כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

רון ארד, מתוך התערוכה ״ברוורס״, מוזיאון העיצוב חולון. צילומים: יח״צ

רון ארד לוקח את ההגה לידיים

בפעם הראשונה חוזר רון ארד למוזיאון העיצוב שתיכנן בחולון כדי להציג שם תערוכת יחיד משלו, ברוורס. בראיון אתו הוא מספר למה החליט להציג בה מכוניות מעוכות, ומדוע התגובה של עובד הניקיון חשובה לו יותר מזו של אנשי האמנות

יום חמישי בשבוע שעבר, מוזיאון העיצוב חולון. חמישה ימים לפני פתיחת תערוכת היחיד של רון ארד, על הקיר כבר תלויות שש מכוניות פיאט 500 ישנות מעוכות, ממש כמו יצירות אמנות. מדי פעם עובר מישהו מעובדי המוזיאון שמחפש את ארד כדי להתייעץ אתו בנוגע לאופן הצבה של אחת העבודות, כיווני תאורה אחרונים, עניינים טכניים שקשורים לסרטונים שמלווים את התערוכה וכך הלאה. גם אוצרת התערוכה לידייה ייה מסתובבת באזור, אולם לפתע ארד שם לב לאחד מעובדי הנקיון שמסתובב בחלל ומסתכל על המכוניות המעוכות במבט משתאה, למרות שברור שזו לא הפעם הראשונה שהוא רואה אותן. ארד עוצר לרגע את הראיון ושואל את הבחור הצעיר ״מה אתה חושב?״

״מגניב״, הוא עונה. ״זה יפה לראות את התמונה הזו״.

״יפה מאוד״, עונה ארד, מרוצה מהתשובה. ״איזו אתה הכי אוהב, מה היית בוחר?״

״את הלבן״.

״כן, הלבן הכי מאצ׳ו מכולם. יש לו גם שלושה גלגלים״.

״רק פיאט?״, מסתקרן הבחור.

״כן. רק פיאט 500״, מאשר ארד ופונה לעברי, ״בשבילי התגובה הזו מעניינת יותר מתגובה של איזו גלריסטית״.

העובדה שהבחור הצעיר התייחס למכוניות המעוכות כתמונה שתלויה על הקיר היא עדות להצלחת המהלך שלו: האובייקט התלת-ממדי והשימושי נהפך ל״עבודה״ או ל״תמונה״. זו גם התגובה שארד מקווה לקבל משאר המבקרים: המבט המשתאה, ההתפעלות, ה״מגניב״ – עסקת החבילה כולה.

לשם כך, אם זה היה תלוי בו, הוא היה רוצה שתקראו את הכתבה הזו רק אחרי שתבקרו בתערוכה. בצעד יוצא דופן, עניין המכוניות נשמר בסוד מפני התקשורת, למרות שמי שעקב אחרי הפרטים יכול היה לנחש שהעבודות החדשות – או הפרויקט הסודי כפי שהוא נקרא עד כה – יעסוק בעולם הרכב. את הרמזים אפשר היה למצוא לדוגמה בשם התערוכה, ״ברוורס״, או בידיעה שבמהלך התערוכה יתקיים פאנל תחת הכותרת ״כל האמת על גברים ומכוניות״ עם עורך המגזין ״אוטו״.

אולם, מכיוון שהתמונות מספרות את הסיפור, אפשר להמשיך בלי אזהרת ספוילר. ״כשאתה עושה משהו חדש אתה רוצה שאנשים יבואו עם ראש פתוח בלי הנחות מוקדמות״, הוא מסביר. ״קצת כמו לא לדעת מי הרוצח. אבל הכל במידה, אני לא שולט בעולם. רציתי קודם כל לעשות ורק אחר כך להגיד ׳בואו תראו׳. שלא ישאלו ׳מה, הוא מוחץ מכוניות, זה הכל?׳. אני רוצה שאנשים יראו את העבודות לפני שהם מדברים עליהן״.

אבל גם ארד, ששלט בכל פרט בתערוכה – בתלייה, בתאורה, בקטלוג, בהצבה, בשם שלה וכן הלאה – יודע שהוא לא כל יכול, למרות שהתערוכה מוכיחה את ההיפך: אחרי הכל, עם מי עוד חברה כמו פיאט היתה מוכנה לשתף פעולה כדי שימחץ את המכוניות שלה ויתלה אותן על הקיר. כך, כשהוא מסתובב במוזיאון שהוא עצמו תיכנן, במוזיאון שהעלה אותו על מפת האדריכלות הבינלאומית, הוא נראה לרגע כמו ילד קטן שמסתובב במגרש המשחקים שלו. ואף על פי שלכולם יש פנטסיות, בשונה מרוב האנשים, כשהמותג ״רון ארד״ רוצה למעוך מכוניות ולהציג אותן במוזיאון הוא נמצא במעמד שמאפשר לו לגרום לזה לקרות.

״ברור לך שזה מעורר קנאה. נכון?״, אני שואל.

הוא מנסה לא לעשות מזה עניין גדול, אפילו מצטנע, מנסה להשוות את המהלך שלו לפעולה של כל יוצר, לא משנה באיזה תחום. ״כל מי שעושה משהו יודע שיש סיכון: מה אם אף אחד לא יבוא? או שאתה תבוא ותגיד ׳כן, אז מה׳, שאנשים יגידו ׳זה הכל?׳ כל עשייה היא כזו. אתה מאמין במשהו, אתה מסוקרן, אתה עושה. כל החיים אתה עובד ושואל מה אם: מה אם אני אעשה ככה, או אחרת. הכל זה ׳Whats and Ifs׳. אבל אז אתה מתחיל לעבוד. אתה עושה הדמיות אבל אתה צריך להבטיח שהתוצאה הפיסית תהיה טובה יותר מהווירטואלית, משכנעת יותר מההדמיה הדיגיטלית, אחרת אין לך סיבה לעשות את זה.

״אבל אתה מקנא?״, הוא שואל ולא מחכה לתשובה. ״כן, אני נמצא במצב שבו אני יודע די בוודאות שיהיה בסדר. זה לא יהיה שיר למגירה. מצד שני חלק חשוב מהעבודה זה לדבר עם האנשים מסביבי, למכור את הרעיון קודם כל לאנשים שעובדים אתי. יש לי את הדרכים שלי״, הוא מוסיף בחיוך. ״כשאתה עושה תערוכה כזו אתה מאמין במה שאתה עושה, אבל זה יכול להיות פלופ. אתה נושם אנחת רווחה רק אחרי כשהאנשים שחשוב לך מה הם חושבים נותנים לך חיזוקים חיוביים״.

אוטו מעץ

שש מכוניות מעוכות תלויות בגלריה העליונה, אבל על השאלה המתבקשת למה למעוך מכוניות מלכתחילה, ארד מתקשה – או אפילו לא מעוניין – לענות. תחילה הוא מספר מדוע יתאכזבו כל מי שמצפים לראות תערוכת רטרוספקטיבה של עבודותיו, דוגמת תערוכות היחיד שהציג בחמש השנים האחרונות בפומפידו בפריס, במומה בניו יורק ובברביקן בלונדון.

״הייתי חייב לחולון תערוכה הרבה זמן וממש לא התחשק לי עוד רטרוספקטיבה. לא עניין אותי להשקיע מאמץ בתערוכה שכבר ראיתי ושאני יודע לעשות״.

אבל למה למעוך מכוניות?

״זה לא למעוך מכוניות, זה לעשות את העבודה הזו. יש פה גם יופי וגם סיפור וגם כל מיני אסוציאציות וקריאות אחרות. זה כמו לשאול למה לכתוב שיר? למה לצייר ציור? זו בדיוק אותה עשייה. זה לא נובע מרצון להרוס או מרצון להגיד בוא נראה להם״.

ובכל זאת, אם מתעקשים, את השורשים לתערוכה אפשר למצוא בהיסטוריה הפרטית של ארד. בצדו השני של הקיר שעליו תלויות המכוניות, יצר ארד את אחורי הקלעים של התערוכה, ושם מיקם אובייקטים שמתייחסים לתצוגה הראשית. ״מכיוון שזה מוזיאון ויש ממני ציפיות מסוימות, שמתי שם את הדברים הללו מאחורי הקלעים״. לדוגמה, אחת העבודות האיקוניות שלו, ״כסא רובר״, שיצר בתחילת דרכו ב־1981, תוך שימוש במושב עור של מכונית מדגם רובר שמצא במגרש גרוטאות מתכת שהיה סמוך לסטודיו שלו.

מה עוד? חיקויים לכסאות שלו שמצא באיטליה וישבו אצלו בסטודיו מבלי שידע מה לעשות אתם. ״הם היו כבדים ומעצבנים, עד שהחלטתי להפוך אותן ממשהו מזויף למשהו מקורי. ׳אוריג׳ינל רון ארד׳״, הוא אומר בחיוך ממזרי, כמי שיודע שרק הוא מסוגל לקחת חיקוי זול שלו, למעוך אותו ולמכור אותו בעתיד הלא רחוק במחיר יקר.

בקטלוג התערוכה ארד מספר לאוצר ולחוקר האמנות הנס אולריך אובריסט על זיכרון ילדות מכונן. ״המכונית המשפחתית הראשונה שלנו היתה פיאט טופולינו ג׳ארדינייטה והיא בנויה בעיקר מעץ. יום אחד ב־7:30 בבוקר מישהו דופק אצלנו בדלת ואומר לנו שאבא שלנו, שיצא קודם לעבודה, היה מעורב בתאונת דרכים עם הפיאט. אני ואח שלי לקחנו את האופניים ונסענו לשם וראינו את ההרס. וחשבנו שאין שום סיכוי שמישהו יכול לצאת משם בחיים. ואז נסענו לבית החולים ופגשנו שם את אבא (שעדיין נוהג אגב, אי אפשר לעצור אותו, והוא בן 95), והמשפט הראשון שהוא אמר לנו היה ׳אם המכונית לא היתה מעץ לא הייתי כאן עכשיו׳. אבא שלי ניצל בגלל שהמכוניות שלו היתה עשויה מעץ״.

הרעיון למעיכת מכוניות הגיע שנים לאחר מכן, כשארד היה במילאנו, מנסה להציל פסל באמצעות מעיכה. ״זה היה פסל שתוכנן במקור לקומת גג ולאטריום של בית בצרפת, פרויקט שהתבטל בסופו של דבר. כבר ייצרו את הפסל הזה והיה צריך להכניס בו שינויים בגלל קנה המידה כי הוא היה מיועד להיות חלק מהסטרוקטורה של הבניין. אז מעכנו אותו בפוליטכניק במילאנו. ומזה קיבלתי את הרעיון למעוך דברים ברוורס. פעם הייתי עושה מניפולציה על המתכת כדי לייצר ממנה אובייקטים שימושיים – אם לא ממש חיוניים – וכאן אנחנו עושים את ההיפך. החלטתי לקחת מכוניות. הייתי באיטליה, ויש לי רומן מתמשך עם הפיאט 500, הצ׳ינקווצ׳נטו. החלטתי שאני רוצה להפוך את היפהפיות התלת־ממדיות האלה לציורים, להנציח אותן באופן כלשהו״.

בהמשך, ארד גם מקשר את התערוכה נוכחית להיסטוריה שלו עם עבודה בחומרים. ״בשנות ה־80, כשרק התחלתי, עבדתי עם המתכת בצורה פיסית מאוד, כמו עיבוד גס והלחמות. יצרתי את הדבר הכי קרוב שיכולתי ל־action painting בתלת־ממד. לאחרונה נכנסנו לעולם הדיגיטלי וחשבתי שעולם זה ישאיר אותי מאחור, אך בעצם הוא השתלט עליי לגמרי. מצד שני אני עדיין יושב בקמדן, באותו מקום שבו התעללתי במתכת. נשאבתי לתוך עולם העיצוב דרך מגרשי גרוטאות מתכת והרהיט הראשון שעשיתי אי-פעם, לפני שידעתי בכלל שאני הולך לכיוון הזה, היה כיסא הרובר״.

שניים מהמוצגים באחורי הקלעים של התערוכה הם מצלמה ומכונית משטרה צעצוע מעוכות שארד הביא אתו ללונדון, כשעבר מבצלאל לבית הספר לאדריכלות ה־AA. ״כיום, כשאני רואה בכביש פחית שנדרסה שוב ושוב, אני לא יכול שלא להרים אותה. זה כמו בטבע, מין יופי לא יאומן שנובע מכוח שמופעל על הדברים, וכל העניין אחר כך הוא הבחירה. הייתי אספן בלתי נלאה של דברים מהסוג הזה ועדיין יש לי אוסף. אז יש מצד אחד את הדחיסה הפיסית של הדברים ומצד שני את הדחיסה הדיגיטלית. את זאת הדיגיטלית אנחנו יכולים לבצע אצלנו בסטודיו ולעשות את זה ממש טוב. אבל אני רוצה יותר, יותר משהו, לא יודע מה המלה כאן בדיוק״.

דג במים

ארד נולד ב־1951 בתל אביב. לאחר שנתיים בבצלאל עבר ללמוד אדריכלות בלונדון ומאז הוא מתגורר ופועל בה. הוא כיהן עשר שנים כראש המחלקה לעיצוב תעשייתי ברויאל קולג׳ שבלונדון והוא נהנה ממעמד יוצא דופן בעולם העיצוב הבינלאומי: לצד העיצוב התעשייתי של מוצרים מסחריים הוא מייצר בעצמו קו פריטי סטודיו פיסוליים הנמכרים בגלריות ונסחרים כיצירות אמנות לכל דבר, ומתכנן מבני ציבור וחללים פרטיים ברחבי העולם.

כמי ששוחה בתחומי היצירה השונים כמו דג במים, שם תערוכת היחיד שהציג בפומפידו לפני חמש שנים, ״No Discipilne״, מגדיר יותר מכל את הוויתו: מי שאינו ממושמע ואינו מקבל תכתיבים, ומי שהעיסוק שלו אינו מוגבל לתחום אחד. על השאלה איזה קונטקסט מקבלות עבודותיו מהעובדה שהן מוצגות דווקא במוזיאון עיצוב, עונה ארד ש״למרות שזה מוזיאון לעיצוב לקחתי דברים סופר פונקציונלים והפכתי אותם לחסרי תועלת. כל המכוניות הן אותו הדגם, כולן באותו הגיל, קצת יותר צעירות ממני.

״כולן עברו אותו תהליך, כל אחת קיבלה את היופי שלה. מה שנחמד הוא שלא כולם נדבקים לאותה עבודה: יש מי שרוצים את האדומה, יש אלו שאוהבים יותר את הצהובה. בכל מקרה רציתי שזה יישאר מכונית, שתבין את מה שאתה רואה. בכולן אגב המפתחות נשארו בפנים״.

ארד מספר שלקח הרבה זמן עד שהוא מצא את תהליך המעיכה שישביע את שביעות רצונו, שלא יהיה גס מדי, ״כמו סרט אכזרי של טרנטינו״. לבסוף התהליך התבצע במספנה בהולנד, ולאחר מכן נשלחו המכוניות המעוכות בחבילה אחת לאיטליה, שם נעשה להן טיפול נוסף כדי להכין אותן לתצוגה מוזיאלית. לדוגמה, אחת המכוניות שמוצגות בתערוכה היתה ורודה והיא הייתה שייכת לכוכבת אופרת הסבון הבריטית, איסטאנדרס.

״לא אהבתי את הצבע שלה, שינינו אותו בהתזת חול. זה ממש תהליך של שימור מה שעשינו עם המכוניות. ככה גם נקראת העבודה, ׳פרחים מיובשים׳. לקטלוג הבאנו 4,000 פרחים מיובשים, 60 סוגים שונים, ובכל קטלוג שמנו שלושה פרחים כך שכל ספר הוא מיוחד. תהליך הגימור והשימור הפך את המכוניות ל׳ידידותיות לחדר השינה׳. בסופו של דבר העבודות האלו ימכרו לאוספים פרטיים, לגלריות ולמוזיאונים, והן צריכות להיות ׳gallery friendly׳״, הוא מודה בגילוי לב מפתיע, שיכול אולי לתת נשק למתנגדיו ולטשטוש שהוא מייצג בין העיצוב לאמנות.

״לאחר המעיכה עשינו עריכה בדומה לצלם שמטפל בתמונה בפוטושופ. הרבה יותר עבודה הושקעה על המכוניות באיטליה מאשר בהולנד. זה לא רק למעוך והנה זה מוכן, היתה פה המון עבודת עריכה, ממש פוסט פרודקשן״.

אתה לא חושש שאנשים יכולים לקשר את העבודה לתאונות דרכים?

״בארץ זה קורה יותר ממקומות אחרים בעולם. אני לא נלחם באינטרפטציות של אנשים על עבודות. כל החיים שלנו זה אוסף של תאונות, איך אנחנו נראים, מה קרה לנו, אבל זה מי שאנחנו. לא גדלנו מוגנים ומשומרים בפורמלין. אתה לא חושב שמה שקורה פה משמח?״, הוא שואל אותי.

משמח אבל גם מטריד.

״ככה זה. כל ספר שאתה קורא הוא כזה. אלו החיים״.

למה היה לך חשוב להציג בתערוכה גם את הצד הדיגיטלי והווירטואלי של העבודות?

״זו עוד עשייה. זו שוב אותה שאלה כמו למה לעשות אופרה, למה לצייר. מעניין אותי הדבר הזה שאני יכול להציג משהו ואתה אף פעם לא תדע שלא היתה מכונית כזאת. בכל מה שאני עושה כיום יש שלב שבו הכל רק וירטואלי, לפני שהוא נהפך לממשי״.

זו תערוכה ראשונה שלך במוזיאון שאתה תיכננת. אתה מתרגש?

לרגע, בפעם הראשונה במהלך הראיון, נדמה שהוא נתפס לא מוכן לשאלה. הוא חושב, מתחיל להגיד משהו אבל נעצר, חושב עוד קצת, מתחיל משפט, ״אם התערוכה הזו היתה בגלריה אחרת״, נעצר, ועונה לבסוף: ״כן, אני שמח. אני מאוד אוהב את המוזיאון ואת הצוות שלו. אני שמח שאנשים אוהבים לבוא הנה. אני זוכר איך מכרתי למוזיאון את הרעיון של התערוכה כי לפני המכוניות חשבתי לעשות משהו אחר. זה היה פנטסטי. אני שמח שהיה להם מספיק בטחון ודימיון להאמין בזה, להבין שבגלל שזה מוזיאון לא צריך להראות כיסאות שאפשר לקנות בהביטאט או בטולמנס״.

איך היית רוצה שאנשים יגיבו לתערוכה?

״אף אחד לא רוצה להקליט אלבום שאף אחד לא יהנה ממנו. מצד שני לא כולם צריכים לאהוב: אתה לא יכול לעבוד לפי ציפיות של אנשים, חלקם מנסים להבחין בין עיצוב לאמנות. אם הייתי סטודנט לעיצוב והייתי בא לתערוכה הזו היא היתה מעניינת אותי. אם היה מטריד אותי אם זה אמנות או עיצוב הייתי הולך ללמוד רפואת שיניים. אין לי סימפטיה לאנשים שיש להם את הבעיה הזו. הדבר הכי משעמם שיכולתי לעשות היה להביא את כל הריהוט המסחרי שלי ולכתוב באיזו שנה הוא יצא לשוק וממה הוא עשוי. אני חושב שאתה יכול ליהנות מהתערוכה ולהבין מה שאתה רוצה, גם אם אתה לא יודע מי זה צ׳ארלס אימס או מי עיצב את הפיאט 500״.

פורסם לראשונה במוסף גלריה של עיתון הארץ

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden