די ללקקנות. סיכום תערוכות בוגרים 2013

“יובל סער, אתה איש האתמול. שמרני ומשעמם תחת” (המגיב עקיבא מחלק מחמאות)

“הוא כל כך מסתבך עם הלקקנות שלו, ואין לו כלום מה לומר על עיצוב ובכלל” (המגיבה רעות מפרגנת גם היא)

“מר סער היקר. אתה לא מבין דבר וחצי דבר בעיצוב. ‘דיון ער’ זה מה שאתה כותב עם עצמך בבלוג שלך – לא יותר מזה. זה לא יעזור כמה תחפור לנו כאן. אתה מתכתב עם עצמך ולא עם המציאות” (אור א. מציע/ה פרשנות חדשה למה שאני מנסה לעשות בשנים האחרונות)

והכי נחמד: “גברת סער, את משעממת אותי!” (ג’קיאל לא נותן לבלבול במגדרי לבלבל אותו)

– – –

מקבץ התגובות משובב הנפש הזה מופיע בתגובות לכתבה שפרסמתי בגלריה ובה סיכמתי את שלושת השבועות שבהם ביקרתי בתערוכות הבוגרים ברחבי הארץ (מי שלא מצליח להיכנס ללינק יכול לעשות את זה דרך עמוד הפייסבוק שלי). בכל מקרה, לטובת אלו שלא היו בעניינים, ככה פחות או יותר זה נראה:

עכשיו, לכו תסכמו את כל המפלצת הזו במשהו כמו 1,800 מילים. נכון, בשבוע הבא יתפרסם פרויקט הבוגרים שבמסגרתו בחרתי את עשרת הפרויקטים המצטיינים של השנה בתקשורת חזותית, ועדין. זו שאלה לא פשוטה על מה לכתוב ועל מה לא. את מה להזכיר יותר ואת מה פחות. נקודת המוצא היא פשוטה: אין סיכוי שאני אוכל להזכיר כל מחלקה. מה לעשות, אלו החוקים: אני צריך בכתבה אחת לסכם את הכל.

אם כך, במה מתחילים? לי היה ברור שאני קודם כל צריך להתייחס להחלטה של שנקר לבטל את תערוכת הבוגרים במתכונת המסורתית ולתת לכל מחלקה לקבוע איך, מתי ואיפה היא מציגה את עבודות הבוגרים שלה. הבעיה היא – כפי שאפשר לראות גם בתגובות – שאת המגיבים מעניינת רק השורה התחתונה, שמבחינתם יכולה להיות רק אחת: שזו החלטה גרועה, או מזעזעת. או מחפירה. על כך שאולי יש לה צדדים אחרים, על זה אין מה לדבר. מורכבות? הצחקתם אותי. אבל מה לעשות שבהחלטה הזו אין שחור ולבן ושהיא קצת יותר מורכבת ממה שנדמה.

בדומה למה שכתבתי בעבר – אני חושב שזו החלטה אמיצה שצריך לברך עליה ללא קשר לתוצאות שלה, שכן מי עוד יכול וצריך לבדוק פורמטים קיימים ופרקטיקות שגורות אם לא אקדמיות לעיצוב; ובמיוחד בתוך האקדמיה, כפי שהיה אפשר לראות בשנים קודמות, אלו בדרך כלל המחלקות לתקשורת חזותית. ומי אמר שחייבים להציג את פרויקט הגמר? איפה זה כתוב? מה זה הקיבעון הזה? התערוכה של שנקר השנה מעבר לכך שהיא הייתה אחת היפות שהוצגו פה בזמן האחרון (ושוב צריך להזכיר את נדב ברקן בהקשר הזה, ולהגיד שהתמונה בראש הפוסט לקוחה מהתערוכה). היא הייתה תערוכה אחרת. ואולי פה הבעייה: אנשים חשבו שהם הולכים לראות פרויקט גמר וקיבלו משהו אחר. האם זה יותר טוב? פחות טוב? זה כבר לא משנה. הם לא קיבלו את מה שהבטיחו להם.

–

במקום אחר מישהו התרעם על כך שלא כתבתי אף מילה על אחת המחלקות האחרות לתקשורת חזותית שברשימה. מכאן אני מפנה אתכם שוב לטבלה שלמעלה: יש בה משהו כמו 25 מחלקות. אם נוריד את אלו שאני פחות מתייחס אליהן – עיצוב פנים – ואת אלו שלא הספקתי לבקר בהן – המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר ואמונה, בכל השאר הייתי. זה יוצא בערך 20 מחלקות. מצטער, אי אפשר לכתוב על כולן. וכהרגלי, אני בוחר לכתוב על מה שמעניין אותי ועל מה שראוי לציון. אם אלו המחלקות לתקשורת חזותית – אני חושב ששלושת המחלקות הטובות כיום נמצאות בשנקר, ויצו חיפה ובצלאל. ואם לא כתבתי על המחלקות האחרות, כנראה שפחות התרשמתי מהן באופן כללי.

אותו הדבר גם לגבי עיצוב תעשייתי – ניסיתי לבחור את הפרויקטים הטובים ולהגיד בכמה מילים על ההבדלים בין המחלקות. יש מחלקות שציינתי פחות או שלא התייחסתי אליהן? כנראה שהייתה לכך סיבה עניינית. בואו נניח שאחת המחלקות שלא התייחסתי אליהן פחות טובה. האם זה מעניין או חשוב להקדיש חלק מהמאמר ולציין מה לא טוב שם? אני חושב שאם הייתה לי כתבה על כל מחלקה אז כן. ברגע שיש לי כתבה אחת אז לא. וגם בתוך כל זה בואו לא נשכח שמדובר בסטודנטים, לא במעצבים ותיקים ופעילים.

כך גם לגבי שאר התחומים. יש ברשימה יותר מ-500 בוגרים של תקשורת חזותית כך שללא קשר לחיבה שלי למקצוע, נראה לי יותר נכון להתייחס אליהם מאשר לתחומים אחרים. זו גם הסיבה שפרויקט המצטיינים שיתפרסם בשבוע הבא יעסוק בתחום התקשורת החזותית. ולמרות הכל היה לי חשוב להכניס שתי פסקאות על המחלקה לקרמיקה וזכוכית בבצלאל, אחת המחלקות היותר מעניינות שפועלות בארץ.

–

ויש מן הסתם המון דברים שלא הצלחתי להתייחס אליהם:

– המחלקה לתקשורת חזותית במנשר שמדי שנה מציגה רמה גבוהה יותר יותר, במיוחד בתחום האיור

– המחלקה לתקשורת חזותית במכון אבני שגם שם ניכר שיפור משמעותי בשנים האחרונות. שם אגב היה  פרויקט גמר מעניין של אפרת שילוח שלקחה שני פרויקטים משנה א’, שניים מב’ ושניים מג’, ועשתה אותם מחדש עם הידע שיש לה היום – ובדקה ככה מה לימדו אותה בארבע השנים האחרונות

– המחשבה הזו בכל זאת, איך יש עדין מחלקות שמרשות לעצמן בתערוכת הבוגרים לשים ארבעה שולחנות במרכז הכיתה עם ארבע איימקים וזהו. ואיך דווקא ממקום של צניעות המחלקה לעיצוב תעשייתי מכליל בהדסה מצליחה להציג תערוכת בוגרים צנועה ולא מתיימרת בקומה אחת בחלל לא גדול ועדין לתת כבוד למוצגים ולסטודנטים

– ולהגיד עוד פעם שאני מאד מעריך את המהלך המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר על התערוכה הנונשלאנטית, שאומרת רגע, בואו נירגע, בואו ניקח נשימה וננסה להבין מה האנחנו עושים ומה התפקיד שלנו במירוץ החימוש בין כל המחלקות. הייתי שמח לכתוב כתבה שלמה רק עליה, לנתח אותה לגורמים, לנסות ולחלץ ממנה מססקנות על התחום, על המצקוע, על מה זה אומר להיות מעצב גרפי בשנת 2013

– וגם היה מעניין אותי לחזור לתערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל בשנה שעברה ולנתח בדיעבד מה עבד שם יותר ומה פחות כשמקרינים את כל העבודות

ועוד, ועוד ועוד.

אבל מעבר להכל אני חושב שבבסיס העמדה שלי נמצאת ההערכה שיש לי לסגל האקדמי בבתי הספר לעיצוב. אפשר להתווכח איפה יותר טוב ואיפה פחות, מי עושה עבודה יותר מוצלחת ומי פחות, אבל כשאני מסתכל על רוב הדיקנים, ראשי המחלקות והמרצים – וכשאני מסתכל על התוצרים של הסטודנטים – אני באמת חושב שבאופן כללי נעשית פה עבודה טובה. תעשייה הרי אין לנו, למרבה המזל יש אקדמיה. רוצים לקרוא לזה לקקנות? תרגישו חופשי. רוצים להגיד שזה בגלל שאני מלמד בשנקר, בחולון ובצלאל, ושכתוצאה מכך אין לי ראיה אובייקטיווית? יכול להיות. אגב, מי כן אובייקטיווי? סטודנט שלמד במחלקה? מרצה במוסד אחר? אני לא בטוח שזה כל כך פשוט ובכל מקרה אני לא מסתיר כלום.

–

זהו. אשמח לתגובות ומחשבות, גם (ובמיוחד) כאלו שלא מסכימות איתי. נסיון העבר מלמד שיכול להתפתח פה דיון מעניין, אני רק מבקש שזה יהיה בלשון מכבדת ולא מתלהמת, ומזכיר שאין לי בעיה למחוק תגובות לא מכובדות.