איור עכשיו. מפגש 11: יזהר כהן

עם יזהר כהן, האורח ה-11 שמשתתף במחקר שלי, נפגשתי בזמן החופשה שלו בישראל. כהן, שיהיה השנה בן 50, הוא בוגר המחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל משנת 1988. מאז שסיים את הלימודים הוא גר בפריז, בלונדון ובתל אביב. לפני שמונה שנים חזר שוב לפריז ומאז הוא מתגורר בה עם משפחתו. בהקשר הזה היה מעניין לקבל פרספקטיבה של מי שבעבר שלח איורים לעיתון בפקס ושמתבונן על מה שקורה בישראל מבחוץ.

מלבד כמה ספרי ילדים שאייר, כהן מאייר בעיקר בעבור עיתונים ומגזינים, כמו הניו יורק טיימס, הגרדיאן, מגזין טיים, הוולסטריט ג׳ורנל, ל׳קספרס, לה פיגארו ועוד. בארץ הוא ידוע בעיקר כמי שאייר את הטור השבועי של יאיר לפיד ומאז שזה פנה לפוליטיקה כמאייר הטור של שלמה ארצי במוסף שבעה ימים של ידיעות אחרונות.

״העבודה עם יאיר לפיד התחילה כבר בשבועון במחנה. כשהטור התפרסם בסופשבוע של מעריב שלחתי את האיורים למערכת בפקס, מה שהכתיב איור בשחור לבן עם קו עבה כדי להתגבר על הקשיים הטכניים. זו טכניקה שהשאירה הרבה פחות ספק בקריאות של האיור. הפקס נגמר איך שנגמר האימייל, בשנות ה-90, אז איירתי בבית וסרקתי למחשב. אז גם התחלתי לעבוד בפוטושופ עד שעברתי מצבעי מים למחשב. זה גם תואם את אורח החיים שלי, אנחנו נוסעים היום הרבה והניידות מכתיבה קצב של עשייה שלא מאפשר למים להתייבש… זה מים דיגיטליים…

״בכל ה-20 ומשהו שנים שאיירתי את הטור של יאיר לפיד, אף פעם לא הייתה יד מכוונת מלמעלה. אני חמוש בישראלית שלי ולא הטלתי בה אף פעם ספק. ציירתי בעברית וגם היום אני מצייר בעברית. אולי יש לה מבטא קצת, אולי התאורה קצת שונה, לפעמים יש קושי בגלל עולם דימויים שלי שהוא ‘מזוהם’ מהיומיום של טריטוריה תרבותית אחרת, אבל בגדול אני לא מרגיש זר; זה כתב היד שלי, אלו סך כל החוויות שמייצרות את עולם הדימויים שלי. אני מאמין שיש בזה המון ישראליות אבל קשה לי לאמוד את זה.

״תחום העיסוק שלי – האיור לעיתונות המודפסת – והנדירות שלו, שהופכת לחריפה יותר ויותר, מעמתת אותי עם התהליך האבולוציוני של המקצוע הזה. אתה שואל את עצמך ‘איור לעיתונות לאן’ והתשובה שאני מספק לעצמי נעה בין מחשבות מאד נוגות לבין פרץ אנרגיה ש׳בוא נוכיח להם שעוד יש טעם לכרות עצים ביערות העד בברזיל׳…

״יש הבדל גדול בין הזמן שאתה מבלה עם ניר ועם האובייקט המודפס לבין ׳הבת-חלופיות׳ של הדימוי החזותי המוקרן, והתנועה הזו של היד שמעבירה דימוי במסכי המגע, שממש מבטלת את הדימוי. האפשרות הטכנולוגית הזו איפשרה לנו להיחשף לקצב לא אנושי של תכנים שמערכת העיכול המנטלית שלנו לא מסוגלת להתמודד איתו. אנחנו כל הזמן רעבים לדימוי יותר חזק שאולי יופיע לנו בדימוי הבא, בסרט הבא, אבל אנחנו לא באמת צורכים את מה שאנחנו רואים, לא באמת משתמשים בזה לרהט את המחשבות שלנו. זה חולף לידינו, נשארים רסיסי דימויים של מה שחווינו, של מה שעומד בניגוד גמור לממשיות של מה שמודפס, שמחזיקים ביד ללא תלות בבטריה, משהו תלוי אירוע הדפסה שקורה במקום אמיתי ומחייב מגע של אנשים ולא רק את המחשבה שלנו.

״יש את האופציה הנכנעת שבה אתה מקבל סימפטיה עם שבטים של דינוזאורים ולעומתה יש את האופציה של לנסות ולקחת את גל העצמות הזה ולגרום לו לקרום עור וגידים, לנסות לייצר תוכן שחי טוב בסביבה הדיגיטלית באופן טבעי. הבעיה שיש לכך כמה אספקטים שהם לא טבעיים לי. האחד, הרפלקס שלנו לחפש את הגירוי בדימויים חזותיים על ציר של זמן – סרט, סרטון, אנימציה – הרצון שיספרו לנו סיפור בכלים קולנועיים. מבחינתי זה בעל מקצוע אחר לגמרי. כשיש לי נזילה בכיור אני קורא לאינסטלטור לא לנגר. אני מאייר, אני לא במאי. יש לי יכולת להבין את ציר הזמן אבל זה לא הכלי האינטואיטיבי שלי ליצירה.

״זו אבחנה משמעותית מבחינתי – איור הוא הקפאה בזמן, הקפאה של זמן, של רגע אחד שמספר סיפור שלם. האיור הוא מסקנה מצויירת של רצף סיפורי או רעיוני, בשעה שהקולנוע או סיפור על ציר זמן הוא בדיוק ההפך: פריסה לפריימים, למקטעים של זמן. באיזשהו מקום האיור הוא כלי יותר אפקטיבי ואקונומי להעביר רעיון ומשאיר בידי המתבונן את הפריבילגיה של לנתח את מה שהוא רואה. הקולנוע מאכיל את העין בכפית, הוא מעבד בעבור המתבונן את התוכן על ציר הזמן. כשאתה מסתכל על איור אתה צריך לפענח לבד איפה ציר הזמן, מאיזה צד לאיזה צד להתבונן, אני נזקק להפעיל את הכלים האנליטיים שלי כדי לקבוע מה אני רואה, מה מנסים לספר לי. בתור מאייר יש לך את הקונסולה הזו, כדי להחליט מה ‘הרזון ד’אטר’ של האיור הזה, האם הוא יהיה מפורש בצורה מיידית? או שהוא יהיה מין חידה? אותי מעניין להזמין את הקורא לפענח את האניגמה הזו. יש אנשים שנורא מוכשרים לעשות סרטים ואני מעריץ אותם אבל אין לי את הכשרון הזה.

״כמי שחי בפריז בשמונה השנים האחרונות, כמתבונן מהצד שמקבל מין רושם כללי, ואני ודאי חוטא להרבה מקרים, אני מזהה בצרפת איזשהו מבצר תרבותי שמונהג על ידי אופנה, ויש לזה הדים בתחומי יצירה רבים ואחרים. יש סגנון שהעין מורגלת אליו ואין הרבה סטיות ממנו. לעומת זאת בישראל אני חושב שכתוצאה מצמא ומהמבט החוצה כל הזמן, ומחיפוש של שורשים תרבותיים שלא קיימים כאן בצורה אינהרנטית, יש נפילת חומות ועושר תרבותי של תוכן שלפני זה לא היה קיים. בעבר אנשים לא נחשפו מספיק למה שקורה בעולם ובזכות האינטרנט, וכתוצאה מכך שקל היום הרבה יותר לנסוע לחו”ל, הזהות הישראלית מוגדרת יותר ויותר על ידי הבינלאומיות שלה (שזה משהו מאד יהודי…). הדברים שנוצרים כאן הם רב גוניים, יש מטבוליזם תרבותי שלא שואב את ההשראה שלו ממקום אחד אלא ממגוון מאד עשיר של מקורות, מה שיוצר סינתזה וכתבי יד מאד מקוריים.