האתגר מול מוזיאון תל אביב היה להסביר להם שאין בזה שום ייחוד; שככה כולם אומרים ״ילדים״ ושאנחנו צריכים להגיד ״ילדים״ באופן שונה וחדש

אחד הפוסטים הנקראים ביותר בשנה שעברה בפורטפוליו היה הפוסט שבו המעצבת מיכל סהר סיפרה על הלוגו החדש של מוזיאון תל אביב (בגרסה הארוכה לכתבה שפרסמתי בעיתון הארץ, שזכתה אף היא ללא מעט תגובות). עברה מאז שנה, ולא מזמן נתקלתי בהמשך המיתוג של סהר – והפעם לנושא החינוך, הילדים והנוער במוזיאון.

למרות שכבר לפני שנה התחלנו לדבר על זה, חשבתי שזו הדמנות טובה לבקש ממיכל שתספר מה היא למדה בשנה שחלפה מאז שהתדמית החדשה של המוזיאון הושקה, מה האתגר במיתוג פעילויות לילדים במוסד כמו מוזיאון תל אביב, ומה עוד מחכה לה בעבודה השוטפת.

אבל לפני הכל: שלום.

הי מיכל

הי

תגידי, כמה זמן עבר מאז המיתוג החדש של המוזיאון, שנה? אני צודק?

בדיוק שנה. לפני שנה הוצאנו את הדיוור הראשון למנויים

וואלה. איך שהזמן עובר. מה למדת מהשנה הזו על המיתוג?

זה מורכב… אבל בית הספר הגדול היה בעיקר המעבר לסטודיו של כל הפרסום בפרינט של המוזיאון, דבר שחייב הרחבה של השפה הגרפית הראשונית למערכת יותר רחבה, גמישה ואפקטיבית. גם לעבוד שנה על מותג ובתכל׳ס לעשות את העבודה האמיתית, היומיומית. אני מתכוונת לכך שבדרך כלל בונים ללקוח ״ארגז כלים״ ומעבירים לו אותו, ובנקודה זו או קצת אחר כך נפרדים, ומישהו אחר עושה את העבודה על בסיס המיתוג…

אחרי שנה של חיים בתוך המותג לומדים המון על מה עובד ומה לא, והיכולת הרעיונית מתפתחת לאין ערוך רק בשל ההיכרות איתו. יש דברים שברור שלא יכולתי להגיע אליהם לפני שנה…

מה למשל?

למשל כל נושא החינוך, הילדים והנוער. בהתחלה בניתי להם את פונט הסטנסיל – זה שמופיע בכותרות של התוכנייה הדו-חודשית לילדים ושם הוא באמת מאוד מוצלח. זו נראות נהדרת ומזוהה, אבל מהתגובות שקיבלתי מהמוזיאון – או יותר נכון מהקהל של המוזיאון – אנשים הגיבו לא טוב לעבודה בסטנסיל הצבעוני הזה בכל מה שקשור לשפה החזותית המשנית.

בהתחלה ניסיתי לעשות עם זה כותרות פנימיות, והדגשות, וקיבלתי כל הזמן ריג׳קטים שאנשים אומרים שזה מבלבל ולא קריא. בגדול הוא נשאר כרגע רק ברמת הלוגו של המילה ״ילדים״ ומידי פעם אני מכניסה את זה ממש ברמה הזו. אבל תוך כדי תנועה היה ברור שצריך להרחיב את השפה לילדים ממשהו שהמבוגרים לא מסתדרים איתו פונקציונלית

ואיך נכנס הפירוק של הלוגו, הצבעוניות והצורות של העציץ והאנשים והפרצופים?

זה כבר שלב מאוד מתקדם. בכלל, אם חושבים, זו פריבילגיה ללוות מותג כל כך מקרוב, ולהיות כמו מין רופא שבכל פעם צריך לאבחן מצבים חדשים ולפתור אותם. בשלב שעשיתי את ה”ציורים” מהלוגו (לפני חודשיים בערך) כבר שחיתי לגמרי בתוך השפה שבניתי ברמה הצורנית, וגם למדתי את ה״ריג׳קטים״ של הלקוח.

זה בעצם קלוז אפ מאחורי הקלעים של איך זה עובד באמת… מניסיון העבר שלי עם מוסדות בסדר גודל גדול, אתה בונה ארגז כלים ובודק אותו על כמה שיותר פלטפורמות, סיטואציות, תכנים וכד’. בפועל, אין לך באמת סיכוי להבין לעומק מה יקרה כשהמיתוג יפגוש את התכנים האמיתיים לאורך זמן ובלעדיך. ואז כל הדבר מתמסמס: היכולת שלך להגיע לפתרונות מבריקים היא מוגבלת ביחס לסיטואציות שעבדת מולן בתהליך הפענוח החזותי. אני לא מאמינה שיכולתי בכלל לראות את הלוגו הצבעוני לאגף החינוך לפני שנה… פשוט עם הזמן הוא התגלה לי. ואז במשחק עם הצבעים והצורות פתאום הפציע הרעיון לנסות לצייר עם זה דימויים

בואי אם כך תסבירי לרגע את מיתוג המשנה של נושא הילדים במוזיאון. על מה הוא מתבסס, מה החוקים שלו

אני עושה אבחנה פנימית בין כמה נושאים שקשורים לילדים:
1. אירועים לילדים – זה שעבורו קיים לוגו הסטנסיל התלת-צבעוני ומלווה את לוח ההצגות והאירועים הדו חודשי
2. אגף החינוך לאמנות, אגף שיש לו גם פעילות וגם בניין ברחוב דובנוב, והוא אחראי על כל הסדנאות לילדים ובעצם גם למבוגרים שוחרי אמנות
3. פעילויות שהן שילוב של מחלקת אירועים ושל אגף החינוך – כמו פורים למשל, שיש בו שילוב של הצגות, אירועים ופעילויות

בקיצור, היה חשוב להמשיך לבנות ארגז כלים דינמי ומגוון עבור מגוון פעילויות בכמה כובעים. בכלל מיתוג בסדר גודל כזה צריך להיות גמיש ופתוח לרעיונות חדשים. עקרונית הדבר המשותף ברמה הרוחבית לכל העיצוב הוא העבודה עם פונט המוזיאון באופן שפונה לילדים: סטנסיל, אאוטליין וכד׳, וכנ״ל גם משחק עם הלוגו – מלא, ריק.

הלוגו הצבעוני המלא החדש הוא פיתוח משנה של הלוגו של המוזיאון באופן שיופיע על פרסומי אגף החינוך לאמנות. הפעולה של הציור עם הלוגו היא בעצם פעולה חינוכית של התבוננות יצירתית. זאת אמירה רחבה על חינוך לאמנות ולכן הסדרה הזו הפכה למין מיתוג משנה בניגוד לדברים אחרים שהם יותר פתרונות מקומיים לאירוע זה או אחר

דיברנו על זה כבר לפני שנה אני חושב, ועכשיו זה יותר ברור ונוכח, הנסיון לפנות לילדים מבלי להתיילד. מה היה האתגר הכי גדול מבחינתך ביישום של זה?

זה תמיד טריקי העניין הזה, כי באמת מבוגרים (ולאו דווקא מעצבים) חושבים שצריך לדבר לילדים בשפה מתיילדת. זה מין עולם כזה שאם רוצים להגיד בו סדנאות לילדים אז שמים דימוי של צבעי פנדה מפוזרים על שולחן, או דימוי של כתמי צבע בכל צבעי הקשת. אלה אכן דימויים בנאליים, והאתגר מול המוזיאון היה להסביר להם שאין בזה שום ייחוד; שככה כולם אומרים “ילדים” ושאנחנו צריכים להגיד ״ילדים״ באופן שונה וחדש.

שתפקידנו לאתגר בנוכחות שלנו הן את הילד והן את המבוגר באופן שיצביע על תכנים שגם הם יוצאי דופן מהמיינסטרים בתחום. האתגר הבסיסי הוא לחנך אנשים לתרבות ויזואלית איכותית וחושבת. גם העבודה עם פלטות צבע של שלושה צבעים בהצגות הילדים היא ניסיון להחדיר שהצגות ילדים לא צריכות להיות משהו בכל צבעי הקשת, אלא משהו שמציע תרבות צבעונית חושבת יותר

מסכים לגמרי, השאלה אם זה יחיזיק מעמד

האתגר הגדול הוא כמובן לשמור על זה. צריך לזכור שעובדים מול אנשי תוכן וניהול שצריך לשכנע אותם שהם עצמם אינם הקהל של מה שאנחנו עושים עבורם. לעיתים זה מאוד קשה כי אנשים תמיד נדמה להם שהם יודעים מה טוב עבור ילדים. באופן כללי אני מבקשת לקבל תגובות אך ורק מהקהל, ואך ורק הערות גורפות. כך אפשר ללמוד לפעם הבאה ולשפר

למזלך יש לך את סוזן לנדאו, שפרגנה לך יפה מאד לפני חודשיים בגלובס כשהיא דיברה על הבולטות שענקת במיתוג למוזיאון. זה היה מאד נחמד לקרוא את זה, זה לא ברור מאליו שמנהל מוסד מכיר בתרומה של המעצבת הגרפית שלו. אני מניח שגם לך זה היה נחמד לקרוא…

ברור… היא לא סיפרה לי על הראיון. גיליתי את זה בהפתעה באינסטגרם שלך…

וואלה

סוזן לנדאו עבורי היא נכס, וברור שהדבר עובד לשני הכיוונים. התמזל מזלי לעבוד מול אדם עם סולם ערכים הן תרבותי והן מקצועי ברמה אחרת ומכל מה שפוגשים, בטח בארץ. החופש והאמון שאני מקבלת ממנה נותנים לי את הכוח הרבה פעמים לעבוד כנגד כל הסיכויים…

אני מעצבת טוטאלית. קשה לי להתקפל מול שיקולים לא ענייניים ולא מקצועיים שכל מעצב טוב נתקל בהם בארץ, ואני מניחה שגם בעולם. מעצב יכול בשקט להפוך למוציא לפועל של תקשורת חזותית בינונית, ואני מאלה שלא מוכנים לזה… פשוט לא מוותרת. ופה סוזן נכנסת לתמונה ושומרת עלי

באמת מזל גדול. מה הלאה? מה הדבר הבא במוזיאון שאת עובדת עליו?

אני עובדת עם רעות עירון (מעצבת חלל) על מערכת השילוט בבניין הראשי. זה לא פשוט אבל פתרנו את זה. המערכת היא תלת-לשונית והאתגר הגדול הוא ליישם שילוט בבניין ללא קירות… בנוסף, התחלנו לדבר גם על פורמטים דיגיטליים. כרגע נגעתי רק בפורמטים של פרינט. חתיכת פרוייקט…

באנדרסטייטמנט. מתי נראה את השילוט ואת הפורמטים הדיגיטלים?

השילוט ממש לפני פיילוט שנעשה בוויניל בקרוב – לפני שנחתוך את האותיות היקרות. דיגיטלי – ייקח עוד זמן. אתר למוזיאון הוא פרויקט בסדר גודל של עשרות אלפי דולרים ושנה עבודה. כל דבר כזה בתחום התרבות דורש גיוס כספים…

כן. אתר זה באמת צרה גדולה. אבל שאלו יהיו הצרות שלך… עוד משהו חשוב להגיד לפני שמסיימים?

שרק נמשיך לעשות שיחות כאלה.. : )

לגמרי