איור עכשיו. מפגש 39: קרן כץ

אחד הדברים המעניינים שקורים בשנים האחרונות בתחום האיור זה שאני שומע יותר ויותר מאיירים צעירים שהולכים לעשות תואר שני בחו”ל. קרן כץ, בת 27, בוגרת מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (2010), היא אחת מהם. לא מזמן היא סיימה את התואר השני ב”סקול אוף ויז’ואל ארטס” (SVA), וכמנחה לפרויקט הגמר שלה היא בחרה את מיירה קלמן. לא שצריך תירוצים לעשות תואר שני בניו יורק אבל זו לללא ספק סיבה טובה… בכל מקרה תפסתי את קרן בחופשת מולדת ונדמה לי שגם בלי מיירה קלמן מעניין לשמוע על איך זה עובד שם.

“בבצלאל למדתי הרבה על החיים ועל אהבה ובעיקר חוויתי. אהבתי לצאת להרפתקה אבל אני מרגישה שלא מיציתי, הדרך היצירתית שעברתי לא דומה לדרך האישית, ספגתי את הדברים אבל עדין לא למדתי לתת להם את הביטוי. רק לקראת פרויקט הגמר הרגשתי שזה מתחיל. אחרי שסיימתי ללמוד נרשמתי לתואר שני בתולדות האמנות ובאוניברסיטת תל אביב והתחלתי לאייר כפרילאנסרית. איירתי את הטור השבועי של איתמר הנלדמן סמית בהעיר כבר בסוף שנה ד’, איירתי ספר ילדים ללקוחות פרטיים ועוד.

“במקביל נרשמתי לתואר השני ב-SVA. בבצלאל אין תואר שני באיור למרות שאני בטוחה שיהיה לזה הרבה ביקוש. בנוסף תמיד רציתי אהבתי לראות את העבודות של אנשים שחזרו מחילופי סטודנטים. יש לי משפחה בארצות הברית וכשנסענו לבקר אותה עברנו בניו יורק. נכנסתי למחלקה שם ודיברתי עם ראש המחלקה. היה לו קול מהפנט ועכשיו מתוך הכרות איתו אני יודעת שהוא פשוט מספר סיפורים, הוא שובה. גם המקום עצמו כמו בית עץ, הכל חמים ונעים. יצאתי משם ואמרתי שאני אתחרט אם אני לא אחזור לשם. אחרי שהתחלתי את התואר בתל אביב התקבלתי והחלטתי לנסוע. לא חשבתי שזה יהיה אפשרי כי זה נטל כלכלי ענק וזה דורש הרבה מהחבר, מהמשפחה, אבל כולם התגייסו למאמץ. יש לי המון מזל שזה התאפשר”.

“התואר נקרא illustration as visual essay. יש לנו רזידנסי מלא, סטודיואים שלנו 24/7. מילת המפתח היא מגוון, אנשים מארצות שונות ומרקעים שונים, לא בהכרח איור. זה אנשים שרוצים לספר סיפור. פרויקט הגמר לא חייב להיות איור, הוא יכול להיות כל דבר שיש לו נרטיב ויזואלי, מיצג, סרט וכן הלאה. עיקר הלימודים זה שאנחנו נמצאים 24/7 אחד בתוך השני, נוצרים יחסים אינטימיים אחד עם השני, יוצרים ללא הפסקה, לומדים כתיבה, נכנסים אחד לקישקה של השני מאד מהר.

“בכל פעם שעושים ספר אתה מתקדם צעדי ענק לתוך העולם הזה. ומכיוון שאלו 20 סטודנטים בכתה, 40 בשנתיים, אתה חלק מתהליך אינטימי הרבה יותר גדול. במהלת התואר כל אחד עושה שלושה-ארבה ספרים אז יוצא שאתה חלק מ-80 ספרים. חוץ מזה יש שיעורי סטודיו, ביקורת, סמינר כתיבה, לומדים תכנות, ספרים לאיידים וכמובן לומדים לספר סיפורים”.

“אמרו לנו מהתחלה להתרגל כל הזמן לשלוח לתחרויות. גם אם לא זוכים בשום דבר וחושבים שאין טעם, יש שופטים שרואים את העבודות. לא קיבלתי שום פרס או לא זכיתי בתחרות אבל אחת הארט דירקטריות בניו יורק טיימס ראתה עבודה ששלחתי לתחרות והזמינה ממני עבודה. זה עיתון מדהים לעבוד איתו כי כל גליון סופשבוע הוא חגיגה של מאיירים מכל העולם. הם ממש מחפשים כל הזמן מאיירים חדשים באופן אקטיבי.

“צריך להמשיך גם אם אתה לא מקבל פידבק, חיבים להמשיך ליצור. צריך כל הזמן לשלוח גם אם אתה לא מקבל בחזרה מייל. כשפוגשים את הארט דירקטורים הם אומרים ‘אני מכיר אותך, אני זוכר את העבודות’. צריך להבין איך חיי המשרד שלהם נראים כדי להבין איך המנגנונים האלה עובדים”.

“הטכנולוגיה היא חלק מאד מרכזי בלימודים. בשיעור הראשון של הלימודים חילקו לכולנו אייפדים כמו בתוכנית של אופרה. אבל הטכנוגלויה נוכחת גם בתערוכות וגם בפרויקטים, גם אם רק בתהליך. הייתה לי חברה שהתחילה את התזה שלה כאפליקתיית אייפד אבל בסוף היא עשתה משהו אחר. אבל, כל התהליך של צורת המחשבה המבנית השפיעה על סוג הסיפורים שעניינו אותה, גם אם זה יצא בסוף כספר ילדים מודפס. כשהתנסינו באנימציה אחד הסטודנטים אייר סדרת גלויות פילם נואר ואיכשהו הוא עיבד אותן במחשב לאנימציה. אז הוא גילה קומפוזיציות או תנועות חדשות. ברגע שהוא הזיז את הדמויות שלו הוא גילה עומק פסיכולוגי, זה הרחיב את היריעה.

“באופן אישי אני עושה הכל ידני וסורקת את האיורים. אני חושבת שזה לא משנה באיזה מדיום אתה עובד, ההתרגשות תמיד מדבקת. סף הריגוש עולה אבל הריגוש קיים, יש ציפייה דרוכה, יש למה לחכות, וזה כיף לחיות בעולם כזה שכיף לחכות בו, גם אם זה לפורמטים חדשים”.

“את הטכניקה שאני עובדת בה עכשיו התחלתי בשנה האחרונה של בצלאל. אהבתי את התחושה הפיזית. מצאתי משהו שמתאים לי, דף ענק שאני יכולה לללכת בו לאיבוד וקופסה ענקית של צבעים. אני מאד אוהבת לפרוס מלא ספרים על הרצפה, אני אוהבת את הקושי הפיזי של לדרוך מעליהם, מין ריטואל שאני מרגישה שאני לומדת ציור.

“אני חיה במבצר של ניר. אני אוהבת בלאגן, לעבוד מול מסך מחשב זה אחרת. אני עובדת מול החלון ואני לבד ואני מדמיינת שיש מישהו מהצד השני שמסתכל ורואה את הפעולות הפיזיות שאני עושה שאני מציירת, ולא רק מול המחשב. אני גם לא אוהבת למחוק, בכל הציורים אני משאירה את הקווים. כשאין אפשרות למחוק זה מצריך חשיבה ממושכת ואני דואגת למחקר מקיף איזה צבעים אני רוצה לפני שאני מתחילה כי יש נסיון אחד ונייר הוא יקר”.

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה איור עכשיו שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.