Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
מירי דוידוביץ: זו היתה הפעם הראשונה שהתעלמנו מהערכים שגדלנו עליהם
אמנם הייתי קצת צעיר בשביל לבלות בקולנוע דן או בפינגווין של שנות ה-80, אבל את המיתוס של חיי הלילה ההם של תל אביב ספגתי דרך שני האחים הגדולים שלי. לעומתי, מירי דוידוביץ, שהייתה מה שנקרא בגיל המתאים, תיעדה את תרבות המועדונים של אותה תקופה, תוך התמקדות בסממנים של שפת גוף, לבוש, אביזרים, איפור וסגנון חיים. היא צילמה בפלאש בוהק וסגנון ישיר וחזק, צילומים חזקים, לפעמים לא בפוקוס, מעין צילום ״רע״ שהפך לז׳אנר בזכות עצמו.
את הצילומים ההם אפשר לראות עכשיו – 30 שנה אחרי – בתערוכה רוק בשחור, שנפתחה בשבוע שעבר במוזיאון ארץ ישראל. התערוכה מבקשת להציע מבט מחודש על תרבות המועדונים בשנות ה-80 ולבטא את האווירה ורוח התקופה. מוצגים בה 70 צילומים: חלקם הוזמנו ע״י העיתונים חדשות, מוניטין, ווליום והעיר לכתבות דוקומנטריות בזמן אמת, חלקם תיעוד של חברים. ביקשתי ממירי שתספר על התקופה ההיא, על הרלוונטיות של הצילומים להיום, ועל צילום באופן כללי בעידן הדיגיטלי.
Yuval:
הי מירי, מה שלומך?
Miri:
הכל טוב, חוץ מחוסר הוודאות המדינית
Yuval:
כן… בואי נדבר על דברים אחרים במקום. למשל, שנות ה-80…
Miri:
אז לא קראתי עיתונים ולא ראיתי טלוויזיה. ולא היה אינטרנט
Yuval:
נכון… תגידי, את כל הצילומים שיוצגו בתערוכה את צילמת. נכון?
Miri:
כן, את כולם
Yuval:
באיזו קונסטלציה? זה היה בתפקיד או סתם כך?
Miri:
גם וגם. הזמינו ממני כמה עיתונים כמו ווליום, חדשות, העיר, וחלק קטן יותר הם צילומים של חברים ומכרים. גם במועדונים חלק גדול הם חברים
Yuval:
ולמה ביקשו? לאיזה סוג כתבות?
Miri:
life style, מה שנקרא. תיעוד אופנת רחוב. תיעוד תופעה.אני גם מאוד קידמתי את הגישה הזו. אהבתי את ID, את The Face, וחשבתי שזה אפשרי בתל אביב. רק מאוחר יותר גיליתי שיש דוגמניות ושזה מאוד נוח לעבוד איתן. אבל גם היום אני מרבה לצלם חברים ומכרים. זה מעניין.
Yuval:
זה השלב שבו אני צריך לשאול בת כמה היית אז?
Miri:
שנות העשרים המוקדמות
Yuval:
כלומר היית, מה שנקרא, בגיל המתאים. אני יכול לנחש שאלו לא היו רק משימות עיתונאיות אלא שאלו היו מקומות שהרגשת בהם בבית?
Miri:
כן. יצאתי המון. בעיקר להופעות, וגם היום אני הולכת מדי פעם, אם יש משהו שמעניין אותי
Yuval:
אז מה פתאום, 30 שנה לאחר מכן, תערוכה?
Miri:
זה קרה בתהליך איטי. לפני כמה שנים הגיעה אלי תחקירנית לסדרה ״רוקדים עם דמעות בעינים״ ושאלה אם יש לי צילומים מהמועדונים. שלפתי חבילה והיא היתה בהלם.הצילומים נכללו בסידרה והעלתי חלק לבלוג שלי וראיתי שאנשים נטרפים עליהם, ראיתי שיש הרבה מיסטיפיקציה של התקופה. מבחינתי הם פשוט היו בארכיון שלי לפני כן, כמו עוד הרבה חומרים אחרים, אבל הבנתי שיש לי תיעוד, די נדיר, של תקופה שיש אליה הרבה געגוע בנוסף – זה מיצוי של תחילת העבודה שלי כצלמת
Yuval:
זה באמת משהו שרציתי לשאול, למי בעצם התערוכה מיועדת? לבני ה-40 פלוס שגדלו על המיתוס של התקופה ההיא? או אולי השאלה הנכונה היא מה הרלוונטיות של תערוכה כזאת כיום ב-2014?
Miri:
בני העשרה מתלהבים מהצילומים באותה מידה כמו בני האבעים פלוס. למעשה הראשונה שתלתה תמונה בחדר היא הבת שלי כשהיתה בת 15
Yuval:
איך את מסבירה את זה? כי במובן מסוים אלו צילומים מאד שונים ממה שקורה היום. או ליתר דיוק, ממה שמתפרסם היום
Miri:
קודם כל הם יפים 🙂 ויש בהם איכות אותנטית ומחוספסת, מה שנקרא – קולית. באופן מפתיע הם מאוד דומים לצילומים שמצולמים היום. חלק נראים, רובם למעשה, ממש מהיום, ואולי גם זו סיבה נוספת לעניין
Yuval:
אבל יש גם לא מעט שניחוח האייטיז משתלט בהם על התמונה. זה לא רע או טוב כמובן…
Miri:
אני לא אובייקטיבית. תן דוגמה
Yuval:
בחלק מהתמונות יש את ענין התסרוקות, הלבוש, התפאורה
Miri:
זה לא אמור להראות עכשווי, אבל במקרה זה דווקא נראה. גם התסרוקות וכו׳. קשה אפילו להסביר למה. אני עוסקת לאורך כל דרכי בפירוק, תיעוד, הגדרת, מיתוסים ישראלים. זו היתה ההתחלה
Yuval:
אז מה בכל זאת השתנה? כי עברו 30 שנה, אבל כשאני קורא את הטקסט על בתערוכה אני קורא למשל משפט כמו ״תחושת הייאוש מן המציאות הקיימת, בתרבות שבה המוות תופס מקום מרכזי -בטקסים הממלכתיים של יום הזיכרון לחללי צה”ל ויום הזיכרון לשואה ולגבורה, באתרים ובאנדרטאות בכל רחבי הארץ״. אפרופו תחיל השיחה שלנו…
Miri:
אפרופו תחילת השיחה שלנו… ?
Yuval:
חוסר הוודאות המדינית. אנחנו עדין תרבות שבה המוות תופס בה מקום מרכזי
Miri:
זו היתה הפעם הראשונה שאנשים הגיבו בצורה שהיא מחוץ לקונצנזוס, מחוץ לאידאולוגיה של מפאי וגיבשו זהות אינדווידואליסטית שישרה קו עם העולם בזמן אמת. מאז השתנו הרבה מאוד דברים אבל זו היתה הפעם הראשונה שהתעלמנו מהערכים שגדלנו עליהם. הרבה מחברי לא הלכו לצבא. זו אינה אמירה שיפוטית אלא עובדה.
Yuval:
אז אני אחזור לשאלה שלי: אם כמו שאת אומרת, באופן מפתיע הצילומים מאוד דומים לצילומים שמצולמים היום, מה בכל זאת השתנה? גם בתרבות המועדונים, אבל יותר מעניין אותי – בצילום.
Miri:
אם היית שואל את השאלה לפני עשר שנים התשובה היתה אחרת (אז הייתי עונה שהכל התמקצע, התעדן, נהיה מתוחכם…). היום – הכל השתנה לגמרי. כולם מצלמים. המקום של הצלם המקצועי היום הוא בלתת קונספט, רעיון, הרבה יותר מאשר לצלם.
Yuval:
אז מה מבחין בינו לבין ארט דירקטור?
Miri:
אין הבדל. אבל מאחר והצלם הוא גם המבצע הרעיונות יכולים להיות יותר מדוייקים.
Yuval:
וואלה. בואי נחזור לתערוכה. מוצגים בה 70 צילומים. איך בחרת?
Miri:
את הטובים ביותר, כמובן 🙂 מתוך אלפי פריימים. את היותר מעניינים. במעט צילומי אופנה שהוספנו, בחרנו רק את אלה שצולמו באותה תקופה ורלוונטיים לתרבות המועדונים
Yuval:
תגדירי מעניין… אולי תתני דוגמה או שתיים?
Miri:
מעניין – הדמות המצולמת אקספרסיבית, יש תחושה חזקה מהצילום ( אינטימיות, מיסתוריות או כל תחושה אחרת לצורך העניין). יש צילומים שהקומפוזיציה שלהם טובה מאחרים, יש שההבעה. יש צילומים שהעומק עובד. ערכים צילומיים קודם כל, ולאחר מכן תוכן דוקומנטרי.
Yuval:
אני חושב שבאמת אחד הדברים שהכי מרגישים בצילומים הוא מין תחושה של אינטימיות
Miri:
של חיים
Yuval:
כן… תגידי, את יודעת מי מצולם בכל אחד מהצילומים? זוכרת שמות, יודעת מה הם עושים היום?
Miri:
חלק: כומי כרמון, יוסי סוכרי, אורן אדר בורלא, יואל וויק, אלימור זילברמן, אייל לינור, יובל ינאי עם השלט של קולנוע דן (מסעדן).
Yuval:
והתמונה עם הטישירט הלבנה של הבאוהאוס והג׳אקט השחור הפתוח?
Miri:
לא
Yuval:
חבל. דווקא הייתי שמח לדעת… את מתגעגעת לימים ההם או משלימה עם זה שהם עברו וממשיכים הלאה?
Miri:
לא מתגעגעת בכלל. הרבה יותר טוב היום 555
Yuval:
555?
Miri:
חמסה חמסה חמסה
Yuval:
לגמרי. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?
Miri:
אני חושבת שהתערוכה תהיה ממש מדליקה וכיפית (ואת זה אני אומרת מחוץ לעובדה שאני הצלמת וזה נדבך בביוגרפיה שלי). אנחנו עובדות עליה הרבה זמן, בקפדנות ויהיה מעניין להיות בחלל של התערוכה. וזה בנוסף לעובדה שהמזגן מצויין
Yuval:
זה הכי חשוב… מי זה אנחנו עובדות?
Miri:
כל הצוות של מוזיאון א״י – ליליה לבובסקי המעצבת, כנרת פלטי האוצרת ומירי צדקה על היח״צ מטעם המוזיאון; ואתי שוורץ מבית המלאכה לצילום שהדפיסה את כל העבודות ואמרה לי תודה כי היא בילתה הרבה במועדונים.
Yuval:
יפה! אולי עוד שאלה בכל זאת: איך נוצר הקשר עם המוזיאון? זה לא ברור מאליו.
Miri:
נכון. הקשר נוצר דרך אוצר שעובד עם המוזיאון והתלהב מהעבודות שלי. לפני שנה הציגו תערוכה קטנה של צילומי אדריכלות שצילמתי בממילא בזמן לימודי ומכאן המשכנו.
Yuval:
בזמן הלימודים? איזה לימודים?
Miri:
צילום
Yuval:
אה, אני חשבתי על ממילא עכשיו… מתי זה היה?
Miri:
80
Yuval:
והנה שוב חזרנו לרוק בשחור…
Miri:
נכון, כאן הכל התחיל
