הרהיטים, הצ׳יפס, שלט הרצפה הרטובה ורונלד מקדונלד: כל אלה הם דמויות באפוקליפסה

ביום שבת תפתח במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית התערוכה הקבוצתית המסקרנת מעל ומעבר לקשת (Over and Over the Rainbow). התערוכה תציג את הקשר בין הכלכלה הניאו-ליברלית לבין סיפורי המעשיות תוך התייחסות לשימוש שהניאו-ליברליזם עושה במבנה סיפורי המעשייה לשם הטמעת עקרונות הפעולה שלו.

במסגרת התערוכה, הבנויה כסיפור מעשייה המזמין את המבקרים לפגוש דמויות ואלמנטים על טבעיים שונים, יציגו 11 אמנים ישראלים ובינלאומיים מנעד רחב של עבודות שבהן הם מתחקים אחר הפער בין זהות אישית לבין זו המוכתבת על ידי מערכות שליטות. מרחב הפעולה של האמנים בתערוכה הוא הפער בין הרצוי למצוי ובין המובטח למופר. חלק מהאמנים ממפים את הפער ומסמנים אותו בעוד אחרים הופכים אותו למגרש המשחקים הפרטי שלהם, בונים זהויות חדשות מחיבורים בלתי אפשריים, מגוללים אנטי-מעשיות חדשות, אישיות במפגיע.

באופן אישי, שתי עבודות מסקרנות אותי במיוחד: כל אחדת בנפרד והחיבור של שתיהן לתערוכה. האמן הבריטי, ג’רמי דלר, זוכה פרס טרנר ומי שיצג את בריטניה בביאנלה בוונציה לשנת 2013, יציג לראשונה בישראל במסגרת התערוכה את עבודת הווידאו מהביאנלה “ENGLISH MAGIC”. כמו כן, קבוצת האמנות הדנית סופרפלקס, היוצרת אמנות החותרת תחת עקרונות הכלכלה הקפיטליסטית ותרבות התאגידים, תציג אף היא לראשונה בישראל את עבודת הווידיאו “מקדונלדס מוצף” שבה שוחזר סניף מקדונלדס עד אחרון פרטיו ולאחר מכן הוצף במים.

ביקשתי מאוצר התערוכה, רן קסמי-אילן, שיספר על תהליך העבודה, על אופן בחירת העבודות, מה חשוב לו יותר – חוויה רגשית או ללמד את הצופה משהו חדש, ומה מחכה לנו אי שם מעבר לקשת בענן…

הי רן. מה שלומך?

לחוץ אבל בסדר

בגלל התערוכה או עוד דברים?

התערוכה היא גורם אחד. כאחראי חינוך של המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית יש כמות גדולה של פעילויות לבתי ספר בפאבלאב, שהושק לפני מספר שבועות במקביל, כך שהעסק לא פשוט. לשמחתי העסק גם עובד היטב

בקיצור לא משעמם… מה אתה יכול עוד לספר על עצמך לפני שנדבר על התערוכה? בן כמה, מה למדת, איפה, מה עשית מאז…

אני בן 37, בוגר המחלקה לאמנות בבצלאל, אב לשתי בנות ונמצא במרכז למעלה משש שנים. התחלתי כאחראי תכנית חינוך ולאט לאט התפתחתי לאוצרות. אבל ההיסטוריה שלי כוללת גם שנים של עבודה עם קהילות מוחלשות באופקים, ברהט וברמלה, ועוד לפני זה אני בכלל מגיע מהפקה של תיאטרון

וואלה. ועוד שניה לפני, אני לא בטוח שכל הקוראים יודעים מה זה בדיוק המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית. יכול לספר כמה מילים?

המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית הוקם ב-2001 ע״י גלית אילת. הרעיון המקורי היה להקים מעבדה שתהווה מקום מפגש לאמנים ממדיומים שונים, מעצבים, מוזיקאים, האקרים וכדומה, שיוכלו ליצור יחדיו עבודות ניו מדיה. בשנת 2001 כל התחום הזה היה בחיתוליו בארץ. שנת 2001 היא גם השנה של האינתיפאדה השנייה, כך שהרעיון לייצר מעבדה סגורה שעוסקת רק במדיום עצמו מהר מאוד לא היה רלוונטי.

במקביל התפתח כאן סדר יום סוציו-פוליטי ברור שנובע מהשאלה – מה אמנות יכולה לעשות? או באופן יותר מדוייק, מה אמנות יכולה לעשות יותר? המרכז עוסק היום בנקודות המפגש בין אמנות עכשווית, חברה וטכנולוגיה, ובפוטנציאל הטמון בהן. אנחנו עושים זאת באמצעות תכנית תערוכות לא מתפשרת, כתב עת מקוון בשם ״מארב״, תחנת רדיו בשם חאלאס (HALAS – Holon Art lAB audio Service), תכנית אמן אורח, ארכיון ציבורי לעבודות ניו מדיה, הפאבלאב ותכנית החינוך

ואני מנחש שזה מתקשר לגמרי לתערוכה מעל ומעבר לקשת…

מעל ומעבר לקשת היא תערוכה שאני עובד עליה כבר זמן רב והיא יקרה ללבי. התערוכה עוסקת בקווי התפר הגסים שבונים את המציאות שלנו; בפער שבין המובטח, המשווק והנצרך לבין הקיים באמת – המקום שבו שוכנת הטראומה. התערוכה מציגה את הקשר בין המבנה הרגשי הניאו-ליברלי לבין סיפורי מעשיות. הקשר בין סינדרלה, כיפה אדומה והברווזון המכוער לבין חיי היומיום שלנו

אז אני חייב לשאול משהו שרציתי דווקא לחכות איתו אבל זה נראה לי זמן מתאים. כבר הרבה זמן אני תוהה מה זה הדבר הזה שנקרא ״תערוכה״. ואני תוהה מה חשוב לך יותר בתערוכה הזו, חוויה רגשית או ללמד את הצופה משהו חדש? להסביר לו משהו שהוא לא הבין, לחזק אצלו ידיעה מוקדמת? משהו אחר? כל התשובות נכונות?

רלוונטיות, זה מה שהכי חשוב לי. אני לא רוצה להטיף מוסר, אלא להניע לפעולה. אם מישהו נכנס אצלנו לתערוכה לבד או בסיור ולא מבין למה זה רלוונטי לחייו, נכשלתי. התערוכות שלנו עוסקות לרוב בנושאים שאינם נידונים מספיק בציבוריות הישראלית ואנו מנסים דרכם להתניע שיח. החוכמה היא לא לעשות את זה בתערוכות שהן מנשר פוליטי שמשכנע את המשוכנעים אלא על ידי גירוי ממקומות בלתי צפויים.

ב״מעל ומעבר לקשת״ למשל אני לוקח את התבנית המוכרת של סיפורי המעשייה שאנו מכירים מגיל צעיר וממאות שנים אחורה ואני מראה כיצד נעשה שימוש במבנה שלהן על ידי הכוח המהפכני הדומיננטי של 30 השנים האחרונות – הניאו-ליברליזם. אבל המטרה שלי היא לא רק לחשוף את הפרדיגמה שמבנה את התיאוריה הפונדמנטליסטית פסוודו-מדעית הזאת אלא גם לנסות להציע דרך פעולה אחרת כנגדה

בוא תתן דוגמה או שתיים מהעבודות שמוצגות בתערוכה

טוב, אבל לפני העבודות אני צריך להסביר שכל התערוכה בנויה כסיפור מעשייה והמבקר הוא בעצם הגיבור שהולך על השביל המתפתל בדרכו לגאולה מובטחת. האמנים השונים המציגים בתערוכה למעשה ״לוהקו״ כדמויות או אלמנטים שניתן למצוא בסיפורי מעשייה, כך שיש לנו מכשפות, יער מכושף או שביל מתפתל. ישנם אמנים הממפים את הפער בין המובטח למופר ובין נקודות איווי לאכזבה ואחרים הופכים אותו למגרש המשחקים הפרטי שלהם, מייצרים אנטי-מעשיות אישיות במפגיע.

כל סיפור מעשייה מתחיל בעימות כי גם חיינו מתחילים בקונפליקט שעלינו ליישב. בכל סיפור מעשייה יש קטסטרופה אינהרנטית ובמקרה של התערוכה זו העבודה ״מקדונלדס מוצף״ של קבוצת האמנות הדנית ״סופרפלקס״ שמציגה לראשונה בארץ. בעבודת וידאו זו הם יצרו מודל מדויק של סניף מקדונלדס גנרי. הסניף דומם, בלא צוות ובלא לקוחות. בכך הוא מהווה מקור של אימה לא מוסברת.

לפנינו סדרת אובייקטים יומיומיים, שהטרדה שהם גורמים נובעת מכך שהם סובבים סביב ריקות. הסניף אינו סגור: האורות דולקים, מגשי אוכל שלא פונה נמצאים על השולחנות. כל הסימנים מעידים כי מדובר בסניף פעיל, אך אין בו איש. ההיעדר מעורר תחושה של אסון מתקרב. אט-אט חודרים מים לתוך הסניף.

מה שנראה במבט ראשון כדליפה, הופך לתיעוד משעשע של הצפה, ומחבר יחדיו סיבה ותוצאה של אסון סביבתי. בעוד מפלס המים ממשיך ועולה, האלמנטים השונים בחלל הופכים לדמויות במעין סרט אסונות. הרהיטים, הצ׳יפס, שלט ״רצפה רטובה״ ורונלד מקדונלד: כל אלה הם דמויות באפוקליפסה הזאת. מה הגורם לאסון? האם הוא בלתי נמנע? מה תפקידנו בכך שקטסטרופה עלולה להגיע בכל רגע?

קבוצת סופרפלקס עושה שימוש מוזר ומפתיע בכלים של המנגנון השליט, וכך חותרת באמצעותם תחת הסדר הגלובלי. מה שנראה שגרתי לפני רגע נעשה למאיים, והסידור המחודש של האלמנטים מגלה כי האפקט שלהם תלוי הקשר.

איפה עובר הגבול בין עבודה על הגבול של סרטון ויראלי מגניב באינטרנט לבין עבודה בעלת ערך? בקונטקסט המוזיאלי? כי אפשר להגיד על הסרטון הזה מגניב, או אפשר להגיד וואלה, יש פה באמת משהו

ההיררכיה הזאת לא חשובה לי. עבודות שמוצגות בחלל תצוגה מסומנות באופן מסויים שיכול לעבוד עבורן או נגדן. הייתי מעורב גם בפרויקטים שהוצגו רק ברשת או שבכלל לא פעלו בחללי תצוגה אלא קרו בזמן אמת, כאלו שנבנו לאורך זמן של חודשים או שנים, וכאלו שלא תורגמו לשום אופן של תצוגה. כאוצר אני לא מגביל את עצמי לאופן פעולה אחד. פרוייקטים שונים מייצרים צרכים, התערבות, ליווי ואופני פעולה שונים.

ההגדרות פחות מעניינות אותי. כשעבדתי לפני שנים בבית צבי, גרי בילו אמר לי פעם: ״שהאמנות תדאג לעצמה, אתה תדאג למקצוע״. אני משתדל לא להתעסק באיך צריכה עשייה אמנותית להיראות ויותר לעשות אותה.

ובכל זאת. הדוגמה של מקדונלדס היא קלאסית. אולי אשאל אחרת: למה אתה חושב שזו עבודה טובה, מעבר למה שציינת? מה גורם לה להיות אפקטיבית?

ראיתי את העבודה הזאת לראשונה לפני שלוש שנים והיא הטרידה אותי כל הזמן הזה. היא העבודה הראשונה שהתחילה את תהליך העבודה על כל התערוכה. הדרך שבה סופרפלקס לוקחים אלמנטים שנראים לנו טבעיים ואלמנטרים, מסדרים אותם מחדש ובכך משנים את הדרך שבה אנו רואים אותם, היא פעולה חשובה. היא פעולה שחותרת תחת התבניות המשווקות לנו כחיים ומצליחה לעורר בצופה מודעות לכך שחלק גדול ממה שאנו מקבלים באופן פסיבי נובע מרשת של מראות כוזבות, הבטחות שלעולם לא יממומשו.

הקטסטרופה יכולה להתרחש בכל רגע, ובעבודה זו היא אכן מתרחשת. היא באה ממקום לא צפוי, וכצופים קל לנו יותר לקבל אותה בשל כך וגם מכיוון שהיא גם עבודה מצחיקה מאוד. היא מצליחה לדלג באלגנטיות מעל המכשול של איך דברים צריכים להיראות ולערער את תמונת החיים שלנו

זה גם מאד מתקשר לי לעבודה של ג׳רמי דלר. ראיתי אותה בוונציה ואני תוהה איזה אפקט יהיה לה בחולון (או לצורך העניין, בכל מקום שהוא לא הביתן הבריטי…)

ג׳רמי היה אחד האחרונים שפניתי אליהם. העבודה הזאת ישבה לי בתודעה אך הייתי בטוח שהוא יסרב או לא יענה. להפתעתי הגדולה הוא ענה באופן מיידי להזמנה להיות בתפקיד המכשף בתערוכה. אמנם יש בעבודה עצמה אזכורים רבים לתרבות הבריטית, אך הם תקפים גם לדיון בג׳סי כהן. למשל, העבודה נפתחת בצילומי תקריב של זרון תכול, עוף דורס בסכנת הכחדה, במרחבים בריטיים ירוקים. טפרי הדורס נעשים טפריה של מכונה מרסקת מכוניות, שאוחזת במכונית ריינג’רובר ומועכת אותה.

דלר מכוון אותנו לאירוע משנת 2007: הנסיך הבריטי הארי נחשד שצד שני זרונים תכולים באחוזת סנדריגהם. הרג לשם שעשוע הוא משהו שיכול להתבצע רק על ידי בעלי זכויות יתר שייצאו מכך בשלום. אני חושב שגם כאן אנחנו יודעים דבר או שניים על מה שיכולים להרשות לעצמם בעלי זכויות יתר. בעבודה, עם זאת, הקורבן הוא שהופך לצייד. היפוך התפקידים הוא הנקמה המושלמת של הטבע בבעלי רכבי שטח יקרים ומזהמים בכלל – ובבני המלוכה המתנייעים בריינג׳ רובר בפרט.

הסיפור הנרקם בפנינו מספר על הרגע שחלוקת המשאבים המעוותת מגיעה לקצה בהתגעשות חייתית ומכושפת של כוח נגדי, התובע בחזרה את החיים שנגזלו. יש לא מעט אנשים שגרים בטריטוריה הזאת שמודעים יומיום ושעה שעה לחלוקת משאבים אכזרית ושיטת מעמדות אלימה שפועלת כנגדם.

לפני שנתיים ראינו 600,000 איש יוצאים לרחובות בדרישה לשינוי השיטה. אמנם מה שקיבלנו מזה זה 19 מנדטים ל״יש עתיד״ אבל זה בעיקר בגלל שלמערכת היה חשוב להוריד את גובה הלהבות, והיה שם מישהו שיודע לדבר בסאונד בייט ושיווק להמונים סיפור מעשייה. בעבודה של ג׳רמי יש חיבורים מפתיעים בין הדימוי הנע לפסקול יוצרים שלם קליידוסקופי של קסם טוב וקסם רע. וזה לגמרי רלוונטי לכאן.

אז עוד שאלה אחת. שם התערוכה: מעל ומעבר לקשת. הרפרנס, אני מניח, מרמז לאי שם מעבר לקשת בענן, אבל מה מחכה לנו שם? אתה אופטימי?

באנגלית זה ״Over & over the Rainbow״ שנראה לי יותר קולע. אני אופטימי, בכך שאני מאמין שיש בנו את הפוטנציאל להתנגד ולשנות. לא מעניין אותי לסמן את השימוש שעושות מערכות הגמוניות בתבניות מעשיה אלא לחתור תחתן. הניאו-ליברליזם הוא הכוח המהפכני הדומיננטי של עשרות השנים האחרונות, למרות שהוא נכשל בכל מקום שבו יושם, ולמרות שהוא משרת בעיקר את עצמו. אך אני מאמין שבסופו של דבר גם כוח זה לא יוכל לעמוד מול זה שבכל אחד ואחד מאיתנו יש מספר סיפורים.

כלומר התשובה היא כן…

כן.

אינשאללה