה התעופה סחיפהול. צילום: Sjoerd Eickmans

איינדהובן 2012: היכנסו לעולם חדש ומופלא

שבוע העיצוב שהתקיים באיינדהובן קטן יותר מדומיו ברחבי העולם, מסחרי פחות, ושם דגש על חזרה למלאכת כפיים

היה רגע אחד במהלך הביקור בשבוע העיצוב של הולנד, שהתקיים בשבוע שעבר באיינדהובן, שבו היה ברור למה העיצוב ההולנדי הגיע למעמד ולהכרה שלהם הוא זוכה בעולם; רגע אחד שבו כבר לא היה משנה מה יוצג בשלל האירועים שהתקיימו באותו שבוע, שכבר לא היה משנה אם הרמה תהיה מצוינת או רק טובה מאד; רגע אחד שבו ללא מילים אפשר היה להבין איך ההולנדים הפנימו משהו שחלקים אחרים של העולם עדין לא הבינו.

זה קרה בתערוכה של המועמדים הסופיים לפרסי העיצוב ההולנדי לשנת 2012. התערוכה, שלא הייתה גדולה במיוחד, הוצגה בבניין העירייה של איינדהובן. זו לצד זו הוצגו העבודות בקטגוריות השונות – מוצר, תקשורת, חלל, פרויקטים אישיים ועוד – ואיפשרו למבקרים להתרשם מהאיכות הגבוהה של העיצוב ההולנדי. אחת העבודות שהוצגו הייתה מערכת השילוט של שדה התעופה הבינלאומי סחיפהול באמסטרדם.

כדי להבין באיזו קטגוריה מתחרה שדה התעופה התקרבתי לטקסט ההסבר והתחלתי לקרוא אותו. בהתחלה חשבתי שאני לא מבין, מכיוון שבכיתוב שהופיע לצד העבודה היה מצוין ששדה התעופה מועמד בקטגוריית הלקוח הטוב ביותר. הייתי בטוח שהבעייה היא אצלי או שאולי משהו קרה בתרגום מהולנדית לאנגלית, אבל בירור קצר הבהיר שאכן, לפני שש שנים התווספה לתחרות קטגוריית הלקוח הטוב ביותר, שמכירה בחשיבות של לקוח טוב בתהליך העיצוב ובתוצר הסופי. ניסיתי לדמיין פרס דומה בישראל וזה לא היה פשוט.

ומה הופך לקוח ללקוח טוב? העובדה שבמשך שנים הוא עובד בצורה עקבית ומשתף פעולה עם אותם המעצבים, שהוא נותן להם בריף כמו שצריך ולא סתם מבקש שיעשו יפה, בכך שהוא מכיר בתפקיד המשמעותי שיש לעיצוב בחווית המשתמש של הצרכן ועוד. כדי לזכות בפרס לא צריך להיות בהכרח גוף ציבורי: בשנה שעברה זכתה בפרס יצרנית רהיטים מקומית (להקת הבלט הלאומית של הולנד היא זו שזכתה לבסוף בפרס השנה).

הפרס על מפעל חיים ראוי גם כן לציון. השנה הוענק הפרס למעצב ולטיפוגרף חירארד אונגר בן ה-70, שעבודותיו המפורסמות ביותר בהולנד הן שילוט הדרכים, שדוגמה שלו הוצבה בבית העירייה בגודל אחד על אחד. בנימוקים לפרס נכתב שלעיצוב הטיפוגרפי של אונגר יש ערך חברתי גדול, שרבים מהעיצובים שלו הובילו לחיסכון של מקום (וכתוצאה מכך גם חסכון בנייר), ושבנוסף הוא מוכן תמיד לחלק את הידע שלו עם קהילת המעצבים ועם הקהל הצעיר יותר.

שני פרסים אלו היו רק דוגמה אחת להכרה של החברה ההולנדית בחשיבות העיצוב ובתרומה הגדולה שלו לקהילה ולכלכלה המקומית. במהלך הביקור באיינדהובן היה מעורר קנאה, ואפילו מרגש, לראות כיצד קהילה שלמה מתגייסת למען העיצוב ולמען המעצבים. שכן, באיזה עוד מקום בעולם אפשר למצוא פרס ללקוח הטוב ביותר לצד פרס על מפעל חיים למי שעיצוב את שלטי ההכוונה בכבישים, מהאובייקטים שלכאורה תמיד ניצבו בשולי הדרך ואף אחד לא באמת עיצב? איפה אפשר למצוא עוד מקום שבו העירייה מארחת במשכנה את פרסי העיצוב הלאומיים ובמקביל מציגה פרויקטים ציבוריים שהיא הובילה, וביניהם פרוייקטים שעוסקים בבטחון ציבורי, בבית הספר המושלם ומה יהפוך אותו לכזה, ובבעיות של טיפול במבוגרים ובחיבור של צעירים ומבוגרים באותה הקהילה.

ולא היה מדובר רק בעיריה. במשך כמה ימים היה נדמה שתושבי איינדוהבן כולה התגייסו למען המעצבים. העיר התמלאה כולה בשילוט של שבוע העיצוב תחת הסיסמה ״הכנסו לעולם חדש ומופלא״, מפות עם פיזור האירועים השונים הודפסו על שלטי חוצות, מוניות מיוחדות עברו בין המרכזים השונים של התצוגות והסיעו בחינם את המבקרים, והמוני התושבים והמבקרים גדשו את התערוכות והפעילויות השונות.

איפה הדיגיטל

זו היתה הפעם ה־11 ששבוע העיצוב מתקיים באיינדהובן. בעבר הוא נמשך יום אחד וכיום תשעה ימים. כ־1,800 מעצבים הציגו השנה ב־85 מקומות וב־300 אירועים שונים שהתקיימו במשך שבוע העיצוב. בשנה שעברה היו באיינדהובן 180 אלף מבקרים, ומארגני האירוע מעריכים כי מספר המבקרים השנה דומה.

אף ששבוע העיצוב ההולנדי אינו גדול כמו מקביליו במילאנו או בלונדון, הוא מעורר עניין בעולם העיצוב. בניגוד אליהם, ההשתתפות בשבוע העיצוב של הולנד מותרת רק למעצבים שפועלים בהולנד. לפיכך אין לו היומרה להתחרות בירידים המסחריים: מותגי העיצוב הגדולים לא מוצגים בו, וכמעט שלא מוצג בו עיצוב מסחרי קלאסי.

בנוסף, בניגוד לשבועות העיצוב המתחרים שנקראים על שם העיר שמארחת אותם – כמו אלה של לונדון, הלסינקי, בייג׳ין ואפילו חולון – האירוע שמתקיים באיינדהובן נקרא שבוע העיצוב של הולנד. עם זאת, אין זהו עיצוב הולנדי אלא עיצוב שנעשה בהולנד. זה לא הבדל סמנטי אלא ביטוי לכך שבעידן הגלובלי, שבו כבר קשה לדבר על המקומי, כמעט אי אפשר לייחד עיצוב של מדינה אחת מזה של מדינה אחרת.

מה בכל זאת אפשר ללמוד משבוע העיצוב שהתקיים באיינדהובן על העיצוב בהולנד? שיש בו פתיחות רבה לעומת מקומות אחרים, פחות דוגמטיות, דגש חזק על חזרה למלאכת כפיים, בחינה מחודשת של תהליכי עבודה וחזרה לייצור המקומי. במסיבת העיתונאים שפתחה את שבוע העיצוב אמר הנס רוברטוס, המנכ״ל שלו: ״אתה מבקר בשבוע העיצוב של מילאנו כדי לראות את הדברים שקורים עכשיו. באיינדהובן אתה מבקר כדי לראות מה יהיה בחנויות בעוד שלוש שנים״.

המקום הראשון שאפשר לבחון בו את ההצהרה הזאת הוא תערוכת הבוגרים של האקדמיה לעיצוב של איינדהובן, אחד מבתי הספר המובילים בעולם לעיצוב. כ־130 בוגרים הציגו בה את עבודותיהם. אלה התאפיינו בהעדר מפתיע של זיקה לעולם הדיגיטלי, באסתטיקה מוקפדת ובחשיבה קונצפטואלית מעמיקה. רובן עסקו בסוגיות חברתיות. ב״בית העיצוב״ נפתחה התערוכה מעוררת המחשבה ״תרבות המזון: אוכל ועיצוב״, שאצרה המעצבת מריה ווגלזן. התערוכה עוסקת בשאלה כיצד מעצבים יכולים לעזור לאנושות לבצע את השינויים ההכרחיים בשרשרת המזון שלה (סקירה נפרדת של שתי התערוכות תפורסם בשבועות הקרובים).

מתוך התערוכה סי פאבריק. צילומים: מ״ל

אלטרנטיבה לתיעוש

התערוכה ״סי פאבריק״, שאצרו איתי אהלי ותומא ואיי (שניהם בוגרי התואר השני של האקדמיה לעיצוב באיינדהובן המתגוררים בעיר), ייצגה אף היא כמה מהנושאים הבוערים בעולם העיצוב: העיסוק במקומי, אובדן הקשר עם תהליך הייצור ועם קהל המשתמשים, ויצירת אלטרנטיבה לצרכנות, לתיעוש ולייצור.

בתערוכה הוצגו 14 קווי ייצור, רובם הוקמו במיוחד בעבורה, ואפשר היה ללמוד מהם על תהליכי מיחזור של נייר, הדפס, איור, עיצוב וייצור נעליים ועוד. כל קו ייצור היה בו־בזמן אטלייה, מפעל, מוזיאון וחנות: חלל התערוכה שימש את המעצבים הצעירים לעבודה, ליצירה, לייצור ובמקביל גם להצגת תהליך העבודה שלהם לקהל המבקרים. המעצבים הצעירים תבעו מחדש איפוא את השליטה על תהליך העבודה והייצור שלהם והציעו אלטרנטיבה רעננה לתיעוש הגלובלי. לפי אהלי, הבחירה להציג דווקא קווי ייצור נבעה מכך שהם מאחדים בין כל תחומי העיצוב; קו ייצור מאפשר את יצירת העבודה, הצגתה ולבסוף גם את מכירתה. במשך שבוע העיצוב נכחו המעצבים בחלל התערוכה והפעילו את קווי הייצור.

״רצינו לקחת את תהליך הייצור של מוצר קיים ולפרוט אותו לשלבים״, הסביר אהלי. ״זה מה שביקשנו מהמשתתפים בתערוכה: להפוך את תהליך העבודה שלהם לתהליך שיהיה מובן לקהל הרחב. לכל מעצב יש הרי תהליך העבודה והייצור שלו, שלפעמים מתרחש כולו על אותו השולחן בסטודיו, אבל ברגע שאתה חושב עליו ומפרק את הסיפור שלך כדי שיהיה מובן לאנשים גם אתה מגלה דברים חדשים. רצינו ליצור מרכז שמאפשר לפגוש אנשים שאתה רואה שהתהליך מדבר אליהם. בתוך שנייה מהרגע שבו המעצבים התחילו לעבוד אנשים התקבצו סביבם והתחילו לשאול שאלות.

״זה גם עוזר למכירות״, הוא מוסיף בחיוך. ״ברגע שלאנשים יש סיפור מאחורי המוצר, אם הם נכחו בתהליך הייצור שלו ויכלו להתערב בו, הם מעריכים ומבינים אותו יותר. ככה כל מי שבא אליך הביתה, אתה יכול לספר לו שקדחת פה או שבחרת את הצבע. זה גם הופך אותך לצרכן טוב יותר: לא תזרוק את מה שקנית פה שנייה לאחר מכן כי זה משעמם אותך״.

– – –

הכתבה הזו פורסמה בגרסה קצרה יותר בהארץ. אמנם עברו רק כמה ימים מאז שחזרתי אבל המחשבות האלו לא עוזבות אותי. מה צריך לקרות שגם בארץ יעריכו ככה את העיצוב? האם יכול להיות שגם פה יהיה יום אחד פרס ללקוח הטוב ביותר? ומה צריך לקרות כדי שגם פה יהיה יום אחד שבוע עיצוב רציני?

*כוכבית מייצגת שדות חובה

6 תגובות על הכתבה

  1. עופר

    מעניין מאוד מה שאתה כותב.
    למרות המקוריות\יומרה, אני מתקשה להבין את קטגורית הלקוח הטוב ביותר. האם לקוח שמתמיד עם אותו מעצב הוא בהכרח לקוח טוב יותר, או שאולי הוא במקרה מתעצל לחפש אחד אחר ומתמיד עם מה שכבר יש לו ביד? האם הצורך שלא סתם "יהיה יפה" הוא אחת הסיבות שבעטין ניגשים לעבוד עם מעצב מלכתחילה? האם לקוח "אובר-מעורב" בהכרח יודע יותר טוב מה נכון למוצר שלו? ולמה בכלל מעמידים את הלקוח למבחן? מעצב טוב צריך לדעת לקבל או לדלות מהלקוח את האספקטים הרלוונטים, ולכל הפחות לגרום ללקוח להתעכב על הדרישות והצרכים שלו ולתת עליהם את הדעת.
    הרי העיצוב לא נבחן בפני עצמו ומנותק מהצורך שלו, אלא בראי דרישות הלקוח. הקשר נמצא שם תמיד, אני מתקשה להבין למה צריך לנתק את הלקוח מהתהליך המשותף. זו אמנם רק דעתי, אבל אני חושב שקטגוריה כזו רק מחלישה את מעמד המעצב, אם כבר. אשמח לשמוע את דעתך.
    חוץ מזה נראה רציני ומעורר קנאה, מצפה לקרוא את הכתבות הבאות!

    1. yuval saar

      אנסה להרחיב.
      לקוח בא למעצב כי הוא לא יודע לעשות כרטיס ביקור, או פולדר, או אתר. אין לו לא את הידע הטכני וגם לא את ההבנה. פשוט אין לו ברירה בדרך כלל. קטגוריה כזו ממש לא מחלישה את המעצב, היא פשוט מפנה זרקור להבט שבדרך כלל לא מדברים עליו. כשאתה רואה תוצאה עיצובית טובה זה קורה בדרך כלל לא רק כי מעצב טוב היה מעורב בתהליך אלא כי היה לקוח שידע להיות פרטנר טוב, שידע לתת כבוד לתהליך העיצובי (ולתת כבוד זה לא אומר בהכרח להסכים לכל דבר שהמעצב מציע). זה אומר שהיה לקוח שלא חשב שהוא מבין הכל ויודע יותר טוב.
      ברור שיש לקוחות שמתמידים עם אותו מעצב רק כי הם מתעצלים אבל במקרה הזה אני די בטוח שהתוצאות לא יצדיקו שום פרס. לקוח שנשאר עם אותו מעצב במשך כמה שנים זה מעיד שהוא סומך עליו, שהוא מאמין בכישרון וביכולת של המעצב להוביל אותו למקומות טובים יותר.
      דבר עם מעצבים בארץ ותראה עד כמה הדברים האלו לא ברורים מאליהם. תשאל אותם שאלה פשוטה: מתי בפעם האחרונה לקוח שלהם אמר להם תודה. כתב במייל שיצא יפה. נתן בונוס. משהו. יש לי תחושה שלא תתעודד מהתשובות.

  2. dalia

    אנשים כמוך ושלום במזרח התיכון. תודה יום נעים

    1. yuval saar

      ועוד תודה

  3. dalia

    עוד משהו: כל יום לקוחות מתקשרים ומודים. והמילה הפשוטה לדעתי היא : מקצועיות. מקצועיות. תודה יובל

    1. yuval saar

      תודה!

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden