כן, זה כסא, אתה יושב עליו, אין הרבה מה להגיד על זה

לפני כעשר שנים קיבל המעצב ההולנדי מרסל ונדרס הצעה מפתה: להציג תערוכת יחיד במוזיאון הסטדליק באמסטרדם. ונדרס שמח כמובן על ההצעה, והחל לעבוד עם צוות המוזיאון על הקונספט, במחשבה ש״זה יקח משהו כמו שלוש שנים, משך הזמן הנורמלי שלוקח לעשות תערוכה מהסוג הזה״, הוא נזכר בשיחת טלפון מהמשרד שלו באמסטרדם.

״התחלנו לעבוד, אבל אז המוזיאון נסגר לשיפוצים, כבר חשבתי שהתערוכה לא תקרה אף פעם, והייתי די מאוכזב. בהמשך הגיע מנהל חדש למוזיאון, ועוד יותר הייתי בטוח שזה לא יקרה, ועוד מנהל חדש, והנה, המוזיאון נפתח, ויום אחד הם מתקשרים ואומרים ׳יש תערוכה, עוד 14 חודשים׳. ככה, פתאום, ׳בום׳. עד עכשיו אני לא קולט שזה קרה״.

בסופו של דבר התערוכה נפתחה בחודש שעבר, ואני חייב להגיד שיש משהו נחמד בלדעת שדברים כאלו קוראים גם למעצבי על כמו ונדרס – שמקפיד על הופעה וגינונים של דוגמן ונתפס לא פעם ככוכב הרוק של עולם העיצוב.

שלושה שבועות לאחר פתיחת התערוכה, פרסמתי בגלריה ראיון עם ונדרס, דמות שנויה במחלוקת בעולם העיצוב: מתנגדיו רואים בו ובעיצובים שלו סמל לפנייה של העיצוב לעבר מחוזות לא רצויים כמו העיצוב האמנותי (דיזיין ארט), שלאסתטיקה ולסגנון יש בו יותר משמעות מלפונקציה. כך, לאורך השנים שמר ונדרס על שפה אישית מרובת פרטים, אולם לדבריו העודפות אינה מגיעה לבדה ואינה ערך עליון. בעיצוביו הוא מקפיד לשלב בין שני אלמנטים שהם לכאורה מנוגדים: מצד אחד הם עמוסים, קישוטיים ובארוקיים, ומצד שני יש בהם משהו מדויק, מינימליסטי ושנון.

המתח בין האמוציונלי לשכלתני נוכח גם בתערוכה, שחולקה לשני אזורים עיקריים, המבטאים אף הם את אפיקי היצירה שלו. באזור הלבן שמקיף את הגלריה מוצגים הרהיטים וגופי התאורה של הייצור ההמוני. האזור השחור במרכז הגלריה מציג עבודות אסקפרימנטליות יותר, אישיות יותר. ״בדרך כלל אנשים מצפים מתערוכת עיצוב רגילה לחוויה מסוג אחר, למשהו יותר רציונלי ופחות רגשי״, הוא קובע, ״אבל התערוכה הזו שונה, יש לה אנרגיות אחרות, אתה רואה אנשים שחווים חוויה אחרת לגמרי: חוויה רגשית, מקבלת פנים, חמה.

״אחרי שנקבע מועד פתיחה התחלנו לחשוב על התמונה הגדולה וכבר בשלב מוקדם חילקנו את העבודות לשני סוגים. אני רציתי לוודא שחוץ מהמעצב שמדבר אל המוח, יש גם את המעצב שמדבר אל הלב. מכאן נבעה ההחלטה לחלק את התערוכה לשני חלקים: החלק הלבן הרציונלי, והחלק השחור הרגשי, המעצב שבטוח בעצמו והמעצב שמעלה ספק, המוח ימני והמוח השמאלי וכן הלאה.

״אנשים נכנסים לתערוכה ויוצאים ממנה אחרי שעה או שעה וחצי, ואתה רוצה להעניק להם חוויה שהם יזכרו, יעריכו, שיקחו אותה הביתה ויחשבו עליה לזמן רב; אתה רוצה לתת להם ערך. היה לנו חשוב שהמבקרים יבינו שמאחורי המעצב שיוצר את האובייקיטים האלה, המעצב הרציונלי, יש בן אדם שונה, וזו הסיבה לאזור השחור ולאזור הלבן. אלה שני קטבים שאתה מרגיש את הקשר ביניהם, ושניהם מנסים לקשר את מה שאתה רואה אלי, לתרבות שלי, למי שאני, ליוצר שבי.

״אני עושה דברים, אני מעצב, אבל אני גם עושה אמנות, וזה נהיה יותר ויותר ברור. התערוכה מאפשרת לי לתפוס מרחק מהעיסוק היומיומי, להביט מהצד על מה עשיתי ב-25 השנים האחרונות ולחשוב למה בכלל יש לי צורך לעשות משהו אחר. למעצבים יש מקצוע נהדר אבל זה מקצוע שיש בו הרבה ספקות שאנחנו לא מבטאים כל יום, אבל הם ספקות חשובים: לי ולנשמה שלי. אני נלחם בספקות האלו, ואני לא רוצה לדבר עליהם כשאני מעצב שולחן לאנשים. כשאני מעצב שולחן אני רוצה שיאהבו אותו בלי שום ספק״.

דבריו של ונדרס מתקשרים לדברים דומים שאמר בעבר. בספר “מבעד לתקרה” שהציג את עבודותיו ויצא בהוצאת גשטלטן ב-2009 הוא אמר ש”פונקציונליות מוערכת יתר על המידה. יותר ממאה שנים חשבנו שפונקציונליות מגדירה את האיכות של הפרויקט. גרוע מכך, זה מה שסיפרנו לקהל שלנו. אם אני מעצב בריכה, היא לא בריכה מעולה מפני שאתה יכול לשחות בה. אם אני מעצב אגרטל, הוא לא טוב מכיוון שאפשר לשים בו פרח״.

כעת הוא אומר ש״פונקציונליות היא משהו חשוב מאד בעיצוב, אבל זה כאמור לא מה שיגרום לאנשים לאהוב את מה שעיצבת. אנשים אוהבים דברים מסיבות שונות, והדברים בחיים שלנו שאנחנו מאד-מאד-מאד אוהבים לא צריכים פונקציונליות. אנחנו אוהבים חתולים, כלבים, ילדים, עקבים גבוהים, עצי חג מולד, ואלו דברים שאנחנו צריכים לטפל בהם, הם צועקים, הם בוכים, צריך להוציא אותם החוצה. אנחנו אוהבים אותם ורוצים לתת להם תשומת לב למרות כל זה.

״אני חושב שדברים פונקציונלים צריכים לתפקד כמו שצריך ושלא נשים לב אליהם. יש דברים שלא אכפת לנו מהם, אבל אללו לא המקומות שאני רוצה להיות בהם כמעצב. אני רוצה לעשות דברים שאנשים כל כך יאהבו שהם לא ירצו לזרוק אותם אף פעם. פונקציונליות היא עניין נתון וברור מאליו בעולם העיצוב, אתה לא צריך לדבר עליה. כן, זה כסא, אתה יושב עליו, אין הרבה מה להגיד על זה״.