אנחנו נהנים לחזור למקומות האלה, שכאילו הזמן בהם קפא בכל מה שנוגע לכדורגל

איך להגיד את זה בעדינות? כדורגל ואני זה ממש לא. בכל החיים שלי הייתי במשחק אחד, שאמנם מאד נהניתי בו אבל אני חושב שזה לא היה מהסיבות הנכונות… ובכל זאת, כשההזמנה לתערוכה (שתפתח ביום חמישי בגלריית גרוס בתל אביב) שמתעדת את פרויקט כדורגל־שפל נחתה בתיבת המייל שלי, הייתי מאד סקרן. זה מה שהיה כתוב שם:

״מזה זמן רב שאנחנו נוסעים למשחקי הליגות הנמוכות במגרשים ברחבי הארץ, מהכפרים הערביים בגליל, דרך שכונות נשכחות בפרברי המרכז ועד לעיירות הנגב. תחביב זה החל כמסע דרכים של שני חברים בחיפוש אחר הנופים השונים בארץ, במסע למחוזות שאנשים רק חולפים על פניהם ולבטח לא מגיעים אליהם כדי לצפות בכדורגל המשוחק בהם. עבורנו, מדובר במקומות בהם הלהט והתשוקה למשחק לא כבו. מקומות שבהם החשיפה לכדורגל המקצועני והבינלאומי לא באו על חשבון הכדורגל המקומי, השורשי, האמיתי.

״כצופי כדורגל מקצועני נלהבים בעבר, וצופי ׳כדורגל־שפל׳ נלהבים בהווה, התחלנו במלאכת התיעוד. בעבודת התיעוד התמקדנו פחות בנעשה על המגרש, והתעניינו בעיקר בפן האנושי, באווירה, במקום ובאופן בו כל אלה מתקשרים ביניהם באמצעות הכדורגל. המסע חשף אותנו לישראל אחרת, עזובה ונשכחת, אך יחד עם זאת יצרית וגאה. ישראל האמיתית של ׳השפל׳, ולא זאת של הזיוף, שרק מחכה לעלות שוב מחדש. התערוכה שלנו מציגה רגעים וזכרונות בלתי נשכחים מאותו פסיפס צבעוני ומרתק הנקרא הכדורגל בישראל, או כמו שאנחנו מעדיפים לקרוא לו: כדורגל שפל״.

לא יכולתי לוותר על ההזדמנות ומיד תפסתי לשיחה את גד סלנר, שעומד מאחורי הפרויקט והתערוכה שיוצגו בה הצילומים המקסימים שמלווים את הפוסט. הנה מה שהיה לו להגיד.

  

שלום! מה שלומך?

בסדר גמור, תודה.

במה אתה בכלל עובד?

אני מהנדס תכנה בחברת software ag, תאגיד גרמני שקנה את הסטארטאפ שלנו לפני עשור בערך. השותף שלי לפרויקט, טרסאו, סיים תואר ראשון במחשבים, וגם הוא בכיוון

אז איך מזה מגיעים לכדורגל? ולתערוכות?

הכדורגל בשבילנו הוא קצת יותר מתחביב, תמיד היה, ותמיד היו לו היבטים ומשמעויות הרבה יותר נרחבות מסתם בהייה בטלויזיה או הליכה לאצטדיון. הדרך לתערוכות היתה מאד מאד פתלתלה. זה התחיל לפני כמה שנים כשלטרסאו ולי נמאס מצפיה בכדורגל שגרתי

מה זה שגרתי?

שגרתי זה ליגת האלופות, כשכל העולם פתאום מתרכז במשחק שאיבד מה׳אמיתיות׳ שלו. שגרתי זה ליגת העל, שמנופחת מחשיבות עצמית.  שגרתי זה לשמוע אנשים מדברים על מסי כל היום

את מי אתה בכלל אוהד?

הפועל ראשון לציון, אבל גם המונח הזה של ׳לאהוד׳ מאד נשחק עם הזמן

למה הכוונה?

זאת השאלה הרגילה של ביצה ותרנגולת – האם זה שפתאום נחשפתי לכל כך הרבה משחקים, וסיפורים שונים, וקבוצות שונות, גרם לזה שאיבדתי את החיבור לקבוצה שאהדתי, או שמלכתחילה חיפשתי את כל הסיפורים השונים, והזויות האחרות כי נמאס מהרוטינה הזאת של לעקוב אחרי קבוצה אחת

אולי עוד נגיע לזה. בן כמה אתה בכלל אגב? וממתי אתה אוהד כדורגל?

אנחנו בני 28-29, ומאז שאני זוכר את עצמי…

אז מה קרה כשנמאס לכם לצפות בכדורגל שגרתי?

בוא נתחיל מזה שאנחנו עדיין צורכים את הכדורגל הזה, ורק אתמול ראיתי את עירק נגד דרום קוריאה במסגרת טורניר אליפות העולם עד גיל 20. זה היה תהליך, ואיפשהו באמצע שלו דיברנו בקינאה על הליגות הנמוכות ועל התרבות האלטרנטיבית שיש להן באנגליה. ואז ביום אחד הצעתי לו לנסוע איתי למשחק באום אל פאחם

למה דווקא לשם?

אקראי לחלוטין, באמת. פתחנו את אתר האינטרנט וחוץ מלעבור עם האצבע ולהגיד ״סטופ״ עשינו הכל כדי שזה יהיה אקראי

ומה גיליתם שלא ידעתם קודם לכן?

שיש עולם שלם של כדורגל, שמתרחש ״מתחת לפני הקרקע״ עם סיפורים, עם טיפוסים, עם רגעים מרגשים. וזה היה ככה כל פעם מחדש: מגיעים למקום, מסתובבים בישוב, אוכלים בישוב עצמו. ניסינו ממש ליהנות ממה שיש למקום להציע

ואיך הרמה של המשחקים? כי אתה לא אומר על זה מילה בינתיים

המשחק עצמו הוא כמעט שולי לחלוטין מבחינת החוויה. והאמת? הרמה לא שונה בהרבה מהרמה בליגה השניה שהקבוצה שאני אוהד משחקת בה

וואלה. מתי זה היה הפעם ההיא שנסעתם בפעם הראשונה לאום אל פאחם?

לפני 4־5 שנים נדמה לי

כלומר הייתם בני 23־24. מעניין

אגב, לראייה, הצטרפו אלינו חברים שלא מתעניינים בכדורגל בכלל. הבמאית שלנו לא מתעניינת בספורט, והצלם לא יודע איך נראה כדור

בוא נגיד בעדינות שגם אני וכדורגל זה לא בדיוק… וזה סופר מעניין! מתי הבנתם שאתם רוצים לעשות עם זה משהו? מתי התחלתם לצלם?

תמיד ״צילמנו״, כמו שחברים מצלמים ומעלים אלבום לפייסבוק אחרי טיול. אבל לצלם בצורה רצינית (לא שיש לנו רקע..) התחיל לפני שנה־שנתיים, והתחלנו לצלם את הסרט בתום העונה שעברה

אז בוא נעשה סדר: מה יהיה בתערוכה ומה יהיה בסרט

בחרנו בפורמט תערוכה פחות שיגרתי, לא 25 תמונות, אחת לצד השניה, על פס ייצור של אנשים מהנהנים, אלא תמונות בגדלים שונים – התמונות הנבחרות באמת יוגדלו (מדובר על 30־40 תמונות) והשאר יהיו פסיפס של תמונות בגדלים שונים (קטנים יותר) מההווי של המסע, רגעים קטנים שתפסנו, רגעים מהטיול, מהכפרים, מעוד כיכר מצחיקה בדימונה, מעוד שיכון באור יהודה. הסרט עצמו הוא סרט תיעודי בעקבות המסע שלנו

מתי הוא אמור לצאת?

שאלה מעולה. רק התחלנו לצלם, וכרגיל, המחסום הראשון הוא התקציב. אבל אנחנו אמורים לצלם בעונה הבאה וכנראה שבזה לסיים

אז יש לי שאלה: איך נמנעים מהמבט הקולוניאליסטי, שתראו איזה מצחיקים הם או ההיקסמות מהשיכונים ומהתושבים המקומיים…

בהתחלה אישתי חשדה בזה והאמת שקולוניאליסטי זאת המילה שהשמשתי בה כשניסיתי להבהיר את הכוונה שלה. אם להיות כנים, אנחנו אוהבים את הנופים האלה, ומוקסמים מהם. הייתי בעל־האש בג׳לג׳ליה בשבוע שעבר, אצל מישהו שאנחנו משחקים איתו כדורגל, נסעתי ברחובות, ופשוט הוקסמתי מהנופים. קשה להסביר את זה, אבל המונח ״שפל״ שמלווה את התערוכה, והסרט, הוא מטבע לשון שלנו. אמנם הוא מתאר משהו שהוא לא בדיוק נוצץ בלשון המעטה, אבל זה משהו עם חן, עם קסם, ואמיתי.

אנחנו בדרך כלל נותנים כדוגמא את יפו לעומת תל אביב. תל אביב, על המגדלים שלה, והתרבות הגבוהה שלה, והאנשים שלבושים יפה ויפים, לעומת יפו, המרופטת, הסדוקה, עם האנשים הזעופים והקולניים. אני ואשתי יוצאים ליפו שלוש־ארבע פעמים בשבוע, לתל אביב כשחייבים

ועדיין, ההיקסמות הזאת היא מבט שיכול לתת רק מי ששבע (באופן יחסי…). אני לא אומר שגם אני חף ממנו, אגב. הרבה פעמים יש את ההיקסמות הזו ״תראו איך הם חיים״, אבל כשחושבים על זה אני מניח שכולם היו רוצים לשחק בליגת האלופות ולזכות בתקציבים שמנים. לא ככה?

תראה, אני גבר לבן, אשכנזי, שעובד בהייטק. אני ״חשוד מיידי״ בכל מה שנוגע להתנשאות על המקומות האלה, ואולי ואפילו כנראה בצדק, כי אני רק אורח לרגע במקומות האלה, וברור שכולם רוצים להיות מצליחים, כמו בכל תחום, בטח שלא רק בכדורגל. כמו אמן אינדי שלא יגיד לא לחוזה עם חברת תקליטים מפלצתית, או במאי שיתפשר בשביל לקבל עוד חוזה שמן יותר.

אבל איפשהו דווקא בגלל זה אנחנו נהנים לחזור למקומות האלה, שכאילו הזמן בהם קפא בכל מה שנוגע לכדורגל, ובאופן די מדהים, קפא גם בהרבה תחומים אחרים. כשאתה רואה מישהו עולה למשחק של כפר קאסם נגד טירה, אתה מבין שהוא עולה לשחק לא כי שילמו לו לשחק, ושהוא רוצה לנצח כי זה באמת מה שהכי חשוב לו, ושיום למחרת הוא יחזור לעבוד בעבודה הרגילה שלו, בדיוק כמוני, ובדיוק כמוך, רק שהוא ממש מגשים חלום פעם בשבוע, לא רק לעצמו, אלא לכל הקהל שמגיע למשחקים האלה, והוא אדם פשוט, כמוני כמוך, ולא שחקן כדורגל על שמרוויח מיליונים

אז  זה נכון להגיד שבכל חובב – כדורגל לצורך העניין – יש שחקן מתוסכל?

בוודאות מוחלטת, איזו שאלה. בכולנו יש איזושהי מידה של תסכול, פספוס, בכל תחום, אבל זה רגש כמו כל רגש אחר

אז מה יהיה ביום חמישי? ולכמה זמן התערוכה פתוחה?

התערוכה תהיה פתוחה למשך שלושה שבועות, עד ה־4.8, וערב הפתיחה, בתקווה שהוא לא יהפוך לאיזה שיחזור של הסצינה מהקיץ של אביה, אמור להיות ערב באווירה טובה, מוזיקה באדיבות קפה גיברלטר והרבה כיף

האמת? אני סקרן. לא מבטיח שאגיע ביום חמישי אבל אעשה מאמץ לבקר. מעניין אותי המעבר מהרעיון לתערוכה

תבוא בחמישי, יהיו גרעינים

אתה דוחק אותי לפינה… גם גרעינים ואני זה לא בדיוק…

תשלח לי מייל עם הזמנה של פריטים, ונשתדל לעמוד בדרישות… בכל מקרה, המעבר לתערוכה? הרבה אנשים הסתקרנו מהתמונות שצילמנו אז החלטנו לקחת צעד קדימה מבחינת הרמה ואז ביום אחד חבר הגיע וצילמנו קטע וידאו, התלהבנו, הראינו לידידה שהתלהבה ו… היום היא הבמאית. מי יודע, אם היית מסתובב איתנו אולי היית היום המפיק של הסרט… סתם, היעד הבא הוא באמת הסרט, שהוא יהיה הגשמת חלום. אנחנו לא רק שחקני כדורגל מתוסכלים, אלא גם יוצרים מתוסכלים כנראה

המקסימום שאני יכול לעשות זה לעצב את הפוסטר… אבל גם לזה יש יותר מוכשרים ממני. משהו חשוב להגיד לפני שמסיימים?

זה הראיון שהכי נהניתי ממנו, אז תודה רבה!

מחמאות יביאו אותך רחוק…