מצילום חנוט וצייתן למשרדים ארץ ישראלים, לצילום שמנסה להגיד משהו מתוך עצמו

בסוף החודש שעבר נפתחה בגלריה של המחלקה לצילום בבצלאל התערוכה האמת הפוטוגרפית אמת טבעית היא – כרוניקה של מחלקה, שאצרה נועה צדקה. התערוכה מנסה להעלות באופן חי וקונקרטי את כרוניקת לימודי הצילום לאורך השנים בבצלאל, ודרך דינמיקת סיטואציית ההוראה היא ממחישה את הצילום שנכח בישראל בעיקר בסוף שנות ה-70 עד אמצע שנות ה-80.

אף על פי שהתערוכה – שננעלת בשבוע הבא ב-27/11 – היא לא גדולה במיוחד, היא מקיפה בצורה יוצאת דופן, וקשה שלא להתרשם מהחומרים שמוצגים בה שנאספו ונסרקו ממספר ארכיונים: ארכיון בצלאל, ארכיון המחלקה לאמנות, הארכיון הציוני המרכזי, ארכיון העיר ירושלים, גנזך המדינה, ארכיון חנה ואפרים דגני, אוסף הצילום מוזיאון ישראל ואוסף ראובן מילון. בנוסף מוצגים בה חומרים צילומים וטקסטואליים שנאספו מפגישות אישיות מתועדות ומתומללות עם צוות המחלקה בשנותיה הראשונות של המחלקה לצילום ובוגרי המחזור הראשון של המחלקה.

ביקשתי מצדקה שתספר על תהליך העבודה על התערוכה, על התובנות שהגיעה אליהן בזמן העבודה, ועל הצורך בלהיות דידקטי כשיש סיפור מורכב כל כך לספר. אבל לפני הכל, עוד צילום מתוך התערוכה:

הי נועה. מה שלומך?

בסדר. עובדת, מכינה שיעור למחר

איזה קורסים את מלמדת ולאיזה שנים?

אני מלמדת שלושה קורסים, הראשון חדר חושך – צילום בפילם, לשנים א׳, ב׳ ו-ג׳. בתחילה זה חובה ואחר כך בחירה. איני מסוגלת לצלם בדיגיטלי. ויש לי עוד שני קורסים, הראשון – חיים/טקסט/ צילום; וקורס שני שעוסק בצילום עצמי ונקרא ״חיים שמצלמה נדבקה אליהם”

את באמת לא מסוגלת לצלם דיגיטלי? לא מאמין. כלומר, בוודאי שמאמין, ועדין…

כן, כלומר מצלמת לפעמים בצער בעלי חיים עם הסלולרי שלי שנחשב כבר ״ישן״ את רומקה, ביתי והכלב החדש שהיא רוצה לאמץ. ויש לנו פה מצלמה דיגיטלית בבית שלפעמים אני משתמשת בה, אבל משתדלת בפילם

אני חייב לשאול למה. בכל זאת אנחנו כבר ב-2014

אני עסוקה בזה הרבה. אני יודעת שאני ב-2014, אבל בעיני זה כל כך קריטי ומהותי, ולעבודתי האישית אני חייבת לצלם בפילם ולהדפיס בחדר חושך. צילום דיגיטלי בעיני הוא צילום אחר.

אני פתאום מבין קצת יותר את הקשר שלך לתערוכה על תולדות המחלקה לצילום בבצלאל. את יכולה לספר עליה בכמה מילים?

התערוכה מאוד קשורה לאופן ההוראה שלי לאורך השנים. כשאני מלמדת אני מנסה תמיד להביא את הטקסטים עצמם כפי שצלמים/ות התבטאו על עבודתם. אבל עם השנים הרגשתי קצת משונה עם ״פמפומי״ תעשיית אמריקה הסלבריטאית שלי. כלומר, כל סיטואציית ההוראה שלי כל כך מופנית לאיזו ״אמריקה״ רחוקה, וניסיתי להביט לכאן, למחלקה. לראות מתי הוקמה ודרכה להביט על הצילום שהיה בשנות ה-80. כשהתחלתי לא היה לי שום מושג לא על יעקב בן דוב והמחלקה לפוטוגרפיה ב-1910 ולא על לו לנדאוור בשנות ה-40 ולא על האוזר, דגני ובהירה עדן בשנות ה-60.

אז איך זה קרה בכלל? מאיפה הגיע הרעיון? איך מתחילים?

אני מלמדת 12 שנה, והרגשתי שמצטברים כל כך הרבה חומרי הוראה שאין להם בכלל נקודות יציאה. כיתה זו ״במה״ טובה, אבל היא מסתיימת ונחתמת. לפני כמה שנים פנו בבצלאל לכלל המרצים להציע הצעת מחקר כלשהי. בהתחלה זה נשמע לי משונה: מה לי ול״חוקרת״ ול״מחקר״, זה הבהיל אותי. כל הזמן קראתי לעצמי ״אוספת״, ״מקשרת״, ״מחברת״. מחקר נראה לי גדול מידי ועסוק בקישורים-חיבורים רב שנתיים ממעופי ציפור שכאלה, ואני כולי מיד עסוקה בקונקרטיות כרונית.

אבל התחלתי. ניסיתי דרך המחלקה וסיטואציית ההוראה לאורך השנים לדבר על שינויים שחלו בצילום לאורך השנים. מצילום חנוט וצייתן למשרדים ארץ ישראלים ומתפרנס מהם, לצילום שמנסה להגיד משהו מתוך עצמו.

במובן מסוים זה מעבר ממשהו רק או בעיקר טכני, למשהו שקודם כל צריך שיהיה לו קונספט? קונספט אמנותי?

למה הכוונה? אנא הסבר יותר

משהו שמשקף את השינוי שעבר התחום. פעם לא הציגו צילום במוזיאונים לאמנות והיום זה מדיום אמנותי לכל דבר. ממחלקה שנתנה פעם שירותים למחלקות אחרות בבצלאל למחלקה שעומדת בפני עצמה

נכון, בארץ זה לקח המון המון זמן, עד שצילום נתפס כ״אמנות״. ועדיין להפתעתי בשיחות אקראיות עם אמנים/יות שהיו לי לאחרונה, גיליתי שצלמי סנפשוט – לוכדי מציאות קיימת מהירה שכזו – עדיין לא נתפסים כאמנים, כי אין סוג של ״איכות מובנית״ בעבודתם, והכול מידי קשור-תלוי מציאות, ואמנות נתפסת כ״הקרנה עצמית מקסימלית שכזו״.

אבל אישית אותי פחות מעניין הדיבור אמנות לא אמנות. מעניין אותי הנתק שהיה בין אמנים/יות קונספטואלים שהשתמשו בצילום בשנות ה-70 לבין הצלמים ה״פיוריסטים״ יותר (נקרא להם כך) – אלה כל כך לא דיברו עם אלה, וה״היסטוריה״ של הצילום בארץ (אם יש דבר כזה), נשארה סגורה ודיסקרטית שכזו. דרך ה״מחלקה וה״הוראה״ דובבתי אותה, ניסיתי בכל אופן. איך אברהם האוזר לימד צילום בשנות ה-60 ואיך חנן לסקין מלמד צילום בשנות ה-80?

אז מין שאלה גדולה שכזאת – מה גילית? מה הפתיע אותך לגלות?

חנן לסקין בשנות ה-70 וה-80 היה זקוק ממש להגדרה מדיומלית שעסוקה כל כך באיבחון עצמה ו״גירוש״ אופציות/כניסות אחרות. חנן לסקין פורט במאמריו ״מה הוא צילום אמנותי?״ ו״במה עוסק-דן צילום אמנותי?״, ״מה נמצא בו?״. המסגור הוא קריטי – זמן הצילום הוא קריטי. ויש צורך ״לגבש דיעה ברורה לפני יציאה לשטח״. איכות ההדפסה גם הייתה מאוד חשובה ונלמדה וצוחצחה והוערכה והושמה בפספרטו, והיו שיעורים רק על לימוד פספרטו. נראה שצילום היה צריך להראות שצלם, גם אם מצלם ומגיב מהר, חשב הרבה קודם לפני שצילם, ואיכות ההדפסה הועלתה והוערכה כל כך כדי להגיב על הקלות המביכה של הדיסציפלינה.

את מדברת פה על שנות ה-70 וה-80 אבל בתערוכה את גם מדברת ממש על ההתחלה, על תחילת המאה ה-20. איך הגעת שם לחומרים בכלל? איפה מצאת אותם?

הכול התחיל מעובדת ארכיון בשם אפרת שלפתע הראתה לי שורה מספר שכתב גדעון עפרת ״בשנת 1910 הוקמה המחלקה לפוטוגרפיה על ידי יעקב בן דוב״. לא היה לי שום מושג ושלחתי מייל מהיר לגדעון עפרת. שאלתי ״מי זה יעקב בן דוב?״. עפרת ענה לי ש״יעקב בן דוב, מאבות הצילום הארץ ישראלי״. לא היה לי שום מושג. ובמייל אחר הוא הוסיף ״ובטח שמעת על פועלה של לו לנדאוור בבצלאל החדש״. לא שמעתי, לא ידעתי והתחלתי, לאט, לאט. רונה סלע כתבה על לו לנדאוור וחומרייה נמצאים בארכיון העיריה, מה ששרד (צילומיה האישיים לא שרדו בכלל), וחומרי יעקב בן דוב נמצאים בארכיון הציוני המרכזי.

זו ממש עבודת בילוש. אני מתאר לעצמי שמה שמוצג בתערוכה הוא רק קמצוץ מהחומרים שאספת

כן, הרגשתי כמו בלשית ועדין מרגישה שרק התחלתי, אבל זו הייתה סוג של עבודת בילוש ודרמות אנושיות של מצוקת חומרים ומקום, וכאבים מחתכים העסקתיים פתאומיים מבצלאל.

כמה זמן עבדת סך הכל על התערוכה?

שנה וחצי, אבל בשנה האחרונה הכי הרבה, ובחופש עם מלחמת צוק איתן הייתי עסוקה רק בלראות צילומים מעזה וחשבתי על הגירה (עדיין). ניסיתי גם לא להיות ״צינית״ עם הידע שמתווסף אלי, איני רוצה לפגוע באף אחד, להראות את הצילום שאני הכי אוהבת אצל כל אחד ואחת

אז יש לי שאלה (ואני מתעלם בינתיים מעניין ההגירה. נקודה כואבת בעקבות הקיץ האחרון). יש משהו מאד דידקטי בתערוכה, וגם העיצוב שלה נורא ״סקיצתי״, ואני תוהה מבחינתך מה ההבדל בינה לבין קטלוג או מאמר שמסכם את המחקר שלך. כי זו תערוכה שצריך לקרוא הרבה ולהתעמק כדי להבין. ולהרגיש

כן, זו תערוכה עם אינסוף טקסט בה, אבל אני אישית, אם יש טקסט, אני מנסה לקרוא, ועשיתי הדגשים בעיפרון ובטוש צהוב כדי שמסת הטקסט הקטן פחות תבהיל. היה לי חשוב שהתצוגה כולה תהייה על הקירות ללא היררכיית הדגשים עם פירוטכניקה נפתחת במרכז החלל, שהטקסט – והממצאים – יהיו ״פרושים״ על הקירות. וגם לא יכולתי אחרת, העומס היה כל כך רב, פחדתי שלא אצליח: 80 שנה של צילום, 32 משתתפים/ות, מחקר, תערוכה. היה לי קל יותר להדביק פשוט בסלוטייפ על הקיר

אבל עם יד הלב – כמה אנשים באמת קוראים? לא פחדת שזה יותר מידי בכל זאת, למרות שזה לא חלל מאד גדול

עם יד על הלב, אני יודעת שלא הרבה, אבל סטודנטים/יות מספרים/ות לי שכל יום , חלקם בוחרים/ות קטע ומתעמקים בו, ויש אנשים שנמצאים בתערוכה כשלוש שעות, ואני עושה הרבה הרבה שיחי גלריות. גם כי אני יודעת שהתערוכה זקוקה לתיווכי המדבר קצת

אז עוד שאלה, אולי אחרונה. מה הכי חשוב מבחינתך בתערוכה? או מה את רוצה שהסטודנטים שלך יקחו ממנה, כי בכל זאת היא לא מוצגת באיזו גלריה או מוזיאון אלא בגלריה של המחלקה שכל הסטודנטים עוברים בה כל יום

חשוב לי לייצר חיבור, גם כי הדברים שאני מניחה אחד ליד השני לא הרגישו מחוברים בכלל: ״דגני״ כנראה לא ידע על ״לו״, ״לו״ לא ידעה על ״בן דוב״, וגם אם ידעו, או שמעו, אין שום רצף נבנה של הוראה ושל צילום. הצילום ״כאילו״ התחיל מהתחלה כל הזמן, ותפיסת הוראה קשורה טוטאלית לתפיסה של הצילום. מה שהכי חשוב לי זה שסטודנטים/יות יתחברו למשהו, למשפט, לצילום אחד, למחשבה אחת, לראות לאט לאט מה היה לידה, איך קמה? להתחיל מבט של כרוניקה מתוך חיבור, לא מתוך כותרת מסכמת-מפשטת ומאלצת הכול אליה.

יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

שאני מקווה שיצליח לצאת לי ספר וחומרי התערוכה והמחקר ימשיכו להדהד, ותודה, יובל

ויפה שעה אחת קודם! ותודה בחזרה