ברוך בליך: האם אפשר ללמוד מתמונות?

לפני עשר שנים, פחות או יותר, כשלמדתי בבצלאל, שניים מהסמינרים שלקחתי והכי נהניתי מהם, היו של ברוך בליך, שמלמד עד היום במחלקה להיסטוריה ותיאוריה. אחד עסק בתרבות גבוהה ותרבות שוליים, והשני עסק בדימויים של הגוף. היה -ועדין יש – משהו בידענות שלו, בדרך שבה הוא העביר את השיעורים ובסקרנות שלו כלפי העולם, ששבה אותי כבר בשיעור הראשון של שנה א׳. מאז אני כמובן משתדל לעקוב אחר הדברים שהוא כותב. במיוחד מעניין אותי בשנים האחרונות לקרוא את ההתייחסויות שלו לעבודות של סטודנטים (גם שלי) בתואר השני לעיצוב תעשייתי בבצלאל, ולכן שמחתי מאד לשמוע על הספר שהוציא לאור – האם ניתן ללמוד מתמונות – אסופת מאמרים שעוסקת בכמה מהתחומים שהכי מעניינים ומעסיקים אותי כיום: תרבות החזותית וצילום. מיד קבעתי עם ברוך מועד לשיחה. וכצפוי, היה סופר מעניין:

הי ברוך

אהלן

אז הוצאת ספר שנראה לי מאד מאד מעניין. זה הספר הראשון שלך?

זה הספר הראשון שלי באנגלית שהוא לאמיתו של דבר אוסף מאמרים שהתפרסמו בכל מיני כתבי עת בחוץ לארץ, ופשוט בא לי לראות את חביבי כרוכים להם יחד בספר.

בא לי לראות אותם כרוכים זו סיבה מעולה! ממתי אתה מפרסם מאמרים?

אני מפרסם מאמרים בכתבי עת מקצועיים בפילוסופיה ובכתבי עת לאמנות מאז שסיימתי את הדוקטורט, ממש בו ביום שנולד לי התינוק הראשון. את מאמרי הראשון פרסמתי בכתב עת שיוצא עד היום באוסטריה, מטעם האגודה לפילוסופיה של ויטגנשטיין, וזאת לאחר שהרצאתי בקירשברג, מקום מגוריו של ויטגנשטיין, ואחד המאזינים להרצאתי, פרופ’ בוכנסקי, המליץ לפרסם את המאמר.

מעניין שהמאמר מצוטט בכל מיני מאמרים שנכתבו על ידי חכמים ממני והוא זוכה לתהודה רבה. לא אשכח את הרגע שהגעתי לכפר הזה, קירשברג, אחרי טילטולי דרך ברכבת ובאוטובוס ובכנס בכללו. מיד לאחר מכן פרסמתי בכל מיני כתבי עת מאמרים מקצועיים העוסקים בעיקר בשאלת העברת אינפורמציה על ידי תמונות, שזו למעשה ההתמחות שלי.

אולי בכלל תספר ממש בכמה משפטים על עצמך לטובת מי שלא מכיר

נולדתי בניו יורק להורים ישראליים שנסעו ללמוד בעיר זו לפני קום המדינה. חזרנו ארצה והתיישבנו בקיבוץ עינת שם למדתי עד תום בית הספר היסודי. את התיכון עשיתי בתל-אביב ולמדתי מאוחר יותר פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית ובתל-אביב, שם עשיתי את הדוקטורט בהדרכתו של עמוס פונקנשטיין ז”ל.

העברת אינפורמציה על ידי תמונות: למה הכוונה? בזה גם עוסק הספר והמאמרים שבתוכו?

הספר באמת נקרא ״האם ניתן ללמוד מתמונות״ וכל המאמרים עוסקים בסוגים שונים של תמונות – קומיקס, צילום, ציור וכו’. הספר פותח במאמר תיאורטי על העברת אינפורמציה באמצעים חזותיים שלא אוכל להציג כאן את פרטיו, אך בקיצור נמרץ הוא מציע דרך לבדוק מהי תמונה טובה בהעברת מידע ומהי תמונה גרועה בהעברת מידע.

המאמרים הבאים עוסקים בניתוח של תמונות, כאמור מסוגים שונים, כמו למשל צילומי הנאצים שצילמו את היהודים במחנות הריכוז, בקומיקס המתאר את השואה, בהשפעתה של האמנות הפוסט-מודרנית על הארכיטקטורה והעיצוב, בגוף המוצג בתמונות כמטאפורה למקומו ומעמדו של האדם, באפיסטמולוגיה של הצילום לעומת הציור, ועוד כהנה וכהנה נושאים מגוונים שמובאים בכל אחד מהמאמרים הללו.

תסלח לי רגע על השאלה, אבל מה זאת אומרת האם ניתן ללמוד מתמונות? ברור שניתן. לא? במיוחד במאה ה-21 בעידן שכולו תמונה אחת גדולה (או מיליוני תמונות קטנות…)

אתה צודק במאת האחוזים. אנחנו לומדים הרבה מאוד מתמונות ובמידה רבה תכונה זו של לימוד מתמונות היא טבעית ואינטואיטיבית לנו, אך אני חוקר את מה שנמצא מאחורי המובן מאליו, את המנגנון המאפשר את הלימוד, בדיוק כמו שהבלשנים חוקרים את מה שנמצא מאחורי השפות הטבעיות שבהן אנחנו משתמשים בתיקשורת הבינאישית. למשל, לכל תמונה יש משמעות (סמנטיקה) – אז איך נוצרת המשמעות הזו, או במונח מקצועי – מהו התחביר (הסינטקסט) המאפשר את משמעות התמונה, כמו למשל קריקטורה לעומת כרזה וכו’.

במילים אחרות, בדומה לבלשן הנוטל את השפה הטבעית ובוחן את אופני הדיבור, אני בוחן את אופני ההיצג החזותי לסוגיו ומנסה לפענח את התחביר שלהם ואת הסמנטיקה שלהם. זאת ועוד, בשפה הטבעית אנחנו משתמשים בהרבה מאוד מטאפורות – אני בוחן את המטאפורה החזותית וכיצד היא נתפסת על ידי הצופה. לסיכום, הסמנטיקה של ההיצג החזותי, הסינטקסט שלו והפרגמטיקה של ההיצג החזותי (המטאפורות) הם כלי המחקר שלי שאותם אני שואל, ברשותו או שלא ברשותו, מאת הבלשן ופילוסוף הלשון.

נראה לי שזה הזמן לתת קצת דוגמאות קונקרטיות

לא קל לתת דוגמאות קונקרטיות, אבל אנסה. תקח לדוגמא את הקריקטורה. מדוע היא נתפסת כבעלת משמעות ביקורתית? התשובה: לקריקטורה תחביר ייחודי המציב את חלקי הפנים של הדמות המצויירת בצורה כזו שמאפשרת לנו לתפוס את הדמות המוצגת כדמות נלעגת. האף הארוך, אוזני דאמבו, הגוף הקטן וכו’ – כל אלה הם עיוותים שאינם קיימים במציאות של הדמות המצויירת ולפיכך הם יוצרים בקרב הצופה משמעות חדשה לאותה דמות. ז’אן אונורה דומייה, הקריקטוריסט החשוב הצרפתי שחי במאה ה-19, השכיל להבין שעיוות פרצופו של הדמות המצויירת לא נעשה כדי לתאר את הדמות או להציגה, אלא כדי לטעת בקרב הצופים מובן חדש לדמות. במילים אחרות, ללא התחביר החדש שיצר לדמות לא הייתה נוצרת משמעות (סמנטיקה) לפרצופו של הבנקאי שאותו הוא צייר, או של השופט כלפיו רצה לשלוח חיצים מורעלים וכו’.

אוכל להציג עוד ועוד דוגמאות, אפילו מתוך כרזות יום העצמאות של ישראל, שכולן מהוות מעין מניפולציה על הצופה בהן על מנת שיזדהה עם ערכיה של המדינה. כך גם בצילום – נקודת המבט של הצילום, בין אם היא באה למעלה, מלמטה, מרחוק או מקרוב – כל אלה יוצרים בקרב הצופה משמעות שלא נעשתה כלאחר יד, אלא מתוך כוונה להבליט אספקטים שאנחנו, המכירים את הדמות, לא מודעים אליהם. אותו הדבר אפשר לומר על ארכיטקטורה או עיצוב – אדריכל לא בונה ארבע קירות; אדריכל בונה תודעה. ראה את מוזיאון השואה של ליבסקינד בברלין, מוזיאון הגוגנהיים בבילבאו (פרנק גרי), וכך גם בעיצוב – כסא איננו בבחינת מושב לשבת עליו בלבד; הכסא מעוצב על מנת ליצור בקרב היושב עליו מעמד, עמדה, כוח ותפקיד, לכן יש הבדל בין כסא מנהלים לכסא מזכירות, כסא סטודנטים לכסא המוצב בסלון וכו’ וכו’.

מה התמונה הכי חדשה או הנושא הכי עכשווי שאתה עוסק בו? מעניין אותי מה ההבדל מהיום לעומת לפני 10 או 20 שנה בשאלה מה אפשר ללמוד מתמונה. או אולי, מה השתנה בעידן הדיגיטלי.

כיום אני עוסק לא מעט בתמונות המוצגות בפייסבוק ואלה המועברות באינסטגרם. כיום אנחנו חיים בעידן חזותי מהיר, בלתי אמצעי ומאוד מאוד מודע לעצמו. הצגת התמונות בפייסבוק לא נעשית באופן אקראי כמו שהיה נהוג באלבום המשפחה לתוכו ״שפכו״ פחות או יותר את כל מה שהצטלם. כיום הצילום הרבה יותר בררני וניתן לבחור מבין אלפי תמונות את זו המייצגת אותי בצורה הנאמנה, הנכונה והקרובה ביותר לדימוי שלי את עצמי.

התמונות בפייסבוק הן אשליות שכן רוב התמונות המציגות את הדמויות הן תמונות שנבחרו בקפידה, ללא זיופים. יותר מזה, הרבה מאוד תמונות הן סוג של תחפושת של דימוי עצמי כזה או אחר ומעניין לראות את התמונות ואחר כך את הבן אדם עצמו בממשות – זה לפעמים שמים וארץ. גם האינסטרגם הוא תופעה מעניינת שכן יש כאן ניסיון להחזיר את הצילום לעולם הציור ולהפוך אותו לפעולה אמנותית, שבלעדי האפליקציה הזו אי אפשר היה לעשות זאת.

פרושו של דבר שהצילום הסטנדרטי איבד מזוהרו ויש איזו כמיהה לצילום ציורי העמוס במשמעויות בעבור מי שמייצר אותו. אנחנו עדים לתפנית בעולם החזותי – מעולם חזותי שהתיימר להציג עדות או אמת, עם כל ההסתייגויות הרבות לכך, לעולם צילום אמנותי המתכוון לברוא מעין דימויים חדשים, ואני אומר – אשליות – בעבור מי שמייצר אותו.

מעניין! אתה מצלם? אתה בפייסבוק? באינסטגרם? איך המחקר השפיע עליך?

אני בפייסבוק, לא מסתייע באינסטגרם שכן אין לי נייד משוכלל, אך מצלם במצלמה דיגיטלית. סיפרתי היום לסטודנטים שאני לא רק מצלם, אלא גם מפתח תמונות וזה התחיל בשנות השבעים כשראיתי את סרטו של אנטוניוניי, ״יצרים״, שבו מסופר על צלם אופנה המצלם באחד הפארקים בלונדון וכשהוא מפתח את התמונות במעבדתו הוא רואה-מגלה גופה תחת העצים. במילים אחרות, הוא מגלה את המציאות מתוך הצילום, מה שלא היה ניתן להבנה בעין רגילה כשביקר בפארק.

הסרט הזה גרם לכך שבניתי בבית אמי יחד עם אחי חדר חושך והתחלנו לפתח תמונות בגדלים שונים, ורק אז הבנתי את הכוח של הצילום שהוא לא רק מתעד, אלא – כדברי סוזאן סונטאג בספרה ״הצילום כראי התקופה״ – הצילום אוסף את המציאות וממיין אותה בעבורנו. עד היום בתערוכות של צילום אינני יכול להשתחרר מטענתה של סונטאג, לפיה הצילום הוא בו בעת אשליה, אך הוא גם מציאות, ומבחינה זו לא השתחררנו ממערתו של אפלטון (שהוא שם הפרק הראשון של ספרה המצויין). אז כן, אני חי צילום לא כצלם מקצועי, אלא כצלם מתבונן בצילומים.

מפתח תמונות! זה באמת לא שמעתי מזמן ממישהו שהוא לא צלם מקצועי

כן, פיתחתי הרבה מהצילומים שלי, אך מרגע שעברתי למצלמה דיגיטלית, הפסקתי עם הכימיקלים. כיום אני לא עושה את זה בצורה מסודרת, רק כשנחה עלי הרוח. כשאהייה בפנסיה, אחזור לזה, וזה לא הרבה זמן מהיום….

בן כמה אתה? באמת לא שאלתי

אני יליד קום המדינה – תעשה חשבון….

פשוט מאד. תגיד, הפרטים החשובים, מי שרוצה לקנות את הספר, מה הוא עושה וכמה עולה?

הספר עומד למכירה באמזון. יש להקיש את שם הספר, או את שמי. נדמה לי שהם מוכרים אותו במחיר מופקע של 50 דולר (מטורפים)…

יש סיכוי שהוא ייצא יום אחד בעברית?

כעת אני עובד על ספר נוסף, למעשה על שני ספרים. האחד – ״הישראלי בראי הקומיקס״. כעת מוצגת תערוכה במוזיאון הקומיקס והקריקטורה שבחולון שהייתי שותף לה וכתבתי הקדמה ארוכה בקטלוג. הספר השני יתייחס לספר באנגלית ושמו יהיה ״דימויים חזותיים כאמצעי לימוד״ (או משהו כזה, עדיין לא החלטתי), והוא יהיה מבוסס על הדוקטורט שאותו לא היה לי זמן מאז 1988 לפרסם בכתובים.

אז יש למה לחכות. משהו נוסף שחשוב להגיד לפני שמסיימים?

לא נראה לי שיש לי מה להוסיף מלבד זה שאמי ז”ל, שהייתה ציירת, היא זו שלימדה אותי לקרוא תמונות ולה הקדשתי את ספרי באנגלית. תודה.

בכיף