כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

לפני שסוגרים: 100 ספרים. 200 עטיפות

בבוקר שאחרי פורטפוליו לייב עם עדה רוטנברג וטליה בר (ועופר שדמי ועליזה ציגלר) שהיה נהדר, ושניה לפני שהתערוכה 100 עטיפות. 200 ספרים ננעלת (במוצאי שבת הקרוב, שלא תגידו שלא ידעתם), טקסט נוסף לסיכום הדבר הזה שנקרא עטיפות של ספרים – שמהווה גם טקסט הקדמה למה שקורה שניה אחת לפני שפותחים.

לפני אי אלו שנים לימדתי קורס עיצוב עטיפות. כל מי שלימד אי פעם (לא משנה מה) יודע שאחד השיעורים הטריקיים הוא השיעור הראשון: איך מתחילים, מה מספרים, איך מציגים את הנושא, איזה דוגמאות נותנים וכן הלאה. במאי 2006 התחיל להתפרסם במוסף ספרים של עיתון הארץ טור שבועי על עיצוב עטיפות שכתבה שירלי אגוזי (זה היה בימים שעוד כתבתי ביקורות ספרים במוסף). שנייה לאחר שקראתי את הרשימה הראשונה שפורסמה במסגרת הטור – שנקרא "לפני שפותחים" – ידעתי שאני יודע איך להתחיל את השיעור.

אז הנה, לפני שסוגרים את התערוכה – מה רואה העין בחנות הספרים (פורסם לראשונה במוסף ספרים של עיתון הארץ ב-8/5/2006).

טקסטילֿ

לפני שפותחים

טקסטיל / אורלי קסטל-בלום / מעצב עטיפה: לא צוין

מה רואה העין בחנות הספרים, עוד הרבה לפני שמחליטים לקנות את ספרה החדש של אורלי קסטל-בלום, "טקסטיל"? מקבץ אותיות בירוק-כהה, מבריק; שם של סופרת מוכרת, שם של סדרה נחשבת, שני סמלים שמסמנים שכאן מדובר ב"ספרות טובה". גודל, פורמט ועובי מוכרים, ואחר כך: כתמים אדומים על רקע בהיר – ציפורניים, שפתיים פסוקות. העין תיעצר. היד תישלח לספר. הרגליים כבר בדרך לקופה.

גודל, גובה, רוחב, כתם, קו, צבע, קומפוזיציה, צילום – זה הלקסיקון של "השפה החזותית". ובתוך השאון החזותי שמציף אותנו, לספר בודד יש רק מה שאפשר לכנות bite-sight – שבריר של רגע שבו הוא מתחרה על תשומת הלב עם ספרים אחרים, שבו הוא יכול לומר, ומהר, את מה שיש לו להגיד. עטיפה היא המשפט החזותי הקצרצר שצריך להיכנס בדיוק למרווח הזה.

לפעמים קשה לנו לחשוב על ספר במונחים כאלה; ספר הוא הרי "רוח". אבל כמו רוח האדם ממש, גם הוא נתון בבשר, עטיפתו, שמתווכת כאן בין "הסחורה" ל"צרכן". היא המפתה או הדוחה אותו, מהלכת עליו קסם או מעוררת בו אדישות. כי לכל המערך הסמלי הזה שעל העטיפה יש הרי גם מטרה ארצית לגמרי – למכור.

*

אבי התפיסה החזותית שמנחה את סדרת "הספריה החדשה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד הוא שמעון זנדהאוז, מי שעמד בראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, ועיצב את סדרת "ספריה לעם" של הוצאת עם עובד; לוקחים יצירה קיימת, בדרך כלל של אמן מוכר, והיא מודפסת לבדה על העטיפה. יעל שוורץ פיתחה אותה ב"ספריה החדשה" – עם פורמט רחב וגבוה יותר, עם דימוי גדול ודומיננטי. בספרים האחרונים בסדרה הדימוי הוגדל עוד יותר, והוא מופיע לעתים קרובות על העטיפה כולה. שם מעצב כבר לא מופיע. כנראה מפני שהתפיסה כבר נקבעה.

העבודה שנבחרה לעטיפת "טקסטיל" היא של אמן הפופ-ארט האמריקאי ג'יימס רוזנקוויסט, "רישום הכנה למרילין". הבחירה בפופ-ארט, למרות היותה נפוצה (שלא לומר לעוסה), דווקא מתאימה מאוד לספר הזה, לפחות בהיבט אחד. הפופ-ארט הוא זרם אמנותי שעסק בסמלי התרבות הצרכנית, בעוצמתם וברדידותם. רוזנקוויסט היה בעברו צייר שלטי פרסום, והוא מיטיב להשתמש בחומרים הסימבוליים של העולם הזה: הפיתוי וכוח המשיכה שבשפתיים ובציפורניים המשוחות אדום, המקל המופנה אל שפתיים פשוקות. אבל יש בציור גם משהו מבלבל ומעיק: מהו המקל הזה? הוא נראה כמו שפתון, אבל הוא לא שפתון, אלא דבר מה ערטילאי שמיטשטש ונעלם בקצהו. ולמה הדמות (כנראה מרילין מונרו) אוחזת בידה השנייה, במקום מראה, כוס ענקית שמכסה את מחצית פניה?

הבלבול הזה, השניות שמגולמת בפופ-ארט, בין עמדה ביקורתית כלפי התרבות הפופולרית למשיכה אליה, מייצג בעיני בצורה מוצלחת את העמדה המורכבת שמייצרת קסטל-בלום בספריה כלפי גיבוריה: אנו, כקוראים, איננו יכולים לייצב את העמדה הרגשית שלנו כלפי העולם המעמדי והשקרי הזה וגיבוריו, על ה"אני המזויף" שלהם. לרגע הם נחמלים ולרגע נלעגים, והקורא נתון בכל רגע בתנועה רגשית שבין הזדהות לניכור. וכמוהו בדיוק גם "הקורא" בציור שעל העטיפה.

*

חוכמת העמים מלאה משפטים שמזהירים מפני נפילה בקסמה של החיצוניות: "אין תוכו כברו", "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" וכו'. ויש לזה סיבות טובות. כי לעטיפה, מעצם היותה חיץ בין פנים לחוץ, יש כוח רב: היא יכולה להסתיר או לגלות, להיות אטומה או שקופה. הקנקן יכול להסוות את מה שיש בו, לשקר, לייפות, להצטעצע, להתחכם, לפתות או להרתיע. הקשר שלו ל"מה שיש בו" יכול להיות ישיר, עקיף או מתוחכם.

החזות הזאת היא הדבר הראשון שאנחנו רואים לפני שאנחנו פותחים ספר, עוד לפני שקראנו בו מלה. למרות זאת, וככל שזה נשמע פרדוקסלי, תהליך קריאתה נשאר לעתים קרובות סמוי – ונזנח ברוב ביקורות הספרות והספרים. הטור הזה ינסה מעכשיו להוציא אותו לאור.

*

מכאן זה עוד פעם אני:
לצערי הטור הזה כבר לא קיים, ועניין העטיפה עדין נזנח ברוב ביקורות הספרות והספרים. מתישהו בעתיד אנסה לכתוב פוסט מסכם על כל החוויה של התערוכה. עד אז קריאה מהנה…

2 תגובות על הכתבה

  1. עדנה

    ביקרתי בתערוכה והיא הייתה נהדרת. היה חסרה לי מעט התייחסות לעטיפות ספציפיות, להסבר של הסקיצה מול התוצאה. למשל, שאפשר יהיה לקרוא לצד העטיפה (או מאחוריה) משהו על השיקולים בעיצוב ובבחירה הסופית. או לפחות לעשות זאת עבור חלק מהספרים שהוצגו בתערוכה.
    אולי תוכל להרחיב על זה בפוסט, ב-3-2 case study.

    1. yuval saar

      זה באמת אחד הנושאים השנויים במחלוקת לגבי התערוכה. אני כפי ששמת לב לא רציתי להעמיס בטקסטים. בלי נדר יהיה יום אחד אתר לתערוכה ושם יהיה את כל המידע החסר, מה גם שהיו לא מעט פרסומים על כך בשבעה לילות, וואלה תרבות, גלובס ועוד. בכל מקרה תודה, כיף לשמוע!

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden